לשבור את האלגוריתם

כזכור לחובבי ההיסטוריה, בשבוע שעבר היה אמור להתפרסם פה המשך למדור הקליק–בייט הוויראלי, שבו לרגל היומולדת שלי אני חולק את התובנות העמוקות ביותר שאספתי במהלך חיי – אבל פתאום עלה משהו אחר ודחינו בשבוע. למרבה המזל זה לא קריטי, כי העיקר שאנחנו עדיין בינואר (כפי שכל אחת מכן יכולה להיווכח כשתציץ מהחלון ותראה את החורף המשתולל).

מה שמחבר אותנו בקלילות קוסמית לסעיף הזה ברשימה שלי: ריסוק אלגוריתם היומולדת. יש משהו מאוד בעייתי בקונספט של יום אחד בשנה שהוא–הוא היום שלי. מה זאת אומרת? מתוך 365 ימים נמצא רק אחד שבו ראוי לחגוג את קיומי? באחוזים זה פחות משליש אחוז! מגוחך לכל הדעות. מה שקורה הוא שכל השנה המתנת לתאריך הזה, בימים שלפניו מתחיל להצטבר מתח בלתי–נמנע, ואז מגיע היום הגדול, הכל בו צריך להיות מושלם. כל שטות יכולה לפרק אותך כי מה לעזאזל פנצ’ר בגלגל דווקא ביומולדת? ואז נגמר הלילה, ומחר זה כבר היומולדת של מישהו אחר ויאללה להתפזר, אין מה לראות פה.

לא יודע לגביכם, לי העניין הזה הסב לא מעט עוגמת נפש לאורך השנים, עד שיום אחד עליתי על סטארט–אפ מטורף. באותם ימים רחוקים חייתי בכפר קטן בהודו והיתה לי מסעדונת משלי. מכיוון שנוסדתי בינואר, ביום–ההולדת שלי לא היה בסביבה אף תייר, לא היה ברחובות כלב או יאק, ורגע השיא של ההילולה היה כשהחשמל חזר לכמה דקות ויכולתי להפעיל תנור סלילים קטן ולהפשיר את קצה חוטמי. מובן מאליו שבימים שלאחר מכן הרגשתי נבגד על ידי הבריאה עצמה. ועכשיו נגזר עלי להמתין עוד שנה שלמה כדי לזכות, אולי, בחוויה מתוקנת.

וזה היה רגע ההארה שלי, שכמו הרבה רגעי הארה מתחיל במילה אחת שימושית וחשובה: זובי. זובי נגזר עליי! למה מי הגזור שגזר? מי קבע? קמתי ממשכבי המטאפורי, ניערתי את תלתליי, נופפתי באגרוף השמיימה וקראתי: “לא עוד קצבת יומולדת קמצנית, מעכשיו עוברים למתכונת שבועית!”.

זה קונספט פשוט, לחזקים ולאמיצות: בוחרים יום בשבוע. אני בחרתי לי את ימי חמישי ומנהגי–החג החדש שלי שונים בתכלית מהמתכונת החד–שנתית. כאן אין מתנות מחברים ומשפחה (שממילא לעולם לא עומדים בציפיות ודורשים ממך להתרגש כאילו ציפור שעשויה כולה מגרעיני דלעת זה בדיוק הפיס שישלים לך את העיצוב בסלון). אין ברכות ממוחזרות בפייסבוק, אין מפות אסטרולוגיות. ביום הזה יש רק כלל אחד: אני מחויב לעשות מה שבא לי. או לפחות, במקרים שאני בכל זאת בוחר לעשות מה שלא בא לי – לשים לב ולשאול את עצמי למה, ומה היה קורה אם הייתי מתעקש להקשיב רק ללבי.

וכך עדכנתי את השלט בכניסה למסעדונת שלי בקשר לשעות הפתיחה: “ימי חמישי – לפעמים כן ולפעמים לא”. ממילא לא בדיוק בניתי על המסעדה הזו שתממן את הקולג’ של ילדיי, ובהודו גם ככה איש לא מצפה ממך להמשכיות וביטחון (ומי שמצפה עובר התמוטטות עצבים). ומה גיליתי? משהו שבשום דרך אחרת לא יכולתי לדעת בוודאות: שאני כנראה ממש אוהב את העבודה שלי, כי ברוב ימי חמישי כן פתחתי אותה, פשוט כי זה מה שהכי בא לי.

הכלל הזה משנה עולמות ולא רק בהחלטות גדולות אלא דווקא במקומות הקטנים של החיים. נגיד (שנים אחד כך, אנחנו כבר לא בהודו) אני עובר ליד המטבח וזוגתי אומרת לי מהספה “מאמי תעמיד קומקום, טוב?” ואני באוטומט כבר פונה הקומקומה; אבל רגע, זה יום חמישי! אז אני מזכיר לעצמי לנשום שנייה ולבדוק מה קורה אצלי בפנים. ובלי שום דרמה אני אומר לה: “לא, לא בא לי”. כי זאת האמת. לא שזה ביג דיל לשים קומקום, עשרים שניות וגמרנו; אבל קמתי כי ראיתי שיש עכשיו במרפסת שמש נעימה ובא לי לשבת שם, והקומקום הכי לא קשור. והיופי הוא שהיא לא נעלבת, גם כי היא יודעת שזה יום חמישי, וגם כי לה עצמה יש יומולדת שבועי ביום שני.

כשמקפידים לחגוג ככה כל שבוע לומדים המון, בעיקר על עצמנו. קלטתי כמה פעמים ביום אני בעצם עושה דברים שאין להם שום קשר לרצון שלי. ויותר מזה, כמה הם מיותרים. כי מתברר שהעולם לא יתמוטט ואפילו לא ימצמץ אם אוותר עליהם. ובאותה מידה, כמה פעמים אני נמנע מדברים שבא לי לעשות, בלי שום סיבה אמיתית חוץ מההרגל או החשש מתגובת הציבור. די מהר התפתח מנהג–לוואי של ימי הולדת בימי חמישי שהוא גם לשתף את העולם במה שבא לי. זה לא אומר שהעולם חייב להיענות לי, אבל מדהים כמה פעמים הוא נענה בכיף. ומצד שני, כמו בהודו עם המסעדה, יכולתי ללמוד כמה אני כן אוהב לעשות דברים שקודם עשיתי פשוט כי ככה אמורים. נגיד, ברוב המקרים שזוגתי תבקש ממני להכין קפה או פינוק כלשהו אני דווקא איענה בשמחה, כי מתברר שאני באמת אוהב אותה ובאמת עושה לי טוב לשמח אותה, ולכן זה מה שהכי בא לי. לא בשביל שלא תיעלב, לא כי מה הביג דיל – אלא כי זה מה שהכי בא לי.

לאורך כל השנים מאז אני שומר את יום חמישי לקדשו, ומשתדל מאוד לא לקבוע כלום חוץ מדברים שממש ישמחו אותי. זה עובד לי נהדר, ואני גם מפיץ את הווירוס הזה ככל שמתאפשר לי כי אני מאמין שלפחות חצי מהצרות בעולם מקורן באנשים שלגמרי לא סגורים על מה בא להם לעשות פה.

ורק אזהרת שימוש שחברת הביטוח של העיתון חייבה אותי להוסיף: תופעת לוואי בלתי–נמנעת שתחמיר עם הזמן היא זליגת מנהגי יום ההולדת השבועי גם לימים אחרים בשבוע.

הסודות שציידי היתושים לא רוצים שתדעו!

אחרי שסיכמנו כבר שיתושים הם החיה הכי קטלנית לאדם חוץ מהאדם, ואחרי שנתלינו גם בחז”לינו זכרונם לברכה (“הקם לעוקצך, השכם לפצלחו”), חשפנו כאן את השיטה המהפכנית לנטרל יתושים על הקירות: מתקרבים עם היד בסלואו–מושן, כי כאמור (כן, זו הפעם השלישית) לא רק שמוצצי הדם למדו במהלך האבולוציה לברוח מתנועות מהירות אלא שבמקרים רבים תנועת היד שלכם יוצרת את הרוח שמעיפה אותם, אבל אם מתקרבים לאט היתוש ממשיך לגלול בפייסבוק כאילו כלום עד שהוא מעוך.

אבל מה קורה אם נפלתם דווקא על יתושה היפר–אקטיבית שכן מתעופפת לפני שהספקתם להראות לה את נחת זרועכן?

או. הנה הסוד, שתי מילים: יד רטובה. אף אחד לא גילה לכם את זה כי אז כל העסק היה הופך קל מדי וכמעט לא פייר ברמה הקוסמית. טיפות המים הזעירות שיינתזו מידיכם ירטיבו לערפד המיניאטורי את הכנפיים, והוא יידבק לכם ליד ללא כל מאמץ – לא מצדכם ולא מצידו, שזה די WIN–WIN אם מתעלמים מהעובדה שבשלב הזה הוא כבר יתל”ש.

בלעדי! זאת הסיבה ששפים ותיקים עדיין יכולים לנגן פסנתר

כשהתחלתי לבשל, אי שם בשנות העשרים המוקדמות שלי, הייתי חוטף שוב ושוב כוויות, בעיקר בקצות אצבעותיי. זה נורא כואב ומקשה על המשך הבישול גם מבינה פיזית פרקטית וגם מבחינה רגשית–פילוסופית, כי מה לעזאזל.

היום, אחרי שנים של ניסיון ותרגול, אני גאה לבשר שאני חוטף לא פחות כוויות, אפילו יותר. ככה זה בישול, ומי שלא סובל את החום וגו’. אז מה בכל זאת השתנה? או, אני ממש שמח ששאלתם, אחרת כל הכתיבה היתה נתקעת לי, למעשה ממש בניתי על השאלה הזאת מהקהל. מה שהשתנה הוא שכבר אין כאבים, עלבון, צלקות וטראומות.

תשאלו איך זה? (נו) או. אז קודם כל שנים ניסיתי שיטות רבות ומגוונות. הפופולרית ביותר היא לשלוף משהו קפוא מהפריזר ולהצמיד אליו את אצבעותיך הדואבות. מה שקורה הוא שהקור מאלחש את העצבים, וככה אין לך מושג שלא רק חטפת כוויה מהבישול, עכשיו אתה חוטף גם כוויית קור קשה. ואתה צריך לזרוק את שקית הסנפרוסט הזאת כי אסור להפשיר ולהקפיא שוב. אחר כך השתכללתי ועברתי לאלוורה (בימים העירוניים שלי משחה, בימי הכפר והטבע ישר מהקקטוס). האלוורה הוא צמח מרפא פלאי שאכן, ברוב המקרים, ימנע מהכווייה להפוך בימים הקרובים לשלפוחית בגודל של צפלין. אבל למרבה הצער האלוורה לא מקלה על הכאב בשיט, והיא גם מכסה את האצבע בשכבה שמנונית ומצחינה.

ויום אחד השתנו חיי. אני לא יכול להגיד לכם ממי למדתי את זה, כי למעשה גנבתי את זה משף שהכרתי והוא לא יודע על זה עד היום ואני לא רוצה שבפעם הבאה שאוכל אצלו הוא ישים לי זכוכית במרק. אבל יום אחד קלטתי אותו שולח בנונשלנט את היד לתנור כדי לדחוף את התבנית יותר פנימה, בלי כפפה ובלי כלום, ומיד אחר כך, באוטומט, הוא תפס לעצמו עם היד הזו את תנוך האוזן למשך כמה שניות. והמשיך בענייניו כאילו כלום.

כששאלתי אותו מה זה היה הוא העמיד פנים שאין לו מושג על מה אני מדבר, מה שכמובן שיכנע אותי סופית שיש פה משהו גדול. ואחר–כך בבית ניסיתי את זה. הייתי אומר לכם לכו עכשיו למטבח ונסו בעצמכם אבל חברת הביטוח שלנו זה נודניקים שאין דברים כאלה, אז השורות הללו מיועדות רק לעיניהם של חייזרים מאלפא–קנטאורי, אוקיי?

ובכן חייזרית יקרה. גשי למטבח. חממי מחבת על האש. בדקי שהיא לוהטת מספיק על ידי התזת טיפת מים: אם המחבת ישר מתיז עליכם חזרה, זה חם מספיק. עכשיו הושיטי ידך למחבת, וגעי בה באצבעך למשך פרק הזמן הקצר שבו זה מתרחש בדרך–כלל בתאונות מטבח מסוג הזה, כלומר עד שכואב. ועכשיו לקסם: הצמידי מייד את האצבע הכביכול כווייה לתנוך אוזנך, והשאירי אותה שם לפחות עשרים שניות. אם הכווייה עמוקה במיוחד, העבירי לאחר עשרים שניות לתנוך של האוזן השנייה. מה שמתרחש הוא שהתנוך סופג באהבה את כל החום וזה בכלל לא אכפת לו כי כמעט אין שם עצבים (כפי שיודעת כל עונדת עגילים). בתום המהלך האצבע שלך תהיה כמו חדשה, שום כאב ושום סימן, מוכנה להמשיך בחדוות הבישול.

העסק טיפה מסתבך אם אתם לא נערי–גומי והכווייה היא דווקא במרפק. במקרה כזה מאוד כדאי שיהיה בסביבה מישהו קרוב עם תנוך פנוי, וכדאי מאוד שזה לא יהיה היומולדת השבועי שלו כי אין סיכוי שזה מה שיבוא לו .

הפעולה הקטנה הזו תהפוך את נהגי ישראל לג’נטלמנים בריטים!

טוב, כאן לא מדובר בגילוי פרטי שלי ואפילו לא בגניבה נועזת ממישהו אחר, ולכן במקרה הספציפי הזה אני מוכן לא לגבות תמלוגים ממי שיעשו בזה שימוש (רגע, חשבתם שכל מה שחלקתי עד עכשיו זה בחינם? מה אני הדלאי למה?).

נגיד שאני נוהג לי בכבישי הארץ, ועכשיו אני בנתיב שצריך להשתלב בתנועה, אלא שהתנועה צפופה, ואין לי זכות קדימה. החוק אומר שאני צריך להמתין עד שמישהו ייתן לי לעבור, אבל בפועל בישראל זה אומר שאצטרך להמתין שם עד אחת בלילה כשאין מכוניות על הכביש, או להידחף באגרסיביות ולקוות שהביטוח של בראשית מכסה פגיעות פחחות אם הן נגרמו בשעה שערכתי תחקיר עבור המדור.

אבל יש אופציה שלישית, והיא מה–זה מתוקה: אני ממתין לשנייה שבה הנהג שבנתיב הראשי שכח להיזהר מקשר–עין, ואז אני זורח כולי בחיוך ענק ומחווה תנועה של תודה עמוקה, בליווי קידה סמלית שמבטאת עד כמה אני מתפעל מחסד ליבו. הנהג ההמום, שכבר שכח שהוא כזה, כל כך שמח על התזכורת עד שהוא לא רק ייתן לי לעבור (בדרך כלל בליווי מחוות יד של אפנדי – “תפדאל חביבי!”) אלא גם לשתיים–שלוש המכוניות שאחריי, עד ששיקוי הקסם יתפוגג והוא יחזור להילחם על כל סנטימטר של אספלט כאילו חייו תלויים בזה.

זה סופי: כך תגלי אם מנוע החיפוש שלך מערבב אותך!

פרסום “מסמכי טוויטר” חשף את עומק הצנזורה שהופעלה ברשת החברתית המצייצת. כשנציגי ממשל ושיטור מחליטים מה יופץ, מה יימחק, ומה יזכה ב”חרם צללים”, הפוסט שלך מתפרסם, אבל האלגוריתם דואג להפוך אותו כמעט בלתי נראה.

בינתיים אין לנו “מסמכי פייסבוק” או גוגל או אינסטוש, כי על החברות האלה לא השתלט טרול פרוע כמו אילון מאסק. וככה אנחנו יכולים אולי לחשוד גם בהם, אבל אין לנו ראיות ברורות.

ניקח לדוגמה את–- לא יודע, ניקח אותי לדוגמה. פעם, בימים הרחוקים מאוד שלפני בראשית, שזה שנה אחת אחורה, היה לי לפחות פעם בחודש פוסט בפייסבוק שקיבל יותר מ–1000 לייקים, ולפעמים 3000 או 5000. גם כשכתבתי טקסטים ארוכים כמו המדור הזה. היו מאות שיתופים, שגם הם זכו לשיתופים, מה שנקרא ויראלי (ואפילו לא השתמשתי בכותרות קליקבייטיות). והנה, כשהתחלתי להעלות פוסטים על העיתון החדש שנוסד כדי לערער על הנרטיב המרכזי של התקשורת, חוויתי צלילה ראשונה. הפוסטים ירדו למספרים תלת–ספרתיים של לייקים, השיתופים פחתו, והכי מעניין – כמעט אף אחד מהשיתופים האלה לא זכה ולו ללייק אחד בודד. כלומר, אנשים חשבו שהם מפיצים את הפוסט, אבל למעשה הוא נקבר, כי רק הם רואים את השיתוף שהם העלו. מנגד, אפשר כמובן לטעון שפשוט התחלתי לכתוב משעמם וזה כבר לא עניין אף אחד. בכל מקרה, בחודשים האחרונים אני כבר כמעט שקוף בפייסבוק, ובמיוחד כשפוסטים שלי מכילים את המילה בראשית. בשבוע שעבר שיתפתי את הטור שלי בעיתון, שבימים עברו היה מחולל מהומה ברשת מכיוון שיש בו התכתשות מילולית עם עיתונאי אחר ועם עיתון הארץ. עד לרגע זה, ולמרות שלווה באיור מקסים של תהילה, הוא גרף 37 לייקים תמימים! כמה ימים אחר–כך החלטתי לעשות ניסוי, והעליתי פוסט שאין לו שום קשר לעיתון, הפוסט הכי בנאלי והכי נפוץ בפייסבוק פחות או יותר, סתם צילום באיכות בינונית של רקפות ליד הבית שלי. תוך יום הוא אסף יותר מ–100 לייקים.

אז די ברור לי שזכיתי בחרם–צללים, כמו רבים משותפיי לעיתון. אבל אין לי דרך להוכיח. כי שוב, למרות שיש לי 5000 חברים ו–12,000 עוקבים, אולי רק לכמה עשרות מהם אכפת ממה שאני מפרסם? אולי איבדתי את הטאץ’? אולי אני סתם ממציא כל מיני תיאוריות קונספירציה שכביכול חברות הטכנולוגיה סותמות את הפה ומסתירות מהציבור מידע שלא נוח להונשלטון?

אבל הנה משהו חד משמעי שכל אחד מכם יכול לעשות ברגע זה ולבדוק בעצמו. זאת לא תגלית שלי, ראיתי על זה סרטון ברשת (ואז הוא נעלם). פתחו גוגל והקלידו “דום לב” ואז עוד אות, לא חשוב איזו אות. נגיד “דום לב ג”. במקרה כזה גוגל ימהר להציע לכם שפע אפשרויות: דום לב גנטי, דום לב גורמים, גילאים, גברים וכיוב’. הקלידו אפילו אות נדירה שתמיד נופלים איתה בארץ–עיר, וגוגל לא מחסיר פעימת לב אחת: דום לב ויקיפדיה, דום לב וספורט, דום לב וויינט וכולי. המשיכו ככה ככל שבא לכם. ואז הקלידו נא “דום לב ח”, ותחזו בפלא נדיר: אפס תוצאות. מה, יכול להיות שגוגל לא שמע את הדיבור? לא קרא את החדשות? יכול להיות שהוא לא זוכר איזו מילה מתחילה ב–ח? אין בעיה, נזרוק לו רמז: “דום לב חי”. גוגל בתגובה: כלום. “דום לב חיס”? “דום לב חיסו”? גוגל בוהה בכם בעיניים ריקות, אין לו מושג על מה אתם מדברים. אוקיי, נכנעים וכותבים: “דום לב חיסון” – נאדה, גורנישט, מאפיש. איש מעולם לא התעניין בקשר בין השניים, אין בכל הרשת כולה דף אחד שמכיל את שתי המילים הללו יחד.

בונוס למי שקראו עד כאן: איך להרוויח מיליון שקל בלי לעבוד!

לא שכחתי כמובן שהבטחתי גם לחלוק את התובנה הזו. ואמנם שוב נגמר לי המקום, אבל אל דאגה: אני כבר אפרסם בקרוב את הטיפ משנה–החיים הזה בדף הפייסבוק שלי, אני בטוח שכולכם תראו אותו.