מאחורי הווילון המתנפנף

יש דברים יותר גרועים מאתרי פורנוגרפיה באינטרנט. למשל, סרטים דוקומנטריים על אתרי פורנוגרפיה באינטרנט. הסרט של נטפליקס “מגלה טפח: הסיפור של פורנהאב” הוא דוגמה מצוינת. לכאורה, סרט ביקורתי שתוקף את אתר הפורנו הגדול ביותר בעולם. בפועל, לא רק ניסיון שקוף לגרוף רייטינג בעזרת אותם כלים של פורנהאב (ההבטחה המרומזת לסקס ולעירום על המסך), אלא גם הלבנה ולגיטימציה של תרבות הפורנו.

הבמאית סוזן הילינגר מציגה בפנינו שני חלקים של דילמה. בצד האחד מרואיינות עובדות מין עצמאיות (וגם עובד אחד) שמספרות איך האתר איפשר להן להשתחרר מתעשיית הפורנו הנצלנית, מהבוסים, מהסרסורים למיניהם, ולהתפרנס בכבוד מהמקצוע – ישירות מהצופים. בצד השני מוצגת הבעייה – כי מתברר שבפורנהאב היו גם סרטונים של אונס, כפייה ואפילו פדופיליה. נגד הדברים הללו כמובן יש קונצנזוס כלל-אנושי, והתירוצים של מנהלי פורנהאב מוכיחים שכל מה שעניין אותם הוא מספר הכניסות לאתר.

לפי התזה של הילינגר זאת בעצם הבעייה. אתרי פורנו צריכים לפקח על התכנים, לוודא שהמשתתפים בסרטונים הם בוגרים שנתנו את הסכמתם, ואז נוכל לגמור בשיר מזמור. אבל נניח (בחלום) שכל זה יקרה לא רק בפורנהאב אלא בכל אתרי הפורנו באינטרנט. לא שכחנו משהו?

אחת המרואיינות בסרט, עובדת הנהלה לשעבר בחברה, מספרת שבפעם הראשונה שנכנסה לאתר פורנו היא היתה בת 11. הסרטון הראשון שראתה היה סקס של קבוצה גדולה של גברים (“גאנג באנג”) עם אישה זקנה. היא מספרת את זה בעליצות, תשמעו קטע, וממשיכה לדבר על קיפוח זכויותיהן של עובדות המין. אבל רגע. למה בשם זאוס ילדה בת 11 צריכה לראות דבר כזה? איך נבנית תפיסת המיניות של ילד או ילדה שהחינוך המיני שלהם בנוי על פורנהאב?מה יקרה להם כשיגדלו?

בגדול, פורנהאב ושאר אתרי הפורנו המובילים לא בנויים על תוכן לא חוקי. כן, הוא מסתנן לשם בקלות גדולה מדי. אבל זו טיפה בים. והים העיקרי הוא טינופת בזויה. הסקס הסטרייטי- נורמטיבי לפי פורנהאב הוא אקט של אלימות והשפלת נשים: חניקות, סטירות, גאנג-באנג. לסרט של נטפליקס קוראים באנגלית “Money Shot”, על שם הכינוי שניתן בתעשיית הפורנו לסצנה הסופית האולטימטיבית – השפיכה של הגבר. כי באתרי הפורנו, באופן אירוני, כמעט אין סרטים של סקס, רק של אוננות על גופן של נשים. הבעיה העמוקה והרחבה יותר מאשר מנגנוני הפיקוח של האתרים היא העובדה שדורות שלמים של בני אדם גדלים בלי שיהיה להם מושג אמיתי על סקס, אלא רק על חיקוי מעוות וחולני שלו. דורות של נשים צעירות מגלחות (או מסירות בשעווה או בלייזר) את שיער הערווה שלהן, לא בגלל שהן נחשפו לתוכן לא חוקי בפורנהאב, אלא בגלל שהן גדלות בתרבות שבה אישה סקסית פירושו מישהי שנראית כמו ילדה. גברים מצפים לזה, ונגעלים משערות ערווה, ובאמת מאמינים שזה בסדר בדייט הראשון לחנוק מישהי תוך כדי הסקס ואז לגמור לה על הפנים. ככה זה סקס, לא?

האשמים בזה הם לאו דווקא אתרי הפורנו, אבל על זה נטפליקס לא יעשו סרט ככל הנראה. כי האשמים בזה הם נטפליקס, הוליווד, דיסני פלוס וכל השאר. לא בגלל מה שהם משדרים (למרות שגם לכך אפשר להיכנס) אלא בגלל מה שהם לא משדרים: סקס אמיתי.

אנשים נמשכים לסקס. ילדות וילדים סקרנים לגבי סקס. ככה אנחנו בנויים, בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לא. בנטליפקס יודעים את זה טוב מאוד, ורוכבים על זה בצביעות צדקנית כל הדרך אל הבנק. אבל למרות שסקס מעניין אותנו, לא נוכל לראות אותו בנטפליקס או בקולנוע או במאקו – הוא מוחבא מתחת לשטיח, בחושך, באתרי הפורנו. ואנחנו הרי יודעים מה גדל בחושך: מפלצות. אתרי הפורנו הם תת-המודע המיני הקולקטיבי שלנו אחרי שעבר הכחשה, הכפשה, ביזוי ונידוי. לו היינו נחשפים לסקס כן ואמיתי במרכז התרבות שלנו, לא היינו יוצאים לחפש אותו בסמטאות אפלות ונסתרות.

למה יש לנו סרטים וסדרות בשפע על אוכל ובישול, כאלה שמשתהים על כל גרגר שומשום וגורמים לנו לרצות לאכול ארוחה משובחת, אבל אין להם מקבילה בסקס? מה לא בסדר ביצירה שתגרום לי לרצות מיד עם סיום הצפייה בה לעשות אהבה? ולמה זה יותר מגונה משפע הסצנות המפורטות של כריתת איברים, עריפת ראשים וביתור מעיים? בכל מה שקשור למין, התרבות שלנו בחרה במדיניות “הווילון המתנפנף” שפותחה בהוליווד: הגיבורים נכנסים למיטה ומתחילים להתנשק, ואז המצלמה נודדת מעלה אל החלון, אל הווילון המתנפנף. אני מאמין שברגע שבו אנחנו בורחים אל הווילון (או אל הסדין שיישאר בדרך פלא צמוד לשדי האישה בבוקר שאחרי), נוצרת התהום האפלה של הפורנו. אם אנחנו לא מסוגלים להסתכל לסקס בעיניים הוא לא ייעלם לשום מקום, הוא יחזור בחושך לנשוך אותנו בתחת (ואני די בטוח שיש בפורנהאב קטגוריה של נשיכות בתחת).

אין מלכודת יותר גדולה מלנסות להגדיר פורנוגרפיה (שהיא כידוע גם עניין של גיאוגרפיה), אבל אם נסכים לרגע שמדובר ביצירה שנוצרה לצורך גירוי מיני – האם זה בפני עצמו פסול? עולה בדעתי הקליפ של כריס אייזק לשיר Wicked game שבו הוא ואהובתו מהלכים על הים ומתחבקים ומתנשקים ומתערבבים. זה קליפ יפהפה (חפשו אותו ביוטיוב הקרוב לביתכם), שניהם כל כך יפים ואוהבים שלא ברור מי יצר אותם, ובהחלט מדובר ביצירה מאוד מחרמנת. לא מחרמנת במובן של בא לי למצוא מישהי ולחנוק אותה ולירוק עליה, אלא במובן של בא לי אהבה גופנית חושנית, קרובה ומשכרת כמו שלהם. השראה. אבל זה לא מקרי שהייתי צריך להרחיק עד קליפ ביוטיוב מתחילת שנות ה-90. תוכן של מיניות חיובית, גלויה וכנה שכזו נעשה יותר ויותר נדיר, מה שמשאיר את כל הזירה לקיקלופים של פורנהאב.

נטפלתי פה לנטפליקס רק בגלל הסרט הצבוע והגרוע שיצא שם החודש, אבל הם כמובן לא נושאים באחריות יותר מכל פלטפורמה מיינסטרימית אחרת, הם רק קולו של דור (אגב, מחקרים מגלים שזה הדור שעושה הכי פחות סקס בהיסטוריה, מעניין למה). אז למען ההגינות נאזן קצת את התמונה ונזכיר כמה דברים חיוביים שכן התפלקו לאתר הסטרימינג המוביל בעולם, בהקשר של יחס למין.

אחד מהם, שכנראה יוזכר פה כל חודש עד שנקדיש לו מדור משלו הוא “סנס 8”, הסדרה הגדולה הראשונה שנטפליקס הפיקה. החברה פנתה לאחים וואשובסקי, יוצרי “המטריקס”, והעניקה להם תקציב אסטרונומי כדי שייצרו עבורה את סדרת הדגל הגדולה. הציפיה היתה לסדרת אקשן אולטמיטיבית עם נגיעות של מדע-בדיוני, שובר קופות מובטח. אלא שבזמן שחלף בין הפקת “מטריקס 2” לבין צילומי סנס 8 קרה לאחים וואשובסקי משהו מעניין: הם הפכו לאחיות וואשובסקי. אחת מהן עברה ניתוח לשינוי מין לפני תחילת הצילומים, השנייה במהלכם. והשינוי הזה, כך נראה, הפך את סנס 8 למשהו אחר לגמרי: אמנם השאירו את קליפת האקשן, ליטרת הבשר ההכרחית, אבל כל הסדרה עוצרת הנשימה הזו היא על יחסים, על חיבור בין אנשים. חיבור כזה שמוחק כל מחיצה או הגדרה – לאומית, מגדרית או דתית. יש שם בין השאר את סיפור האהבה ההומואי הכי יפה שראיתי על מרקע כלשהו, וגם סיפור אהבה בין לסבית לטרנסית, וכל זה לא נובע מאיזו אג’נדת WOKE אלא מהחוויה האישית של היוצרות, שהיו פעם יוצרים. בסנס 8 לטעמי יש כמה מסצנות המין הכי יפות בתולדות הטלוויזיה. כל הסדרה עוסקת בהתמזגות שהיא מעבר לגבולות הגוף והשכל, וגם המין שם הוא כזה, כולל סצנה בלתי נשכחת של מין ספק-גופני ספק-וירטואלי בין שמונה הדמויות הראשיות. כל הפורנהאבים שבעולם לא יוכלו להתקרב לפלא הזה, ואני חושב שאם היו לנו יותר כאלה גם אנחנו לא היינו מתקרבים עוד לשום פורנהאב שבעולם לעולם.

ראוי גם להזכיר כמובן את “חינוך מיני” (לא הפקה של נטפליקס אבל כן חלק מהקטלוג), שהיא לא רק סדרת טלוויזיה עילאית מכל בחינה שהיא (תסריט, עיצוב, משחק, צילום וכל השאר) אלא גם מסתכלת לסקס בעיניים, על כל הבלבול והיופי והפחד והפלא והגילוי והמסתורין שבו.

פנינה יותר נסתרת, שגם היא כבר הוזכרה כאן בחסותה של ליז קפלן האלוהית, היא “הסקס של מאסטרס”, שמבוססת על סיפורם של מאסטרס וג’ונסון, מחלוצי חוקרי הסקס בעולם. זאת לא סדרה גדושה בסצנות מין (וגם לא נטולת), אבל היא עוסקת בחוכמה וברגישות, וגם בעומק מפתיע, במיניות שלנו, בפחד שלנו מפניה, ובעיקר בפחד שלנו מהמיניות הנשית.

ולסיום כתב ההגנה של נטפליקס, פנינה הרבה יותר נסתרת ואמיצה להפתיע היא הסרט “נשות החיל של פרופסור מרסטון”, שמבוסס על סיפורו הלא ייאמן של האיש שהמציא גם את וונדרוומן וגם את מכונת האמת. זהו סיפור על משולש האהבה שלו עם אשתו ואישה נוספת, ועל העוצמה האינסופית שבכניעה לאהבה, בכל צורה או צבע שבו היא מתגלה.

שרינקינג

רגע לפני שמשתחררות לאוויר עונות חדשות של שתיים מהסדרות הטובות של העשור, “יורשים” ו”טד לאסו”, כדאי לכן לנצל את הזמן לבינג’ איכותי, לא כבד מדי, לא מהפכני מדי, אבל מענג ועשוי ביד אמנים: “שרינקינג” של אפל טי-וי. זאת קומדיית יחסים שבמרכזה שלושה פסיכולוגים שעובדים יחד, בני משפחה ושכנים. כמעט כל דמות שם יכולה להחזיק סדרת ספין-אופ, התסריט כל כך מצחיק ומחודד שצריך מדי פעם ללחוץ על pause כדי לקלוט את כל הפואנטות, ומעל לכל, הריסון פורד האגדי מוכיח שהוא הרבה יותר מאינדיאנה ג’ונס, בתפקיד פסיכולוג בכיר מזדקן שמתחיל לסבול מאלצהיימר. זה אולי לא נשמע מצחיק (והסדרה בהחלט מתייחסת ברגישות למחלה שלו כמו לפגמים ולחולשות של כל גיבוריה), אבל האיש קומיקאי בחסד, קורע מצחוק באפס מאמץ.

ומי שמכיר אותי ואת משטמת-הטווסים שלי יבין שהסדרה ופורד קנו את לבי סופית בסצנה בפרק 6, כששלוש מהדמויות מגיעות בלילה לגן ציבורי ולפתע מופיע מולם טווס ופורש לאורך ולרוחב המסך את זנבו המלכותי. אחד הגיבורים אומר “אני לא זוכר אם זה אומר שהוא רוצה לתקוף אותי או לדפוק אותי, ואני לא בטוח מה אני מעדיף”. הם בוהים רגע ארוך ביופי האלוהי הזה, עד שלפתע הריסון פורד פולט צרחה חדה, מבט של בוז וגועל בעיניו, והטווס מקפל זנב ובורח קיבינימט.