סיכום השנה על ארבע

איזו שנה מטורפת עברנו כולנו. 2024 לא תשכח במהרה – אם בכלל. שנה עמוסה ברגשות כואבים, אבל, שכול ודאגה, חטופים, אנטישמיות, קולות מלחמה בלתי פוסקים, אזעקות ויירוטים, פחדים ועזיבה של רבים את הארץ – כאוס מוחלט. ובתוך החושך הזה הפציע כל כך הרבה אור מן הלבבות בתמיכה הדדית ובהתגייסות לטובת הזולת. בבת אחת נהיינו אחים למרות הקרע והפילוג.

“מחשבות יוצרות מציאות” הוא כלי שאני עובדת אתו ומאמינה בו שנים רבות. בכל טרפת המלחמה המשימה האישית שלקחתי על עצמי היתה, לזכור במודעות ובנוכחות פנימית שהעולם המתקיים בתוכי הוא (ולא אחר) המציאות שלי. כך בחרתי לשמר את יער הקופים כאי של שפיות ואהבה. גייסתי את כל שנות האימון שלי ביצירת מציאות מיטיבה ביער, יחד עם מאמץ לעטוף אותנו בכיפת מגן של אור זהב – כיפה דמיונית שאין לה ולא כלום עם כיפת ברזל, אבל הוכיחה את כוחה הרוחני. הייתי בפוקוס על תפקידי לשמור על הלך רוחי בתדר גבוה ולקחת אחריות מלאה על המחשבות שלי, כדי ליצור מציאות מיטיבה עבורי ועבור צוות העובדים, החיות וכל מי שהגיע ליער.

ואכן הם לא איחרו להגיע. הראשונים בשבוע הראשון של המלחמה היו דיירי פינת החי של קיבוץ ניר יצחק. “צב 8” המכובד וחיות רבות נוספות הועמסו באישון לילה על טנדרים, ומתנדבים שאכפת להם פרקו אותם אצלנו באישון לילה. ארגנו לפליטים ממלכות כראוי לאורחי כבוד עד חלוף זעם המלחמה. “בטח תוך חודש חודשיים הם יחזרו הביתה”, אמרנו אז לפני שנה, והם עדיין אצלנו. מבחינתם זה כבר לגמרי הבית שלהם.

אחריהם זרמו אלינו עוד ועוד פליטי מלחמה ובהם ארבעה דורבנים מהממים, שחולצו מכלוב בטון קטן מאי-שם בצפון, וזכו בממלכה מכובדת עם אדמה אמיתית ועצים. השינוי בחייהם התגלה כמעורר זיכרון קדום בדי.אן.איי שלהם; לפתע הם נזכרו שהם יודעים לחפור מעולה, מה שכנראה לא עשו כל ימי חייהם. מאותו רגע החל יום יום מרוץ אחר הדורבנים ומאמץ לסתום את המנהרות שחפרו; אנחנו סותמים והם חופרים במקום חדש, ויוצאים ליער. כמה שזה נשמע מגוחך, היה בטקס הזה קטע פולני של “נתנו לכם הכי טוב ואתם בורחים ומתישים אותנו?”

הריטואל הזה היה מתסכל ודרש הרבה כוחות מהצוות, לכן אחרי מספר פעמים שחזר על עצמו, החלטתי לא לשפוט אותם, לא ללכת נגדם או לצפות שיעמדו בהסכם דמיוני. קלטתי את האבסורד ושחררתי ב-100 אחוז את הרעיון שהדורבנים יישארו בחלקה שלהם. פשוט ויתרתי. פתחתי להם את השער ואמרתי להם – “תרצו, תחזרו. לא תרצו? לכו בשלום”. והם חזרו. כמו אל תיבת נוח. והגיעו אלינו עוד ועוד חיות כמו עדר איילים גמדיים, שהשקט שהענקנו להם איפשר לנקבה להמליט עופר יפיפה, ולכל העדר להירגע ולהתחיל חיים חדשים בחלקת יער קסומה.

אחד היצורים החמודים היה אמנון החוטמן שלמדנו ממנו שיעור על הפתגם “משנה מקום משנה מזל”. אמנון הגיע אלינו מבית פרטי, למרות שהוא חיית בר ואסור בישראל לגידול ביתי. הוא גודל באהבה רבה אך לא בחברת בני מינו אלא בחברת בני אדם, כלבים, חתולים ותרנגולות. במשך שנים רבות לא היתה לו זהות אישית. הוא לא ידע מהו, ולא ידע שהוא לא יודע מהו, אבל נהנה מחיי גרגרנות של אוכל טוב וחיבה מאדוניו. לאחר שהאדון שלו חלה, החוטמן והמשפחה האנושית שלו הגיעו אליי בבקשה לקלוט אותו. הם לא חדלו לחשוש לגורלו – הוא אוכל רק את זה ואת זה, הוא רגיל לישון במיטה המיוחדת שלו ועוד ועוד. “יהיה בסדר”, אמרתי להם, “נעקוב אחריו מקרוב”.

אמנון הגיע מפוחד למרחב החוטמנים שלנו, שזיהו מייד כי הגיע גבר מסוקס לא מסורס לאזור. החוטמניות הזכירו לו מהר מאוד שהוא זכר בן מינן ושיש הנאות גדולות הרבה יותר, ממיטת כלב ואוכל רך בטעם בשר מקופסת מזון לכלבים. אמנון לא ידע את נפשו מרוב אושר, אהבה וסקס. גם החוטמניות נהנו מחיי האהבה אתו והכלוב הפך להיות “ההרמון של אמנון”. כאמור, שיעור חשוב ברעיון שפחד ואחיזה בעבר לוכדים אותנו במעגל סגור. בחירה חדשה מתוך רצון חופשי, שאינה תלויה בעבר כובל, משחררת ומייצרת אושר.

זו לא גברת, זה אדון

בינתיים המלחמה התעצמה, צה”ל נכנס לדרום לבנון ויער הקופים נסגר לקהל בהוראת פיקוד העורף. והנה תקציר האירועים: לפני כחודש וחצי קיבלתי הודעה מביאטריס, הנזירה הצרפתיה מלבנון שהקימה את “תיבת השלום”, פינת חי לא הרחק מגבול ישראל. אנחנו מכירות כבר חמש שנים מאז שברח לה קוף בשם טכטוך, שחצה את הגבול ולאחר מרדף ארוך הצלחנו ללכוד אותו ולהחזירו אליה. לימים, לטכטוך הקוף נוספה נקבה בשם מאמוצ’קה ונולדה להם תינוקת, שביאטריס קראה לה נורה על שמי. היא התקשרה בבכי: “הצבא שלך התיישב ב’תיבת השלום’ שלי ואני נלקחתי למקלט של האו”ם בנקורה. אני מאוד דואגת לחיות שלי, בבקשה עזרי לי, קחי אותם אלייך”.

להציל חיות בשטח קרב בזמן מלחמה? מאתגר אבל הסתבר שאפשרי. הגעתי לחטיבה בדרום לבנון והסמח”ט עם כל שרשרת הפיקוד והחיילים שלו התגייסו לעזרה. משימת חילוץ החיות של ביאטריס נקבעה באזור זרעית תחת יירוטים, כטב”מים ואזעקות, אך ברגע האחרון הגזרה התחממה והמבצע בוטל.

בשיחת טלפון עם ביאטריס אני מבשרת לה שלצערי לא הצלחנו לחלץ את החיות. אני מציעה לה אסטרטגיית הישרדות – לפזר לחיות את כל האוכל שיש אצלה במלאי, ולפתוח את כל הכלובים שיצאו לחופשי. אינשאללה, הקופים יחצו את הגבול לישראל ואז נתפוס אותם.

בינתיים ביאטריס גורשה מלבנון חזרה לצרפת ולא הגיע אף דיווח של חיילים על תנועת בעלי חיים מיוחדים בזירה. היא התקשרה מודאגת מצרפת אבל לא היה לי הרבה מה לומר; ליקום יש את הדרכים שלו, עלינו להמתין. ואז, עם כל האמונה שלי (בלי קשר לדת), התקשיתי להאמין: הטלפון צלצל בתשע בבוקר ועל הקו היה הווטרינר הצבאי שאמר, “בואי עכשיו לראש הנקרה, קוף חצה מלבנון”. קוף או קופה? נורה הלכה בעקבות אביה?

אני מתעשתת מהר, מעמיסה על הרכב את הציוד והכלוב, ונוסעת לבסיס בראש הנקרה שבו נצפתה הקופה לפני כשעתיים – אך נעלמה. אחרי שעות של הלוך ושוב בבסיס הקטן ברור לי, שהיא המשיכה הלאה ואולי חצתה חזרה את הגבול לדרום לבנון. אבל התקווה שבה כשמודיעים לי כי היא נצפתה במורד הכביש של ראש הנקרה.

אני נפרדת מהחיילים, מעמיסה את המלכודת ומגיעה למקום. והנה היא יושבת בשיא הרוגע על ענף של עץ. אנחנו משחקות תופסת בכפר הנופש נקרות, ולבסוף אני מגייסת את וטרינר היער שלנו, ד”ר רועי לפיד, להרדים אותה. רק אז מתברר שהקופה היא זכר צעיר וחמוד. לא נורה כי אם נור. הוא מקיץ בדרך ליודפת, מפצח בוטנים בקליפה ששמתי לו כשישן ואני שרה בשמחה ברכב, ושולחת הודעה לביאטריס שהיקום בשפתי, או אלוהים בשפתה, היה בעזרנו ונענה לבקשתנו.

לפי החוק נור נדרש להסגר ולבדיקות מקיפות. הוא קוף צעיר וחמוד שכל חייו עדיין לפניו, ואני מייחלת לפיתרון טוב עבורו – ולא בכלוב. והנה הלא יאומן קורה שוב: נפתחת אפשרות להעביר אותו למקלט של קופים בבן שמן ומשם, בתום הסגר, לשמורה מיוחדת בהודו יחד עם עוד קופים.

בינתיים יש הפסקת אש ארוכה והחיים בצפון אט אט חוזרים למסלולם. שנת 2024 גומעת את ימיה האחרונים, ואצלנו ביער סיימנו לבנות מתחם טיפולי לנפגעי פוסט טראומה. שנת 2025 פותחת את שעריה ליציאה מהחושך

אל האור.