היום שבו אופיר ואני פגשנו את הדוב

יולי 2006, עוד יום של הרפתקאות באתר הסקי ויסלר בלקומב, קולומביה הבריטית בקנדה.
לקחנו את הוואן ששכרנו ויצאנו לנו לטייל.  אחרי יום שלם בשטח הגענו לאתר קמפינג מושלם – יער מרשים שבתוכו זורם נחל שהזכיר לי את הבניאס בימיו המפוארים.
הכנו ואכלנו ארוחת מלכים שכללה בעיקר מסבחה של לימה עם הטחינה האחרונה שהבאנו מארץ הקודש. בישלנו את הלימה בסיר, על אש גלויה, ואני זוכר את הטעם הנפלא שלה כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה. ואכן,  זאת היתה כמעט הסעודה הזאת.

כשסיימנו לאכול היינו מוכנים לגמרי לשינה, והתארגנו לשנת ישרים. סידרנו את הוואן, פרשנו מצעים ורקמנו תוכניות למחר. השעה היתה מאוחרת, קרובה לחצות, שכבנו ופטפטנו, בשלב הזה הלכתי להשתין, ואופיר הצטרף אליי לעשות את ״משחק החרבות״. בעודנו משתינים לעבר היער, אני מזהה תנועה שמלווה ברעש חשוד, מין רשרוש, ועוד משהו, מהסוג שאינו משתמע לשתי פנים.  
אני מתחיל לדבר מאוד בשקט ואופיר יחד איתי.
לוחשים בעצם. 

ופתאום הוא מופיע מולנו, אני נתקף זיעה קרה ואופיר הופך ללבן, שנינו מסתכלים עליו ואז אחד על השני ואז שוב עליו, ואני מבין שהסעודה הבאה הלילה אולי תהיה אנחנו… 
אני שואל ברעד: מה עושים? 
ואופיר אומר לי:
״תעמוד במקום ואל תזוז״.
אני אומר לאופיר: ״שחק אותה מת, שחק אותה מת״.
שנינו נשכבים על הארץ, מנסים לא לנשום ומתפללים.
אני עוצם עיניים ורואה את כל חיי חולפים מולי. עוברות כמה שניות, או דקות, או נצח – ואני מרגיש שהוא מתקרב אליי. ועכשיו. אני כבר מרגיש אותו מעליי. נושם ונושף. ממש כאן. 
מריח לי את הרגליים ואז את הבטן ואז את הפנים!
ואני כולי מתאמץ לא לעשות אף טעות, לא נושם. כמעט מקיא ובוכה אבל ללא דמעות (שלא יסגירו את העובדה שאני חי), ובתוך תוכי מתפלל ומתפלל, שיעזוב אותי…
ב ב ק ש ה
אמן. 

ובאמת למזלי הוא מתרחק ממני והבל פיו המסריח עוזב אותי. 
לאט, אני מציץ בחצי עין ורואה שעכשיו הוא מעל אופיר. 
גם הוא שוכב כמו מת. 
אני עדיין מת מפחד, ממשיך להתפלל.
ואז, הוא פשוט מאבד עניין ועוזב אותנו לנפשנו. עוברות כמה דקות עד שאנחנו מעזים לפקוח עיניים. 
אני מבין שהסכנה חלפה ,לפחות כך אני מקווה, ואומר לאופיר בצרחה (חרישית): 
ל-וואן! עכשיו!

שנינו קמים על הרגליים ורצים היישר לתוך הוואן, כחולים מפחד. ארזנו את עצמנו הכי מהר וללא דיבורים, רועדים ומלאים באדרנלין, מנסים לעכל את החוויה המטורפת הזאת, ואיזה מזל שאנחנו בחיים בשביל לספר על זה – נמלטנו מהקמפינג תוך שניות. 
יצאנו לדרך באמצע הלילה מחפשים מקום אחר ומוגן לישון בו.
נסענו עייפים ומטורללים, אחרי איזה חצי שעה של נסיעה, הצלחתי למצוא מילים ראשונות ושאלתי: ״אתה בסדר״? אבל אופיר עוד היה בהלם מכדי לענות.  
ראינו מרחוק תחנת דלק עם מסבאה שפתוחה כל הלילה, עצרנו לתדלק וירדנו ברגליים כושלות לשתות קפה.

ועכשיו נאכל, כמובן

מסבחה לימה

מתכון ל-4 מנות 

• 300 גרם שעועית לימה/בובעס
• משרים את שעועית הלימה ב- 3 ליטר מים
• למשך 12 שעות. 
• מסננים.
• מבשלים במשך שעתיים עד שמתרכך לגמרי. 
• למקצרי הדרך: אפשר לבשל גם בסיר לחץ עם 4 ליטר מים במשך כחצי שעה.
• למי הבישול להוסיף ראש שלם של שום עם הקליפה 
• ובצל שלם עם הקליפה.
• שתי כפות גדושות של מלח 
• 100 גרם של אזוב מצוי(אורגנו/זעתר).

כתוספת, נכין לנו טחינה מושלמת. 

מתכון לטחינה לבנה 

• 300 גרם טחינה גולמית
• 200 גרם מים
• 25 גרם לימון
• קמצוץ של מלח

המשך הכנה

• לאחר בישול הלימה 
• נסנן ונעביר אותה למחבת עם שמן זית. 
• נפזר מלמעלה מלח לפי הטעם, 
• כף כמון וכף פפריקה מתוקה.
• נטגן יחד כחמש דקות עד שכל הנוזל יצטמצם. 
• בינתיים, נכין לנו סלט קטנטן של עגבניות
  חתוכות דק דק 
• ופלפל צ׳ילי חתוך גם הוא קטן קטן.
• נגרד מעל זה שן אחת של שום 
• ונפזר מלח ושמן זית עד שזה טעים בול. 

צילחות

• ניצוק לקערה טחינה. לצידה, נניח את הלימה
• ומעל לכל נשים קצת מהסלט הקטנטן. 
• נקשט עם קורט פפריקה וקורט של כמון. 
• נאדה פיתה על מסננת מעל סיר עם מים רותחים, 
• ולאחר כ- 5 דקות, ננשנש את כל האושר הזה. 

ב ת י א ב ו ן  !