לי כל גל נושא פוליאתילן

פעם כשהיינו הולכים לים, היה ברור שנחזור עם כתמי זפת על הגוף. ובכל בית הכינו מבעוד מועד תכשירים מסירי זפת להתנקות. בזכות אמנת ברצלונה ששינתה את מדיניות התפעול של כלי השיט, זיהום הנפט בים פחת בצורה משמעותית. ואנחנו כבר לא חוזרים שחורים. אבל השמחה מוקדמת מדי: הים היום הרבה יותר מזוהם משהיה בעבר הרחוק.

בעבר ראינו לאורך אדוות הגלים, בנקודת המפגש שלהן עם החוף, את כתמי הזפת. היום, בינות לשברי צדפים וקצף הגלים אנחנו רואים כמויות גדולות של פלסטיק. לרוב מדובר בחלקיקי פלסטיק קטנים שמרחוק בקושי ניתן להבחין בהם. אבל השוחים ואוהבי הים מכירים אותם היטב. ממבט קרוב ואפילו בלי זכוכית מגדלת תוכלו להבחין במגוון רחב של חלקיקים קטנים בכל הצבעים והצורות – של פלסטיק.

מי שרוצה להשתכנע בכך מוזמן להעביר מי ים דרך מסננת דקה או בד יוטה, לסנן את החול שעובר דרך הרשת ולראות כמה לכלוך נשאר. אז אין לנו זפת, אבל הים שלנו הולך ומתמלא בפלסטיק בקצב מתגבר משנה לשנה.

מאיפה מגיעים כל הפלסטיקים האלה לים?

בני האדם מייצרים יותר ויותר פלסטיק. שימו לב לנתון המטלטל הבא: כמות הפלסטיק שיוצרה בעשור השני של המאה העשרים ואחת שווה לכמות הפלסטיק שיוצרה מאז שהתחילו לייצר פלסטיק בכלל. מדי שניה מושלכות לאוקיינוסים כמויות פלסטיקים השווים למשקלה של משאית אשפה. כמאה מיליון יצורים ימיים מקפחים את חייהם בגלל אכילת פלסטיק. דגי ים נחשבו עד לא מזמן לסוג מזון בריא ומומלץ, אבל היום כבר לא מומלץ לאכול דגים, בין השאר כי הם מלאים בחלקיקי פלסטיק.

הטבע לא נשאר חייב והכל חוזר אלינו, כן, לרבות הפלסטיק, כן, אל תוך גופנו. מחקרים מראים כי חלקיקי פלסטיק מועברים גם אל בני האדם. החשיפה שלנו לפלסטיק היא כה גדולה עד שנמצאו שאריות פלסטיק בתוך רקמות אנושיות, בדם ובעוברים. הגענו למצב שבו אנו מולידים את דור העתיד עם פלסטיק בגופו, כל מה שנותר לנו עכשיו לעשות זה לעטוף בניילון נצמד ולהגיש.

אבל לא רק פלסטיק יש בים. מדי שנה מתרחשות כ- 6,000 דליפות של נפט וגז ממתקני קידוח ברחבי העולם. לגבי מתקן קידוח השאלה היא לא אם הוא ידלוף או לא ידלוף, אלא מתי הוא ידלוף ובתוך כמה זמן יתקנו את הדליפה.

ובנוסף לנפט, כידוע, הימים והאוקיינוסים מזדהמים גם מביוב. ישראל נחשבת למדינה המובילה בעולם בטיפול במי הקולחין שלה, שאפו! ועדיין היא שופכת בכל שנה שפכים רבים לים. שימו לב שהדיווחים על חופים מזוהמים ואסורים לרחצה מגיעים בדרך כלל בימי רביעי. האם שאלתם את עצמכם אי פעם – למה? כי יום הדגימה הוא לרוב בימי שלישי. והשאלה המתבקשת הבאה היא: אם ביום שלישי דגמו את הים וביום רביעי הגיעה דגימת המעבדה ובעקבותיה יצא הדיווח על זיהום ואיסור הרחצה, מה זה אומר על שאר הימים, אלה שקדמו לדגימה…?

ועכשיו הגענו לאחד הגורמים המזהמים ביותר את הים–החקלאות. עודפי הדשנים, תשטיפי בעלי החיים והריסוס שאנו שופכים לקרקע כדי לייצר מזון הורגים את היכולת של המערכת האקולוגית שלנו להתקיים. יצרנו תרבות שמחריבה במו ידיה את עולמה.

אבל אנשים אוהבים את הים, בכל העולם ובישראל גם. הים הוא אחד ממשאבי הטבע היפים הנחשקים והנגישים ביותר שיש לנו. מי מעלה בדעתו בכלל לוותר על האפשרות לרחוץ במי הים הקרירים בחודשי הקיץ?

אז נשאלת השאלה מה ניתן לעשות? רוב הציבור לא מוכן לוותר על “ההישגים” שהשיגה עד כה התרבות הרוווחת. הוא נאחז בהרגלי החיים הקיימים ולא מוכן לשחרר. זה מזכיר לי סיפור עגמומי שמספר איך צדים את קופי המקוק בדרום מזרח אסיה: כדי לצוד את הקופים (וכמובן שישנם רבים שעושים זאת), מניחים קופסא במרכז הג’ונגל. בתוך הקופסא שמים אגוז קוקוס וישנו חור שדרכו הקוף יכול להשחיל את ידו. כאשר הוא תופס את האגוז, היד כבר גדולה מדי מכדי לעבור בחור והקוף תקוע כאשר ידו בתוך הקופסא. או אז באים הציידים ותופסים אותו. חשבו על כך; כל מה שהקוף צריך לעשות כדי להשתחרר ולהיות חופשי הוא פשוט להניח לאגוז הקוקוס, לשמוט אותו מכף ידו, לשלוף אותה החוצה ואז יינצלו חייו, אבל הציידים גילו משהו מדהים: קוף שכבר השיג אגוז קוקוס, לא מסוגל לוותר עליו. גם לא במחיר חייו.

נראה שאנחנו מתנהגים ממש כמו קופי המקוק האסייתים. מנהלים חיים של צרכנות מופקרת, מזהמים את האוויר, את האדמה ואת מי הים, נהנים מהנוחות ומהשפע המפוקפקים שייצרנו לעצמנו, אוחזים בהם עם כף יד קמוצה, ולא משחררים–למרות שרובנו כבר יודעים שנשלם על כך בחיינו.

כמה מדינות התחילו כבר לפעול לשינוי. בכמה מקומות בעולם הציבור סוף כל סוף מתחיל להתעורר. באוסטרליה למשל הוחלפה ממשלה כי התכחשה למשבר האקלים. בניו-זילנד נפלה פעם ממשלה על כך שניתן אישור לכרות עצים. מקומות ספורים, מעטים מדי, שבהם נושא הסביבה מטפס אט אט וכבר תופס מקום נכבד בסדר קבלת ההחלטות. מה הסיכויים שזה יקרה בישראל? האם אנו מוכרחים לחכות עד שיווצר כאן מצב סביבתי כל כך נורא וכל כך קשה עד שלא נוכל להתעלם ממנו יותר? וכשזה יקרה, האם זה לא יהיה מאוחר מדי?

אם חפצי חיים אנחנו, השינוי צריך לבוא עכשיו. חייבים להשתנות ולשנות את התרבות, עכשיו. את החקלאות ואת הכלכלה, עכשיו. אי אפשר לחכות יותר. מוטל עלינו לחיות בחיינו כאן ועכשיו את השינוי שאותו אנו רוצים לראות בעולם. ואז, אולי, גם הים יחלים ויחזור לעצמו. ואולי, יום אחד עוד נוכל לחזור ולשיר שירי ערגה לגלים.