סמטת הסרטן פינת הצ’ק פוסט

עֲלֵה לַכַּרְמֶל וְתִנְשֹׁם בְּסִפּוּק

אֲוִיר מְזֻקָּק מִבָּתֵּי הַזִּקּוּק.

אִשְׁתְּךָ הַשְּׁזוּפָה מַחְוִירָה, מִשְׁתַּעֶלֶת,

כִּי אֲוִיר הֶהָרִים צָלוּל שָׁם כְּמֶלֶט.

מתוך השיר: “סע וטייל ברחבי ישראל”

(מילים: דן אלמגור; שר: שמעון ישראלי)

“קוראים לי ג’אמס קריקון” הוא אמר, “אבל אתה יכול לקרוא לי ג’ימי”. הוא אמר את זה במבטא אמריקאי כבד עם חיוך כובש. ואכן, כולם קראו לו ג’ימי. איש צנום וקטן שהתגלה לי בהמשך כאיש גדול וחכם מאוד. ד”ר קריקון, פנסיונר ממכון וולקני, היה חוקר מוערך מאוד שעם צאתו לפנסיה הקדיש את חייו לתחום הסביבתי ולמלחמה במזהמים המגיעים בעיקר מהתעשייה. כך היתה הפגישה הראשונה שלי עם ג’ימי, “רופא צמחים”, כפי שהוא הגדיר את עצמו. השנה היא שנת 2001 ונפגשנו בכנס סביבתי במרכז הארץ. אני הייתי אז רכז מיזם סביבה וקהילה בצפון הארץ מטעם ארגון  שתי”ל (שירות תמיכה וייעוץ לארגונים לשינוי חברתי), שמטרתו לקדם את הדמוקרטיה בישראל. ג’ימי הפך לימים להיות מזוהה יותר מכל עם המאבק בזיהום האוויר באזור מפרץ חיפה. אבל לפני כן עשינו ביחד לא מעט מאבקים. היו מקרים שבהם אני סייעתי לצדו בהתארגנויות, והיו מלחמות שבהן הוא סייע לי.

זה התחיל עם מאבק של תושבים כנגד מפעל “קליל” שייצר אלומיניום, והיה ממוקם באזור מגורים בקריות. הפליטות של המפעל פגעו באוויר שהציבור מסביב נשם וגרמו לתחלואה גדולה ולסבל רב. ג’ימי היה הראשון שידע לחקור את המזהמים השונים ולהסביר לכולם כמה הפליטות של המפעל פוגעות בבריאות. הוא ידע להגדיר את סוגי המזהמים השונים, ממה הם נגרמים ואיך ניתן לזהות אותם. “לקרוא מחקרים אני יודע”, הוא אמר לי לא אחת, “זה מה שעשיתי כל החיים”. הרשויות לא נכנעו בקלות. אבל המאבק שהוביל ג’ימי במפעל קליל הצליח. בזכותו הצלחנו להוכיח כמה המפעל מזהם ופוגע באוויר שאנשים נושמים וגורם לעודף תחלואה ולתמותה. בסופו של דבר המאבק הוכתר בהצלחה והמפעל פונה מאזור המגורים והועבר לאזור תעשיה מבודד. חגגנו את הניצחון ואנו, בתנועה הסביבתית, גילינו כוכב חדש שיכול ונכון לסייע לנו באיסוף ובניתוח מידע מדעי על מזהמים שונים, לזהות את מקורות הזיהום שלהם, ולהכריע מאבקים.   

ב–2001, במהלך מסעותיו, הגיע ג’ימי אל רשם הסרטן הלאומי וגילה אוצר: מחקר שממפה את אזורי התחלואה בישראל. המחקר חשף מה שחשדנו בו שנים – שבאזור מפרץ חיפה והקריות, כתוצאה ישירה של זיהום האוויר החריג והלא נורמלי ממפעלי התעשיה הכבדה הרבים באזור, קיים אחוז התחלואה הגבוה ביותר ממחלות שיש קשר ישיר ביניהן ובין זיהום אוויר.

בפעם הראשונה נוצרה אפשרות להראות ולהוכיח שחור על גבי לבן שזיהום האוויר מהתעשייה פוגע ממש בבריאות הציבור ולא “רק” בסביבה. ידענו שיש לנו פצצה ביד. הבעיה היתה שמשרד הבריאות אז לא הסכים לחשוף את הנתונים (איך תמיד הסיפור הזה חוזר על עצמו) בטענה הרשמית הקבועה – החשש מיצירת פאניקה בציבור בשל הנתונים החמורים (כלומר, למנוע מרבבות בני אדם את המידע המוכיח שהם וילדיהם מתגוררים במקום מסכן חיים ויכולים אולי לעבור דירה, העיקר שלא ייבהלו מהפרסום). אחרי שנחשף לנתונים, העניק ג’ימי לאזור מפרץ חיפה והקריות את הכינוי המבעית: “סמטת הסרטן”.

לראשונה במסגרת מאבק ארוך שנים כנגד המזהמים באזור מפרץ חיפה, היתה לנו הוכחה לכך שהזיהום הזה ממש הורג בבני האדם ולא רק פוגע בסביבה. ג’ימי נסע שוב לירושלים, התיישב במשרדו של רשם הסרטן הלאומי ואמר לו: “הנתונים שיש כאן אצלך יכולים לעזור לנו במאבק במזהמים הכבדים שפועלים במפרץ חיפה, אני לא זז מכאן עד שלא תיתן לי את הנתונים. יש לי כאן בתיק שלי כל מה שאני צריך, כולל תרופות לשבוע, ואני לא מתכוון לזוז מכאן עד שתשחרר לי את הנתונים”. הרשם נשבר. וכך בדרכו הצליח ג’ימי להשיג נתונים שאנו, בתנועה הסביבתית, לא הצלחנו להשיג בכל דרך אחרת. כמובן שעדיין, היו די כוחות ברשויות שהתנגדו בתוקף לפרסום של הדברים החמורים והחד משמעיים הללו. ניהלנו מאבק קשוח ובערך כעבור שנה, ב–2002 הצלחנו לשחרר את רוב המידע הרלוונטי. כיום הנתונים נמצאים באינטרנט וזמינים לכל דורש.

ועל מה העידו לפני 20 שנה הנתונים שג’ימי הצליח להשיג ולפרסם? הם הראו בצורה בולטת כי התחלואה הגדולה ביותר בסרטן בארץ מתרחשת באזור חיפה והקריות, עכו והגליל המערבי ועמק יזרעאל. ממש בהתאמה מושלמת למניפה של פריסת זיהום האוויר המגיע כולו מאזור מפרץ חיפה. עוד הראה המחקר שעם השנים חלה עלייה עקבית בכלל באזורים אלה בכמות התחלואה בסרטן. אגב, המקום הבא עם תחלואה גבוהה בארץ הוא אזור תל אביב, שם זה משויך לזיהום האוויר הרב הנגרם מכלי הרכב.

האקדח המעשן (תרתי משמע) היה בידינו; התעשייה הכבדה במפרץ חיפה לא רק פוגעת קשות בסביבה אלא גם פוגעת קודם כל באיכות החיים ובבריאות של התושבים. מדובר בתא שטח עצום שמתחיל בחיפה, ממשיך עד עכו ונהריה ומשם ממשיך מערבה עד לגליל המערבי ועד ליישובי עמק יזרעאל. הנתונים הראו בבירור כי בשל זיהום האוויר החמור שמיוצר במפרץ חיפה קיימת תחלואה הולכת וגוברת בכל האזורים שמסביב לאזורי התעשיה הזו – ממש בסינכרוניזציה עם כיוון הרוח.

הפרסומים עוררו הד עצום. בעקבות הנתונים החלטנו ג’ימי ואני, להקים את הקואליציה לבריאות הציבור: קואליציה של ארגוני סביבה שמטרתה למנף את המידע שיש בידינו כדי להעלות את המודעות הן של הציבור והן של מקבלי ההחלטות לזיהום החמור במפרץ חיפה. פעילותה של הקואליציה היתה צעד חשוב ומתבקש להעלאת המודעות לנזקים הסביבתיים והבריאותיים של זיהום האוויר שנגרם וממשיך להיגרם ממפעלי התעשיה הכבדה באזור מפרץ חיפה. מחקרים אחרים שנערכו באזור מצאו זיהומים של מתכות כבדות בקרקעות רבות בסביבה. המתכות הרעילות הנפלטות ממגוון מפעלי התעשייה באזור לא בהכרח נבדקות. המתכות יכולות להגיע מכל סוג של מפעל תעשייתי, בעיקר ממפעל המלט בנשר (שבינתיים נסגר והפחית במידה מסוימת את הזיהום), עבור במפעלים הפטרוכימיים וכלה בבתי הזיקוק. נמל חיפה עצמו, שהינו הנמל הגדול בישראל, מהווה כמובן גורם הפולט זיהום רב.

המעבר בישראל לדלקים נטולי גופרית הפחית את זיהום האוויר מגופרית (Sox) בצורה משמעותית וטוב שכך. אך כל שאר המזהמים ממשיכים לזהם. ניתן להעריך או לשער, אך אין כל דרך לדעת בוודאות. הדבר היחידי שניתן לומר בוודאות הוא שבאזור זה, שאותו ג’ימי בחר כאמור לכנות “סמטת הסרטן”, קיימת התחלואה הגדולה בישראל במחלות שיש קשר ישיר ביניהן ובין זיהום אוויר. אחת המחלות למשל שבהן ישראל היא המובילה בעולם קרויה לימפומה שאינה על שם הודג’קין. מדובר בסרטן שהוא בוודאות תוצר של חשיפה לזיהום אוויר. בעולם, תחלואה בסרטן הזה מצויה בעיקר במדינות מפותחות ומי שחולה בה הם אנשים שמתגוררים ליד כבישים ראשיים וסואנים במיוחד. והנה, מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בתחלואה בסרטן מסוג זה. ובמקום הראשון בארץ נמצאות, ניחשתם נכון, הערים חיפה, נשר, אזור הקריות ועכו. סמטת הסרטן ממשיכה למרבה הצער גם היום לבעבע ולגרום לעודף של מחלות וסבל לילדים ולמבוגרים כאחד. (וזה מתקיים, אגב, באזור שבו העישון הוא מתחת לממוצע בישראל ורמת המינוע התחבורתי היא מתחת לקיים במקומות רבים בארץ).

המאבק של הקואליציה לבריאות הציבור העלה את בעיית זיהום האוויר במפרץ חיפה ואת התחלואה הרבה שהוא גורם למודעות של הגורמים השונים. פעילותה הביאה לעוד שורה של מחקרים שגילו עודף תחלואה לא רק מסרטן ומחלות נשימה אלה גם פגיעה בעוברים ומחלות לב באזור זה באופן בולט הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בישראל. בעקבות פעילות זו ובהדרגה, ככל שרבו הפרסומים, מקבלי החלטות שינו את דרכם.

בשנת 2015 יונה יהב (שבעבר טען ש”בעיית זיהום האוויר בחיפה נפתרה”, כי הוא ראה לרגע את נתוני זיהום הגופרית הנמצאים בירידה – בשל כניסתו לתקן של דלק נטול גופרית בישראל –  ומשם הסיק בטעות שהזיהום ירד) קלט שבתי הזיקוק ושאר גורמי התעשיה גורמים נזק אדיר ומובילים לעודף תחלואה ותמותה באזור והחליט במהלך פופוליסטי לסגור את בתי הזיקוק תוך חסימת הכניסה לבתי הזיקוק במשאיות אשפה של העירייה. בעקבות הצעד הזה הוביל השר כחלון מהלך שלימים נקרא “מפרץ החדשנות” שמטרתו לפנות את אזור מפרץ חיפה ממפעליו המזהמים ולהפוך את האזור לאזור של מגורים והייטק. והמהלך האחרון העדכני: בשנת 2021 הובילה השרה להגנת הסביבה דאז, גילה גמליאל, מהלך של הקמת פורום מנכ”לים של משרדי ממשלה בהובלתו של דוד יהלומי, מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה שיוביל, אם ירצו אלוהי הסביבה ובריאות הציבור, לסגירת בתי הזיקוק עד שנת 2025.

 מהלך של הקמת פורום מנכ”לים של משרדי ממשלה בהובלתו של דוד יהלומי – מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה שיוביל, אם ירצו אלוהי הסביבה ובריאות הציבור, לסגירת בתי הזיקוק עד שנת 2025.

מה מזהם את האוויר של מפרץ חיפה?

התעשיה הכבדה בחיפה החלה עם פריסתו של קו הנפט מעיראק לחיפה על ידי הבריטים. הקו הושלם בשנת 1934 וכמה שנים לאחר מכן וכחלק מהתכוננות למלחמה שעתידה לפרוץ הוחלט (בשנת 1938) על הקמת בתי הזיקוק בחיפה באזור שעד אז היה אזור ריק מתושבים. הנמל שהוקם אף הוא על ידי הבריטים בשנת 1933 היווה את אחת הסיבות להובלת הנפט לחיפה. מיכליות נפט יכלו לעגון במפרץ חיפה והנפט המזוקק יכול היה לנוע כך מעיראק דרך חיפה היישר אל אירופה. הרצף השלטוני של הבריטים מעיראק לישראל איפשר לכל זה לקרות ללא בעיות פוליטיות. בתי הזיקוק הוקמו על גדת נחל הקישון כדי לאפשר למי הקישון לקרר את מערכות בתי הזיקוק. הקמת בתי הזיקוק במפרץ חיפה נתנה את יריית הפתיחה להקמת שורה שלמה של מפעלים הקשורים לתעשיות פטרוכימיות הקשורות בזיקוק נפט. מפעלים כמו כרמל אוליפינים, גדיב, תעשיות פטרוכימיות ועוד. סך הכל הוקמו 29 מפעלים שכל אחד מהם בעל פוטנציאל זיהום גדול מאוד וכולם יחד באותו תא שטח והם מהווים כרבע מכלל התעשיה הכבדה בישראל.

קשה להאמין, אבל בתי הזיקוק שהוקמו אז ממשיכים לפעול עד היום פחות או יותר באותה מתכונת. עם עזיבת הבריטים את ישראל, סיום המנדט, השתלטה ההגנה על בתי הזיקוק ואיפשרה את פעולתם לטובת היישוב העברי בארץ ישראל. בשנת 1958 כחלק מהחשש מפני החרם הערבי, מכרו הבריטים את כל נכסיהם בישראל לממשלת ישראל ובתוך כך גם את בתי הזיקוק.

בתחילת שנות האלפיים במסגרת תהליך ההפרטה הכללי של המדינה, הופרטו גם בתי הזיקוק ונמכרו לאחים עופר במהלך שעורר הרבה ביקורת ציבורית, הוצאת דו”ח חריף של מבקר המדינה וכלל דיון בבג”צ. הסרט “שיטת השקשוקה” משנת 2008 עסק בין היתר במכירה השערורייתית הזו.

בתי הזיקוק הוגדרו במשך שנים רבות כמפעל המזהם ביותר בישראל. הם בנויים על טכנולוגיה מיושנת, הפליטות של בתי הזיקוק כוללות מגוון רחב מאוד של מזהמים שרובם כלל לא נבדק על ידי תחנות ניטור האוויר הרבות הנמצאות באזור חיפה, הקריות, עוספיה וטבעון. מדובר בסך הכל במרחב של 26 תחנות ניטור. לצורך השוואה, בכל גוש דן יש 14 תחנות ניטור לבדיקת איכות האוויר. אחת הבעיות שחשפה הקואליציה לבריאות הציבור עם המחקרים שחשף ג’ימי קריקון, היתה הענין של ה”דיוקסינים” שמעולם לא נבדק. למרות שמדובר בתוצר מזהם ובגורם תחלואה ודאי הנפלט בכל תהליך של שריפה ובוודאי של זיקוק נפט כפי שמתרחש בבתי הזיקוק. אזור מפרץ חיפה הוכתר בתואר “האזור המנוטר בעולם” אבל תחנות הניטור בודקות זיהום אוויר קלאסי כמו תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית, כולן תוצר של שריפת דלקים פוסיליים כמו דלק ופחם ומנטרות חלקיקים שיכולים להיות תוצר של פעילות תעשייתית וגם של פעילות טבעית כמו אובך למשל. חלק גדול מהתחנות בודקות אוזון שמוגדר כמזהם משני בשל שריפת דלקים.

אבל מה מסתבר? רק תשע תחנות ב”אזור המנוטר ביותר בעולם” בודקות גם בנזן שהוא חומר מסרטן בוודאות שפגיעתו הקשה כבר הוכחה ואף תחנה בכל המרחב הזה לא בודקת דיוקסינים. דיוקסינים (רעלנים בעברית) הם מזהם נבזי ביותר שגורם לתחלואה במגוון רחב של מחלות בהן גם סרטניות. דיוקסינים הם תוצר של שריפה – כל שריפה ממנוע בעירה פנימית של מכונית, תנורים תעשייתיים ואף תנורי עצים ביתיים ותמימים לכאורה. הבעיה עם דיוקסינים שיש צורך לאסוף אותם במהלך מורכב של ארבע שעות ואז לשלוח למעבדה בחו”ל כי בארץ אין מעבדות שבודקות אותם. כך קורה ש”באזור המנוטר בעולם” בודקים את איכות האוויר במה שיש ולא בהכרח במה שצריך והכי חשוב.