מה עושות האיילות באזעקות

מאז שאני זוכרת את עצמי בעלי חיים, עצים, צמחים ומקורות מים היו חלק בלתי נפרד מחיי. המציאות בטבע היתה לי כבית; שם לא היתה לי בעיה של שייכות בניגוד לדרישות החינוך והחברה, או דברים שנאמרו לי בפסקנות שכלל לא האמנתי בהם. השהייה בטבע והפליאה הכרוכה בהתבוננות בו היא שאפשרה לי להתעמק בחוויה הרוחנית של הקשר עם בעלי החיים, היא ששלפה אותי לסירוגין מחוץ למטריקס. ככה נהיה לי ברור שהטבע על כל הישויות שלו הוא סרט בפני עצמו, שדה אנרגטי שאני רוצה לחבור אליו, שיש יותר מדרך אחת ברורה שאליה מנותבים כולם.

מאז ה-7 באוקטובר המציאות של כולנו השתנתה ללא הכר. עלינו להסתגל אליה בדרך חדשה; מה שהיה לא יהיה יותר. ככל שחיינו כמרקחה ואין שום היגיון ברור וידוע מראש שאפשר להיאחז בו ולהירגע, אני מרגישה צורך עז לשמור על האור הפנימי שלי, על יצירתיות ועל אהבה, לא להיסחף בזרם תודעת הפחד וההפחדה. בקיצור, אני נדרשת לכתוב תסריט חדש למציאות טובה יותר, שאינה תלויה בתנודתיות הכאוטית של הסביבה, באמצעות רגשות חיוביים.

לחיות יש יכולת הסתגלות למצבים משתנים. הן נעות בעולם, מתאימות את עצמן למה שקורה במציאות מתוך יצר הישרדות. כחלק מעולמן ובהשראתן, כבר כילדה, הבנתי שהדימיון שלי חופשי ובעזרתו יש אפשרות אחרת ליצור מציאות מטיבה עבורי. יום-יום אני מקפידה ומתמידה להיות חופשייה, מודעת לכוח המחשבה של אתמול המוקרן על המציאות של היום; אני יוצרת את מציאות חיי, אני האחראית, אין מישהו אחר. אני מחזקת את הרגשות החיוביים שלי באמצעות הטבע, בקשר עם חיות ועצים, בעבודה עם קלפי הסגולה שלי, בידיעה פנימית שכל מה שקורה הוא לטובתי וחלק ממסע ההתעוררות שלי.

זה הזמן לשינוי פנימי

לאחרונה יש באזור שלנו לא מעט אזעקות, יירוטים וקולות נפץ מכל עבר. המציאות המאיימת בחוץ מקרינה סרט לא אהוב עליי. כולנו סוג של חיות בית או חיות בר ברמה כזו או אחרת של סטרס, וזה בדיוק הזמן שבו אני מתרכזת ביתר תשומת לב בעצמי ובחיות היער בזמן אמת. זה הזמן לתרגל שינוי פנימי.

החושים של החיות חשופים, הן לא מאולפות ואין להן אף מחשבה המכתיבה להן מציאות מראש. הן נוכחות בתוכה ומגיבות באותנטיות; רגע לפני שאזעקה או קריאת “צבע אדום” בוקעות מהטלפון שלי קופי הקפוצ’ין מרימים את הראש לשמים – כאילו מזהים את תנועת הטילים – מניעים את הגבות בחוסר שקט ומתחילים להשמיע אחד לשני אותות אזהרה קולניים. הם נעים בחוסר שקט מצד לצד, חוצים בריצה את הגשרים בחלקות שלהם, מתכנסים ונפרדים עד שחוזר השקט. אז הם נרגעים, חוזרים לעסוק בשלהם ללא פחד או חרדה מן העתיד, שאולי זה יקרה שוב. כשהם “מגיעים לגשר” הם פשוט חוצים אותו.

אני מביטה בהם ונושמת עמוק. התגובה שלהם לאירועים היא בהתאם לכאן ולעכשיו – ממש תזכורת חיה לכך שאין טעם להריץ סתם תרחישי אימה בראש ולשקוע בסטרס, שראוי ורצוי להימנע מחשיפה מיותרת לתרחישי אימה באין-סוף פרשנויות עתידיות, שהרי ככל שסופגים יותר הפחדות, כך אנחנו מאבדים את השליטה על חיינו.

לחיות לעומתנו יש מערכת הגנה מפני סכנות, שמתריעה בזמן אמת ומאפשרת להן להתגונן. כך למשל האיילות רצות בגוש אחד מצד לצד בחלקה. הן רגישות מאוד, פורקות את הפחד מגופן ברעד. כשרעש היירוטים והפיצוצים חולף הן נשארות לעמוד, רועדות עוד קצת עד שהן נרגעות. ואני? מנערת את הגוף יחד איתן. בתנועה. זוכרת במודע לא לאגור בתאי הגוף שלי פחד. מאפשרת לגוף רעננות ושמחה במקום מתח מכווץ ודאגה.

באותה עת, החזירות הפעוטות שהגיעו אלינו מהבר, מתחפרות בגומה, שוכבות צמודות זו לזו, מתנחמות ביחד עד חלוף הרעש. וגם אחרי. הן מכירות בערך החברות, בשותפות, בכוח הביחד. הדורבנים לעומתן ישנים שינה עמוקה ולא מנידים עפעף לשמע הרעשים. מה שכן יכול להעיר אותם זה ריח האוכל המגוון משורשי ירקות ומאבטיחים המוגש להם. הם תזכורת נפלאה לחשיבות הדאגה לגוף, לתזונה ולשינה.

התוכים הקטנים כמו הקוקטלים והתוכונים האוסטרלים נוטים לסוג של היסטריה פנימית כמעט קבועה. מצד אחד הם צבעוניים, מעופפים מצד לצד בלהקה גדולה במטסים מרהיבים – סמל של חופש אינסופי – ומצד שני נוטים להיבהל מהר, מכירים בסכנת השאננות של הנטרפים ולא נופלים אליה. הם יצורים חופשיים מעצם היותם בעלי כנף אך שוהים בשייכות ללהקה גדולה לצרכי הישרדות, כעין שמירה על מי שאני בתוך קולקטיב.

כמו הטווסים גם חמשת ציפורי הקקאדו הלבנות שלנו נוטות לצרוח כשהן לחוצות (או סתם משועממות). הן יודעות להרים את עוצמת הקול שלהן לדציבלים גבוהים, אי-אפשר שלא לשמוע אותן במרחב ולמרחק, ללא שום התחשבות בדעת הקהל. יש בהן ניגודיות של רכות מתוקה והתמסרות לחוצפה ולקולניות – דרישה מהעולם לקבל את המגיע להן ללא בושה.

הכי שאנטי במצבי לחץ הם הברווזים למיניהם. אלה בנון שלנטיות שוחים להם בבריכות, באזור הנוחות שלהם, מרוכזים בעצמם ובאוכל, בשינה ובסקס. כל השאר הוא בחזקת מידע מיותר עבורם גם חמשת הצבים הסודנים הגדולים אדישים, מכונסים בתוך עצמם כמו זקני השבט החכמים שראו הכל. לא לחינם בתרבויות עתיקות קשור הצב לגאיה, אמא אדמה, שראתה כבר הכל. כך גם הם יודעים שכל דבר ביקום בא והולך.

אחרונים חביבים הם עדר האיילים הגמדיים המופלא שהגיע אלינו מהצפון לפני ארבעה חודשים. מראהו של הזכר המנהיג מזכיר לי את אביו של במבי בסרט המצויר, שראיתי בילדותי והותיר בי רושם עז; דמות האייל עם הקרניים המרשימות, שמקריב את עצמו ומציל את חיי בנו מן היער הבוער, נחרטה בזיכרוני. לשמחתנו בעדר נולד לפני כשלושה חודשים עופר איילים מתוק ביותר. האמא מטפלת בו היטב והזכר הגדול, מנהיג העדר, מגן עליו בשבע עיניים מפני פזיזות הזכרים האחרים. כשבמבי הקטן נבהל מהיירוטים הוא רץ אליו ומסתתר בבטחה בין רגליו.

בטבע לא ייתכן מצב שבו מנהיג יהיה טיפש, חלש או לא כשיר לתפקיד. ואני מחפשת את הדרך איך להתחבר שוב ושוב למנהיגה החופשייה שבתוכי. מי המנהיגה שאני בוחרת להיות כבוראת המציאות של עצמי? האם לבחור בדרך חיים קשה הכרוכה בספק ובפקפוק תמידי, או באמונה ובשקט כמו של העופר הקטן, המוגן שמור ובטוח. התשובה ברורה. דרך ההתבוננות בהתנהגותם של בעלי החיים אני מבינה בזמן האחרון יותר לעומק, שבעזרת התודעה אנחנו חווים את כל האירועים שקורים וחולפים, את מה שבא והולך, אבל אני מחוץ למטריקס – ולצורך זה בעלי החיים הם מורים רוחניים מצוינים.