מוקשי גינה

היא נמצאת שם, בכל ישוב בורגני עם בתים צמודי קרקע, פרגולה, דשא מדוד, מנגל חשמלי ורמקול שמשמיע את נונו כי אתה מעודכן ואת ישי ריבו כי אתה גם שורשי. רחבה ענקית של חול, מגודרת היטב, כמה ספסלי עץ וברזייה. מישהו צריך לדבר על גינת הכלבים.

אחרי ששני חתולים ותוכי לא הרגיעו את הבן שלי הבאתי גור כלבים הביתה. בוקסר עם עיניים עצובות ומרץ של עכבר על ספידים. חודשים ראשונים של סגר במצוות הווטרינר שהזהיר שיש מלא לא מחוסנים בחוץ והגור פגיע (הקונוטציות על אחריותכם בלבד).

ואז הגיע הרגע לגינת הכלבים. אתה נכנס עם הכלב הנסער דרך שני שערים כבדים. הכלב בשגעת. הכלבים האחרים והוא פותחים בטקס מרשים של רחרוח תחת הדדי. אתה מתיישב על אחד הספסלים. על הספסלים האחרים מהנהנים לך בפאסון אנשים שיושבים ומסתכלים על הכלבים שלהם. אלה הפז”מניקים, המסייעת של גינת הכלבים. הם כבר ראו דבר או שניים בגינה הזו. עכשיו גם הם פותחים ברחרוח תחת, התחת שלך: האם הכלב שלך מחוסן? מסורס? אתם גרים פה? אני קצת נרעד ומיוזע עם פלשבקים של ראיונות עבודה ועונה שכן ולא וכן. כן. אני מפה. אפשר להירגע. שתיקה.

מאז עברו לא מעט ימים ובינתיים הבנתי שמדובר בסוג של בית כנסת של חילוניים. מקום שבאים אליו לפחות פעם ביום, בעיקר לפני השקיעה, הוא מבוסס על אינטראקציה, יש חלל תחום ומחולק, עם כמה אביזרים ויש כללים. אבל אין סמכות אמיתית מובהקת. אין מוקד כוח שיגדיר. יש סדר ספונטני שמתפתח תוך כדי הריצה של הכלבים ואתה תבין את הכללים שלו מהמבטים וההערות הקצרות. אז למקרה שמישהו מכם ימצא את עצמו פוסע בין שבילי החול המהבילים, עמוסי הפרעושים, בשביל לחסוך מכם את כל הפאסיב-אגרסיב באתי לעזור ולתת את התשובות הנכונות בתחקיר שתעברו שם.

ההתחלה היא כמו בגן של הילדים שלך. שואלים אותך שאלות שמשרתות תכלס את אותו צורך ואת אותו רצון לדעת משהו על הילד שלך, אבל בלי הנימוס של גן הילדים. למשל, השאלה אם הילד, סליחה, הכלב, גזעי או מעורב. פה זה טריקי–תהיה זהיר. אם תענה שהכלב גזעי, אתה תצא איש עם כסף אבל מרושע שבטוח בקשר עם סוחרים אפלים ומרביעים בכפייה. אם תגיד שהוא מעורב, תצא איש בלי כסף אבל עם כוונות טובות וחסד. מצד שני, לכלב הגזעי יש תכונות קלאסיות, כי הרי הכלב והבעלים שלו הם יצורים קלאסיים. תמצא את עצמך חופר עם האיש מהספסל ליד על השורשים הנורדיים של הכלב הגזעי שלו, הניואנסים הקווקאזיים במבנה החזה שלו ועל החושים החדים שהפכו אותו לרועה צאן משובח. דיבורים שיתנו לכם תחושה ששניכם רועי צאן על גבעה בפירנאים שיוצאים לצוד ולא שני אנשים באמצע החיים, אחרי יום עבודה וקניות, שיושבים על ספסל עץ שבור ומלא ריח קקי מסביב.

קקי. האויב הגדול של גינת הכלבים. כשלרגע תעז לבהות במסך של הטלפון שלך, פתאום תשמע מישהי שיושבת שותקת עם הכלב השותק שלה לידה צועקת לכיוונך: “סליחה, הכלב הזה שלך? הוא השאיר לך מתנה”. גם האיפוק המעושה שלה לא יצליח להסתיר את העונג הספציפי שהיא חווה מהשילוב של עמדת הכוח שלה והדאחקה המטורפת–”מתנה”. חחח. היא קראה לקקי מתנה. שחר חסון ב-בת. אתה מודה לה על העדכון, זה חשוב לך לדעת על היציאות שלו, אבל היא ממשיכה להסתכל עליך במבט שמבהיר לך בדיוק מה לעשות. אתה קם, לוקח שקית, נכנס לתוך זירת החול ומעמיס לתוך השקית את הקקי המהביל שהכלב שלך הטביע שם הרגע. והנה אתה פוסע באמצע גבעת חול עם מלא כלבים מתפרעים מסביב ואנשים על ספסלים מביטים בך. אתה צועד, טיפות זיעה קטנות על המצח שלך מהשמש, אתה הרקולס וסיזיפוס ביחד, מוזיקה של דמדומי האלים ברקע רק שבמקום האטלס והסלע, בידיים שלך יש ערימה ענקית של קקי של חיה שאספת לתוך שקית.

לאותה אישה יש גם גירסה עדכנית יותר שלא תעיר לך כלום בשטח, אבל תיתן בפאסיב-אגרסיב בוואטסאפ של הגינת כלבים. וכן, ברור שיש לכם קבוצת וואטסאפ, אלא מה. היא תכתוב: “ערימות הזבובים משפע הגללים בגינת הכלבים מזכירים לי מראות נשכחים מהודו חחח…”. בשני משפטים היא בעצם גם נזפה וגם סיפרה על עצמה: היא גם אינטליגנטית מנוסחת היטב, היא לא תוקפנית היא רק מניחה את זה כאן והיא גם מגניבה כי יש לה זיכרונות מהודו.

הטיפוס המשווה. הוא היה שם כל החיים שלך והוא מופיע גם פה. גם הוא, יש לו גור. נפגשתם אי שם בתחילת הדרך באיזו מדרכה, הוא אסף פרטים על הכלב שלך, סיפר על הכלב שלו ומאז, כל פעם כשאתם נפגשים מסתכל על הכלב שלו ועל הכלב שלך ומשווה: “אז מה, הוא לא גדל הרבה מאז נפגשנו, אה? הבהמה שלי לא מפסיק לגדול. בדקת למה הוא מרייר כל כך? יש לי חבר עם כלב כמו שלך אבל הוא הרבה יותר אגרסיבי, למה הכלב שלך ישר נשכב על הרצפה כשתוקפים אותו? הוא לא ממש מקשיב לך, אה? תראה, אצלי הוא כבר יודע מה זה ‘שב’, ‘ארצה’, ‘רגלי’ ו’תורת הקוואנטים’. איפה הכלב שלך היה בצבא? שלי היה בעוקץ”. המשווה. הוא היה ויהיה שם כל החיים שלך כמו אוושה בלב.

על מה מדברים בגינת כלבים? על הכלבים. על המועצה. על מכבי חיפה. על אוכל. על האפליקציות של הטלפון ועל האפליקציות של הכלב. על הבריאות של הכלב, על האילוף של הכלב, על הביטוח לכלב, על התזונה הבריאה לכלב. אף פעם, אף פעם אל תדבר על פוליטיקה. פוליטיקה תעלה את הטונים, תחדד פערים, תכניס מתח. ואסור מתח בגינת כלבים. חס וחלילה! תן לנו לרוקן את הכלב מהסוללה שלו וזהו.

אלימות. יש דבר אחד שהוא הביג נו נו של הגינת כלבים. אלימות. מי שאלים–ייצא בחוץ. אותו כנ”ל מי שלא מעוקרת או מסורס. כי מי שלא, מתישהו ינסה דברים ורוב הסיכויים שיתקוף. כי יש לו יצר והיצר יש בו פוטנציאל לאלימות. זאת אומרת, הכלבים ירוצו, ינשכו קרסוליים, יתלשו אוזניים, ינהמו, יריירו זה על זה, אבל אלימות–זה לא. עכשיו, כלבים, כמו כולנו הם יצורים של הקשר. מחוץ לגדר הם ינהמו וינבחו זה על זה בתאוות רצח, אבל ברגע שייכנסו לגינת כלבים – הם יריחו תחת, יגששו ואז ירוצו בטירוף וישחקו. ככה זה: מעבר לשער, אלימות. בתוך השער, שעשוע. תיחום ברור מאוד. אם האלימות תיכנס ביחד איתך לגינה, אתה תצא.

כי אנחנו רוצים את הגינה שלנו, כמו גם את העולם שלנו תחום ומגודר. מעוקר ומסורס. כזה שאת החרא שלו אנחנו יכולים לאסוף בשקית והופ, ישר לפח שארגנה לנו המועצה. אנחנו רוצים את המכונת אספרסו שלנו, הזכויות שלנו והשלט של הנטפליקס שלנו במקום שלהם, נשלטים ושמישים. וגם את האלימות שלנו אנחנו צריכים באותה צורת הגשה – יש לנו את האלימות המשוגעת, התוקפת, הרעה וכנגדה בנינו ככוח מגן את האלימות הטובה. האלימות הטובה יש לה מנגנון שיש לו מונופול על הכוח והיא זו ששומרת לנו על הגינה שלנו עם ברזייה, ספסלים, שני שערים וגדר.

אבל האיום… מה נעשה אם האיום שנמצא שם תמיד, מחוץ לגדר, יקפוץ עלינו פתאום באמצע הסדר ויתמקם במרכזו? יגיד לנו שהעיקור והסירוס רק החלישו אותנו, שעמוק בפנים אנחנו די אן איי של הרים ועדרי בקר? מה נעשה כשהוא יתמקם על שלטי חוצות ברחובות שלנו ובסטורי של האינסטגרם שלנו, מוכיח כי האלימות המשוגעת הצליחה להיכנס לגינה שלנו, שהיא מתפרעת על החול ושוברת את הספסלים…?

טוב, מישהו צריך לנקות את החרא שהשארנו. יאללה הגיע הזמן.

סאומו, לא הייתי צריך להביא כלב הביתה.