מלקקים את הפצעים, אוספים את הרסיסים

“היה לי רע מאוד בסגר הראשון. לא רציתי לראות אף אחד. באיזשהו שלב אמא שלי חשבה שאני בדיכאון. כנראה שהייתי. לא רציתי לצאת מהבית. פיתחתי חרדה חברתית שהתחילה אז וממשיכה עד היום.” במרץ 2020 היתה הדוברת, שירה, תלמידת י”ב, תלמידה מצטיינת. היום היא חיילת. “כשהיה סגר היה לי תירוץ לא לראות אנשים אבל כשהוא נגמר המשכתי להסתגר. אני זוכרת שמישהו הציע לי לצאת ואמרתי לו שלא מתאים לי. היה לי קל מאוד בוואטסאפ אבל לראות אנשים נהיה גדול עלי. היה לי קשה אפילו לדבר בווידאו, כי לא נפגשתי עם אף אחד הרבה זמן. ניתקתי קשרים”.

היא הרגישה מתוסכלת, כי לא היתה לה שום תחושת קלוז’ר. לא היה מעבר בין התקופה של התיכון לצבא. לא היתה נקודת סיום או ציון חגיגית, לא טקס סיום ולא נשף. את ההשפעות היא סוחבת עד היום. כשהיא מגיעה הביתה מהצבא לחופשה הרבה פעמים מה שמתחשק לה זה רק להסתגר. “אני לא רוצה לצאת מהבית. לא היה לי את זה לפני הקורונה”. 

שתיים לפנות בוקר. הסגר השני בעיצומו. אני מטייל עם הכלבה שלי ונתקל (ולא בפעם הראשונה) בקבוצה של בני נוער שמתכנסת לה בגינה ציבורית בפרבר מצפון לתל אביב. הם מעשנים את רוב מה שאתם רק יכולים להעלות על דעתכם, מסיגריות, דרך נרגילות ועד וויד. בירות פה ושם. וודקה ולאו דווקא זולה. אני שומע אותם מדסקסים את אופן השגת החומרים, בהתלהבות. איך פילחו מארונות המשקאות של ההורים, פיתחו שיטות מתוחכמות שלהורים לא יהיה מושג שהם גנבו נוזלים. עודף הזמן הפנוי שיכלל אותם.

הקורונה ואיתה הסגרים, הבידודים, סגירת בתי הספר לתקופות בלתי נתפסות באורכן (בימי נתניהו), הזומים האינסופיים והשגרה נטולת המסגרות – הביאו לעלייה חסרת תקדים בשיעורי הנשירה ממוסדות החינוך. במקביל, הם הביאו גם לעלייה בצריכת סמים ואלכוהול, לעלייה בשיעורי המקרים של אלימות מחוץ ובתוך המשפחה ולפגיעה משמעותית רבת היקפים וגוונים בבני ובבנות נוער. התקשורת נתפסת בדרך כלל למקרי קיצון – התאבדויות, התמכרויות קשות, אירועים שמסתיימים בטרגדיה. אבל הרוב המכריע של בנותינו ובנינו חוו וחווים את תקופת הקורונה בצורה מינורית יותר. ועם זאת זוהי עבורם תקופה שוחקת, מאתגרת, רוויית משברים אישיים וחברתיים. היא הותירה בהם חותמים רגשיים שונים שספק אם אנחנו יכולים לקטלג, חלקם יופיע אצלם כתגובה פוסט טראומטית, בעוד אי־אילו שנים.

מנתונים של המועצה לשלום הילד עולה כי בשנת הלימודים הקודמת (זו שהסתיימה ב־יוני 2021) שהתאפיינה בתקופות ארוכות של למידה מהבית, כ-13 אחוז מההורים דיווחו כי ילדיהם (בגיל הנעורים) לא הגיעו למחצית או ליותר מהשיעורים – או שלא התקיימו בכיתותיהם לימודים כלל. “לי היה קשה מאוד להתחייב על הזום”, מספרת נועה, חיילת קרבית, שהקורונה תפסה אותה בתקופת הבגרויות. “היה קשה לקום כל בוקר בשביל הדבר הזה. הייתי קמה שלוש דקות לפני”. לפעמים צפתה בסדרות תוך כדי השיעור ובוודאי שלא ניצלה את הזמן כדי ללמוד. “הרגשתי אז שאני יכולה ללמוד הרבה יותר לבדי מאשר בזומים”.

כמו שירה גם נועה תלמידה טובה, הרבה מעל הממוצע. היא לא חוותה מעולם הפרעות קשב או ריכוז. חוויית הזומים הייתה קשוחה עבורה. היא חשה שלא רואים אותה. “אפילו המורה למתמטיקה, שהיינו בקשר ממש טוב, לא באמת שם אלי לב”, היא נזכרת. “היה לי ברור שאין לו מושג מה עובר עליי מבחינה אישית, רגשית, אם אני על החומר, אם אני יודעת מה אני עושה. לא היתה לו שום דרך לבחון את זה. בכיתה, מורה יכול לדעת מה אתה עושה. אם אתה עובד. אם אתה לומד. בזום קל ללכת לאיבוד”. 

מספר התלמידים הכולל במערכת החינוך היום עומד על 2 מיליון ו-400 אלף. להערכת משרד החינוך מספר הילדים בנשירה סמויה עומד על בין 480 ל-720 אלף. נתונים מפחידים. לפני חודשיים דיווח המשרד על 90 אלף נערים ונערות בתהליכי נשירה גלויה וסמויה, פי שלושה פחות או יותר מאשר בשנים שבהן לא היתה קורונה מעורבת. על פי הערכות, יש היום חצי מיליון נערות ונערים בהליכי נשירה, כלומר בניתוק מלמידה בפועל. 

לשעות הרבות מול האורות הכחלחלים המרצדים היו אפקטים נוספים: בשנת 2020 חלה עלייה של 55 אחוז בפניות למוקד 105 של המשטרה – המטה הלאומי להגנה על ילדים ובני נוער ברשת. התלונות העיקריות: עבירות מין, הפצת תמונות וסרטונים מביכים, חרם, בריונות או הצקה, ואובדנות. 

הפסיכולוג יאיר פיינגולד עובד עם משרד החינוך במסגרת מיזם הנקרא “מפתחות” – תוכניות מנטליות לבתי ספר. הוא אומר שמההתרשמות האישית שלו הפגיעה ההיקפית של הקורונה בערים עם מאפיינים סוציו־אקונומיים גבוהים היתה אפילו משמעותית יותר: “במקומות המבוססים היה יותר שחרור לילדים מבחינת ההורים, ושם ראינו עלייה משמעותית במה שמכונה ‘פשיעה לא חמורה’. יכול להיות שמעמד חברתי גבוה יותר מאפשר פחות גבולות. ואולי זו התרשמות סובייקטיבית שלי”. 

“להרבה תלמידים נוח עם המסיכות הן ייצרו מעין מרחב אישי. ועכשיו, כשמותר כבר להיות בלי, פתאום יש קושי לוותר על המרחב הזה. מצד שני, אם אני לא בעניין, והאנטי הזה בדרך כלל מגיע מהבית, נוצר פה חיכוך תמידי של הנערים עם המערכת”

פיינגלוד מחלק את השפעות הסגרים והלימודים מרחוק לשלושה אלמנטים. את הראשון הוא מכנה “אני והגוף שלי”. בני נוער שרויים בתקופה שבה הגוף שלהם משתנה. לתוך זה באה תקופה שבה כמעט שנה שלמה הם לא נדרשו להראות את עצמם לחבריהם ולאף אחד חוץ ממשפחתם, ואז, פתאום, נאלצו לחזור כשהם פשוט נראים אחרת. “זה יצר הרבה ריחוק ורצון בהתכנסות. אצל חלקם זה התבטא אפילו בקושי לענות על שאלות פשוטות כמו ‘מה העניינים’ “. תופעה אחרת היא ההתחברות למחשב. בשנתיים האלו, לפי פיינגולד, בני נוער הגדירו אנשים שהכירו אך ורק ברשת ולא פגשו מעולם כחברים הכי טובים שלהם. “נהיתה פה חברות תועלתנית והגדרות המושג ‘חבר’ אצלם השתנו”. תופעה שלישית היא השפעת הבית. “פתאום הורים היו צריכים להיות סופר מעורבים ונגישים”, מסביר פיינגולד, “ולא ברור עד כמה יש להם הכשרה ייעודית להתמודד עם ילד ששנה שיחררו לו הכל ועכשיו הוא חוזר לשגרה מסוימת”. 

הפורקן ללחצים ולחרדות מגיע בין השאר בסמים ואלכוהול ובעבירות הנחשבות קלות אבל מטרידות: “מה שהפתיע אותי זה לגלות תופעות שתייה וואנדליזם בגילאי 14-15. כמות הפעמים שצוות בית הספר שמע שהמשטרה פנתה להורים או לבית הספר עצמו עלתה מאוד”. 

צריכת אלכוהול וסמים בקרב בני נוער היא תופעה מוכרת ולאו דווקא בימי הקורונה אבל תקופה נטולת רסן ומסגרת מעצימה את התופעה. “חברים התחילו לשתות בתקופה הזו”, מספר גיא (י”א), “וגם אם לא התחילו אז שתו הרבה יותר ממה שהיו רגילים. נהיו הרבה חבורות. זה הרגיש כמו חופש גדול ובית ספר הפך למשהו חסר חשיבות. אין את החוויה של לשבת בכיתה ולכתוב. היה חסר מאוד המפגש עם החברים בבית ספר. היה חופש אחד ארוך ובגלל זה אנשים התדרדרו קצת”.

אחד האלמנטים המורכבים שאיתם התמודדו הילדים היו כמובן הבידודים. בחודשים מרץ־אפריל 2021 דיווחו 21 אחוז מההורים על סימפטומים של חרדה אצל ילדיהם. אצל ילדים שנכנסו לבידוד ובמיוחד יותר מפעם אחת, היו שיעורים גבוהים משמעותית של אלימות פיזית כלפי משפחה או חברים, ושל התקפי זעם. “צריך להבדיל בין סגר לבידוד. בידוד של ילד או נער בחדר נפרד זה ממש טרגי”, אומרת אורית, אם לשלושה מתבגרים ממרכז הארץ. “בסגר הראשון היה פחד אמיתי מהקורונה עצמה כך שנראה היה שהסגר מגן עלינו. אחר כך התחלתי לראות, בייחוד אצל הצעיר, קושי מבחינת לימודים מרחוק. תסכול מאוד גדול. גם אני עבדתי מהבית והיה המון סטרס סביב הדבר הזה. כל פעם כשיום הלימודים נגמר היתה אנחת רווחה עצומה”. הבן האמצעי שלה (כיתה ט’) חווה חוויה קצת שונה. “לדעתי אותו זה קצת שירת, כי הוא היה יכול להתעסק בלימודים פרופר ולא בעניינים חברתיים”. אצל הגדול (י”ב) זה היה הכי קשה: “הוא הרגיש שהוא מפסיד הרבה דברים, מתבצר בבית. ובעיקר שהוא מפסיד את סוף התיכון”. 

בתקופת הסגרים, בני נוער רבים נחשפו לזמן בילוי חריג ובלתי שגרתי עם המשפחה הגרעינית ועיקר המשבר היה כידוע בגזרת סבא סבתא. “היינו הולכים אליהם כל יום שישי ופתאום אמרו לנו שאי אפשר”, מספרת יעל (12). “בלילות הייתי נרדמת במחשבה שאולי לא אראה אותם יותר לעולם. בהתחלה זה הרגיש כמו הרפתקה, כאילו אנחנו על אי בודד, אבל לאט לאט זה נהיה מעיק והייתי בוכה, מכל דבר כמעט”. 

על פי סקר מנהלי המרפאות לבריאות הנפש לילדים ונוער, בתקופת הגל השני חלה עלייה משמעותית בפניות של ילדים ונוער לקבלת טיפול נפשי, וכן בפניות בעלות תכנים אובדניים. “כל הדבר הזה נמשך יותר מדי זמן ואז התחלתי לדאוג לבריאות הנפשית של הילדים שלי”, מוסיפה אורית. “ראיתי סממנים של דיכאון אצלי ואצלם, ועם הבחירה שלי לא לחסן אותם, חששתי שהם ימודרו ממסגרות, מה שלשמחתי לא קרה בסופו של דבר”.

הנתונים המספריים מאששים את תחושותיהם והערכותיהם של ההורים. בקופת חולים מכבי, לפי הנתונים שנצברו, בשנת 2021 חלה עלייה של 39 אחוז בשיעור בני הנוער שאובחנו עם דיכאון ביחס ל-2020. עלייה של 33 אחוז בשיעור מי שאובחנו חרדתיים, עלייה של 20 אחוז במאובחני לחץ והפרעות רגשיות, ועלייה של 56 אחוז בבני נוער עם הפרעות אכילה לעומת 2019. העלייה בכל שיעורי האבחנות הללו היתה גבוהה משמעותית יותר בקרב בנות. “אני לא יודע להגיד למה זה”, אומר פיינגולד, “הגוף שלהן משתנה. פצעונים. פידבקים מהחברה אלא רק רק מהמשפחה. בנות כנראה רגישות יותר בגיל הזה לדברים האלה”. 

לפי פיינגולד קשה עדיין להעריך את השפעת הקורונה על בני נוער לטווח ארוך אבל אחד הדברים שזיהו כבר הוא שתלמידים פחות משתתפים בשיעורים אחרי החזרה לבתי ספר. בתי ספר מסוימים אישרו לתלמידים להיות בלי מצלמה במהלך הזומים. ברגע שנער או נערה במשך שנתיים לא ראו ולא חוו השתתפות אמיתית בכיתה, המיומנות הזו צריכה להירכש על ידיהם מחדש ובמקרים מסוימים אולי היא כבר לא תירכש שוב. הוא סבור שמשרד החינוך עשה התאמות בנושא הזה וכיוון לפתרונות פרטניים.

מיכל, אם לשלוש מתבגרות, לא מסכימה איתו. היא סבורה שמשרד החינוך לא היה ערוך למשבר הזה ולא התאים את עצמו לנסיבות. “רוב הזמן הרגשתי תסכול מאוד גדול מהמערכת שלא ראתה את התלמידים ואת הקשיים שלהם.” היא אומרת. “ראיתי מורים ומנהלים שדואגים בעיקר לעצמם”. לדעתה, דווקא התקופה של הקפסולות היתה יחסית טובה, מורים הצליחו להשתלט על הכיתה. הקפסולות ייצרו לרגע אפשרות של סמכות חינוכית אמיתית. בגדול, היא חוששת שנגרמו לילדים נזקים ארוכי טווח. “מבחינת קבלת סמכות, יכול להיות שהילדים האלה כבר אבודים, הם לא יודעים לקבל סמכות. מצחיק אותם שמורה בכלל דורש מהם. וכמובן כשמדבר איתך במשך שנה או שנתיים מישהו עם מסיכה על הפרצוף זה מאוד מנכר. בהיבט הזה המסיכות היו מאוד בעייתיות. שיחה אישית עם מסיכה זה פשוט לא זה. ושיחות אישיות בזום זה מגוחך”.

מסתבר שישנם נערות ונערים שששו להתחבר למסיכות, כעוד מחסום בינם לבין העולם, וממש לא בהיבט הפנדמי. מצד שני, רבים אחרים התקשו מאוד עם סתימת הפיות והאף. “להרבה תלמידים נוח עם המסיכות”, אומר פיינגולד. “הן ייצרו מעין מרחב אישי. ועכשיו, כשמותר כבר להיות בלי, פתאום יש קושי לוותר על המרחב הזה. מצד שני, אם אני לא בעניין, והאנטי הזה בדרך כלל מגיע מהבית, נוצר פה חיכוך תמידי של הנערים עם המערכת.” היו מקרים של מרד, הוא אומר, וזה רק טבעי. תלמידים שבאו מבתים של הורים שלא האמינו בחיסונים, התווכחו בשם ההורים. עם הזמן, זה גם לימד את כולם שמותר להביע דעות שונות ופיתח את יכולות ההקשבה ואת קבלת האחר.

הקורונה גבתה מחיר בריאותי כבד, פיזי ונפשי – מכולנו – מבוגרים ובני נוער. אבל ממי שמוגדרים מלכתחילה נוער בסיכון, המחיר כפול ומכופל. נתונים של עמותת על”ם (עמותה לנוער במצב סיכון) הראו ב-2021 עלייה של פי 1.5 (ביחס ל-2020) בדיווחים על אלימות בבית וברחוב, פי 2 מעורבות בעבריינות, פי 1.8 ניסיונות של בני נוער לפגוע בעצמם, ופי 3 פניות לטיפול נפשי. נערה שנעזרה בעל”ם בשנה האחרונה תמצתה את זה כך: “בקורונה הרגשתי שאני צריכה לאסוף את השברים. עכשיו אני צריכה לאסוף את הרסיסים”.