מלקקים את הפצעים, אוספים את הרסיסים
הסגרים, הבידודים, הבדיקות והחיסונים צילקו את נפשם ואת גופם של נערות ונערים. שאלות שנותרו פתוחות: היקף הנזק שגרמנו להם, והאם ועד כמה הוא הפיך
“היה לי רע מאוד בסגר הראשון. לא רציתי לראות אף אחד. באיזשהו שלב אמא שלי חשבה שאני בדיכאון. כנראה שהייתי. לא רציתי לצאת מהבית. פיתחתי חרדה חברתית שהתחילה אז וממשיכה עד היום.” במרץ 2020 היתה הדוברת, שירה, תלמידת י”ב, תלמידה מצטיינת. היום היא חיילת. “כשהיה סגר היה לי תירוץ לא לראות אנשים אבל כשהוא נגמר המשכתי להסתגר. אני זוכרת שמישהו הציע לי לצאת ואמרתי לו שלא מתאים לי. היה לי קל מאוד בוואטסאפ אבל לראות אנשים נהיה גדול עלי. היה לי קשה אפילו לדבר בווידאו, כי לא נפגשתי עם אף אחד הרבה זמן. ניתקתי קשרים”.
היא הרגישה מתוסכלת, כי לא היתה לה שום תחושת קלוז’ר. לא היה מעבר בין התקופה של התיכון לצבא. לא היתה נקודת סיום או ציון חגיגית, לא טקס סיום ולא נשף. את ההשפעות היא סוחבת עד היום. כשהיא מגיעה הביתה מהצבא לחופשה הרבה פעמים מה שמתחשק לה זה רק להסתגר. “אני לא רוצה לצאת מהבית. לא היה לי את זה לפני הקורונה”…
תגובות