למה הרופאים לא מדברים?

אלון בן התשע היה עד לאחרונה ספורטאי תחרותי מצטיין. מגיל ארבע הוא מתאמן בג’ודו, בגיל שש הצטרף לנבחרת השחייה. בחייו הצעירים הספיק לקטוף כבר לא מעט מדליות.

הוריו של אלון וגם אחיו הבוגרים ממנו קיבלו את כל חיסוני הילדות וגם את חיסוני הקורונה. שלוש מנות קומפלט. לא היתה שום התלבטות. אבל אז הגיע תורו של אלון. בשלב הזה התחילה אימו לחשוד שמשהו אולי לא כשורה. יותר מדי סיפורים על תופעות לוואי החלו לצוץ ברשת החברתית. וגם אם חשבה שמדובר במכחישי קורונה הזויים, האומיקרון הרי הוכיח לכל המשפחה שהחיסון שקיבלו לא שווה הרבה. ממילא כולם נדבקים. אז למה לקחת סיכון מיותר עם הילד? מצד שני אי אפשר היה להעניק לאלון המשך של חיים רגילים בלי לקבל את החיסון. על אימונים לא היה בכלל על מה לדבר. “כל הזמן בידודים בידודים ועוד בידודים. כדי להיכנס לאימונים היה צריך תו ירוק, בשביל זה צריך להיבדק פעמיים בשבוע. מי יכול לעמוד בזה? בסוף נשברתי”. מספרת לי השבוע אימו. “אי אפשר להחזיק את הילד במעצר בית חודשים על גבי חודשים בלי שיהיה חולה בכלל”. 

בשלושה עשר בדצמבר 21 אלון קיבל את המנה הראשונה. הוא הרגיש לא טוב וישן כל היום, אבל אימו לא התרגשה. כעבור שבועיים הם הלכו לקבל את המנה השנייה, ומיד אחר כך התחילו דברים להשתבש. אלון ישן שבוע שלם. רצוף. הוא קם רק לאכול ונרדם מיד חזרה. במשך יותר מחודש הילד לא הצליח לתפקד. אחרי כמה ימי עירות הוא נפל לכמה ימי שינה שנראתה להם יותר כמו תרדמת.

“הלכנו לבדיקות. הכל יצא תקין. אבל הוא לא חזר לעצמו. בסוף ינואר התחילו דפיקות לב קשות. רצנו שוב לבדיקות. נלחמנו על תורים. שום דבר לא היה זמין, אז שילמנו פרטי. ואז התגלתה דלקת בשריר הלב. מיוקרדיטיס.”

הוריו של אלון ביקשו מרופאת המשפחה לדווח על כך למשרד הבריאות. היא עשתה זאת. עד היום איש לא פנה אליהם. חודש אחר כך, בפברואר, אלון הפסיק לראות ראייה היקפית. בית החולים שלל כל קשר לחיסון. שוב נאלצו ללכת לרופא פרטי. במשך יותר מחודש אלון בקושי ראה משהו. לאחרונה, כך מספרת אימו בכאב, חזרה הראייה אבל התחילו כאבי ראש בלתי נסבלים. בלוטות הלימפה שלו מוגדלות. הילד בסבל נורא. הם במאבק בלתי נגמר על הבריאות שלו. על אימונים אין על מה לדבר. הוא עסק כל הזמן בספורט, עכשיו הוא בקושי מצליח לשחות עשרים דקות לפני שהגוף שלו קורס. 

“אנחנו לא יוצאים מזה. החיים שלנו הם סיוט. אני לא מפסיקה להאשים את עצמי”, אומרת אימו. “איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת? איך לא בדקתי. איך האמנתי לכל מי שאמר שהחיסון הזה בטוח? אני בהלם שדוחפים עכשיו חיסון רביעי, האמון שלי במערכת ירד לאפס. הייתי תמימה. תמימה וטיפשה.” 

ע׳ הוא מנכ”ל בחברת גדולה בשנות השלושים לחייו. הוא חיכה עד יולי האחרון כדי להתחסן כיוון שחשד באישורי החירום שניתנו לחיסון, אבל בסוף נשבר. התו הירוק עשה את שלו, כך גם הלחץ החברתי העצום. את המנה הראשונה עבר בשלום אבל אחרי המנה השנייה התמוטט. “התחסנתי בסביבות השעה 12 בצהריים. כשחזרתי הביתה מעבודתי לעת ערב, הרגשתי שאני עומד להתעלף, תקפו אותי סחרחורות עזות, גלי זיעה קיצוניים, וחולשה עצומה. נאבקתי להישאר בהכרה, מעולם לא עבר עלי דבר דומה. עד אותו יום הייתי אדם בריא לחלוטין.” 

הוא חי בגפו, ולא היה מי שיסייע לו. הוא נשכב על רצפת המטבח, ללא שום יכולת תנועה או שליטה על גופו. לא היה מסוגל להרים אצבע כדי להגיע לטלפון ולהזעיק עזרה. הוא אומר שהיה בטוח שהוא עומד למות. אבל למחרת זה נרגע, הוא החליט לנוח בבית ולא לעשות מזה סיפור גדול. אחרי שלושה ימים ניסה לחזור לריצה, זה תמיד עוזר לו. הוא רץ כל חייו בין עשרה לעשרים קילומטרים ביום, אבל הפעם בקושי הצליח ללכת. אחרי מאה מטר נגמר לו האוויר. פשוט נחנק. 

עברו כמה ימים “סבירים” ואז תקפו אותו כאבים אדירים בבית החזה. לא בלב. כל בית החזה פשוט נשרף מבפנים. הוא החל לרעוד, שוב, ללא כל יכולת לשלוט על הגוף. אחרי הרעידות הגיע שיתוק. הסחרחורות שוב תקפו. הוא לא יכול היה לזוז ולא לדבר. שרירי הפנים נרדמו. “הייתי בטוח שאני מקבל שבץ.” 

חודש ימים מיום החיסון, הופיעו גם פרכוסים, הדיבור אבד לו לחודשיים. בקושי היה מסוגל ללחוש. הסחרחורות ליוו אותו מבוקר עד ליל. הוא לא הצליח ללכת ישר, ולא הצליח להירדם בגלל הפרכוסים. חייו הפכו לסיוט מתמשך. עם הזמן נוספו גם רעידות בלב, דופק מהיר מאוד ולא סדיר. ובשלב הזה כל נשימה היתה מאמץ על אנושי. 

“הלכתי שוב ושוב לרופאים שהסתכלו עלי כמו על מפגר”. הוא מעיד. “אמרו לי שאני בחרדה ורשמו לי ציפרלקס. את מבינה? אני מנהל אלף חמש מאות עובדים באחת החברות הגדולות במשק, אבל הרופאים האלה עשו ממני מטומטם. ילד קטן שלא מבין כלום. קשר לחיסון? מה פתאום? אין כל קשר. זה הכל חרדות. הכל בראש שלי.” 

פגוע ומאוכזב, פרש מקופת החולים שלו, “מכבי” ועבר ל”כללית”. תשובות הרופאים, לדבריו, לא השתנו. השלב הבא היה רופאים פרטיים. “שם גם ניצלו אותי לא מעט. בוא שב שתי דקות ושלם אלפיים שקל כדי לשמוע שהם לא יודעים מה עובר עלי.” 

“השקעתי את כל חסכונותיי בייעוץ ואט אט הגעתי לרופאים הבכירים ביותר. אחד הנוירולוגים הבכירים ביותר בעולם שלח אותי לבדיקת MRI ראש. הוא היה הראשון שאמר לי שאני לא לבד. שיש רבים מאוד כמוני שסובלים מתופעות איומות כאלה אחרי החיסון. הגעתי אל רופאים נוספים שהודו שמדובר בתופעה עצבית של פוסט חיסון. אבל איש מהם לא היה מוכן לרשום לי את זה בכתב. ‘אתה לא רוצה להילחם במערכת’ כך אמרו לי שוב ושוב.” 

“בסופו של דבר התברר שלקיתי בדלקת חריפה במערכת העצבים המרכזית. הרופאים אמרו לי שאין שום טיפול למעט סטרואידים ואותם קיבלתי בכמויות. זה הקל עלי קצת. המצב החל ל השתפר, אבל איש לא יודע איך לטפל בכך באופן יסודי. היום אני מקבל טיפול ניסיוני פרטי שמקל עלי מאוד, ועדיין אין כמעט יום שעובר בלי שאקבל טיפול אלטרנטיבי כזה או אחר. עשיתי דוקטורט על מערכת העצבים. נהיתי הרופא של עצמי. את מבינה מה קורה כאן? הכריחו אותי לקבל חיסון שכמעט הרג אותי ואז כשהגעתי לבקש עזרה, אמרו לי שאני מדמיין. שאני משוגע. שאני זקוק לפסיכיאטר.”

“אני חווה אובדן אמון מוחלט בכל המערכות.” ע’ אומר בכאב. “תחושת הנטישה קשה ועצומה. ואני שואל, איפה כל האנשים הטובים? נתנו לך רעל, ועכשיו אומרים בוא תיקח עוד רעל? זה ברמה כזאת שאם יקרה לי עכשיו משהו באמצע הלילה אני לא יודע לאן אלך. בטח לא לבית החולים. תחושת נטישה קשה”. 

הוריו של אלון בן התשע וגם ע’ נתנו אמון במשרד הבריאות, ברופאים, בממשלה. במערכת. נכון להיום הם לא רק מופקרים לנפשם להתמודד לבדם עם הפגיעות הקשות בבריאותם ובבריאות יקיריהם. מערכת הבריאות לא מתכוונת אפילו לבדוק קשר אפשרי לחיסון שנתנה להם וזאת למרות סמיכות הזמנים וחומרת הפגיעות. 

כמותם וכמוני חיים בינינו לפחות חמשת אלפים איש שפנו לוועדת החקירה האזרחית, ושעליהם אנחנו יודעים בוודאות. אבל הערכות המומחים מדברות על מאות אלפי נפגעים רק בישראל ששותקים עדיין. אם מצרפים את הנתונים הללו לארבעים אלף הנפגעים שפנו לפייזר בארצות הברית כבר אחרי המנה הראשונה, נתון שהיה אמור להיות חסוי לעיני הציבור למשך שבעים וחמש שנים ופורסם רק לפני מספר שבועות בהוראת בית המשפט העליון שם, ולעלייה האקספוננציאלית בדיווחים על אירועי לב לרשות התרופות באוסטרליה – אנחנו מקבלים כבר מגיפה של ממש. מגיפת נפגעי החיסון. ולצדה, חשד ממשי מאוד להשתקה, להסתרה ולטיוח. 

מה עושים מול מעילה קשה כל כך באמון הציבור? מה קורה כשאנשים רבים כל כך איבדו את אמונם במערכת? מה יעשו עשרות האלפים שאיבדו את מקום עבודתם ואת מטה לחמם (רק בישראל) מבלי שבית המשפט יקום ויגן על זכותם לסרב לקבל טיפול רפואי, וודאי טיפול ניסיוני? לאן נעלמו שופטי העליון הליברלים לכאורה שלפתע חדלו מלהבין “בנושאים בריאותיים” בעודם מפקירים את זכויות האזרח הבסיסיות ביותר במדינה? לאן נעלמה האחריות השיפוטית לבחון את המציאות בשבע עיניים לפני שמקריבים את זכויות הפרט בשם טובת הכלל לכאורה? 

על הפוליטיקאים ועל התקשורת אין טעם לדבר. תאמינו לי, אין יותר למי להאמין שם. למעט שני פוליטיקאים ומספר דומה של עיתונאים שעוד ניסו להילחם בנרטיב הטלת האימה והכפייה ונרמסו תחת עריצות הרוב. לא נותר דבר. שממה של מנהיגות. שממה של עיתונות. 

ההסכם החברתי הישן שהיווה את הבסיס הרעיוני להקמת הדמוקרטיות המודרניות דיבר על מחויבות אזרחית מול הגנה שלטונית. האזרחים הם הריבון, הם יבחרו את השלטון, יקיימו אותו מכספם, יותרו מרצון על חלק מחירויותיהם למען הסדר החברתי ובתמורה יגנו עליהם נציגיהם מפני תוהו ובוהו קיומי. האמנה החברתית הבסיסית הזו ששורשיה נעוצים עוד במאה השמונה עשרה והיוותה את הבסיס הרעיוני למהפכה הצרפתית ולחוקה האמריקנית כאילו נגוזה בעשן בשנתיים האחרונות. לא רק בישראל, אלא במרבית מדינות העולם. 

עשרות פרופסורים מומחים שהעידו בפני ועדת חקירה עצמאית בגרמניה, הוכיחו באותות ובמופתים, שמגפת הקורונה היתה מגפה של בדיקות. בדיקות שאין בינן לבין אבחון של מחלה דבר וחצי דבר. (ראו Grand Jury בגוגל). אבל גם לו היתה מגפה אמיתית, אין בכך כדי להצדיק את קריסתם של הערכים הבסיסיים ביותר שעליהם גדלנו כולנו. 

ההשלכות הקשות של אובדן האמון הציבורי עוד יגיעו. התחושות הקשות שאיתן חיים הוריו של אריק כמו גם ע’, כמוני עצמי וכמו מאות אלפי נפגעים שקטים אחרים, לא יתפוגגו מעצמם אל האין. 

לשמחתי יש כבר קריאות לוועדות חקירה בלתי תלויות כמעט בכל העולם המערבי. ועל כך תקוותי. מעודד ומשמח לראות יותר ויותר אנשים שמבינים מה קרה כאן בשנתיים האחרונות ופועלים בכל כוחם לשנות ולתקן. אנשי מועצת החירום הציבורית לקורונה שם, מאות רופאים שלא מפחדים לצאת נגד המערכת שם, עשרות אלפי אנשי מחאת החירום שם. וכולם פועלים במלוא כוחם כדי לשנות ולתקן. 

אני קוראת מכאן לכל אנשי הרפואה והטיפול שנתקלו בנזקי החיסון לצאת ולדבר בפומבי ובגלוי. בלי פחד. עשרות אלפי רופאים בכל רחבי העולם כבר עושים זאת. בארץ הקול זה חלש מדי. אין עדיין מספיק ממנו. בלעדיכם לא ישוב האמון.