פעם התנוססו על שלטי חוצות דיוקנאות של דוגמניות וכוכבי רוק. כיום, בשעה שמתנהלת חקירתו של ראש הממשלה, משקיפה על הפקק באיילון מעשר זוויות שונות היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, כאשר דמותה מרוחה על שלטי ענק לצדי הדרך. כשפקיד ממשלתי מרוח על שלט חוצות זה סימן רע, רע מאוד. סימן שמשהו רקוב בממלכה.

כל מי שלא עזב את הארץ בשנה האחרונה יודע מה הסיבה לפופולריות הגואה של בהרב-מיארה: “המהפכה המשפטית” – שהיא בעצם מהפכה משטרית – המתעכבת בגלל יועצת משפטית עקשנית, שתקועה לשרים יריב לוין ושמחה רוטמן כמו עצם של גפילטע בתוך הגרון. כזו עצם גדולה שלא יורדת עם לחם.

ולמה עצם? שופטי בג”צ המסורים שישבו על המדוכה בשל סוגיית גיוס תלמידי הישיבות, תיארו באומץ את ה”עצם” בבג”צ 6198/23, במילים שאותן מתקשים לוין ושלמה קרעי לבלוע: “בפתח הדברים, נחזור למושכלות ראשונים: היועצת המשפטית לממשלה היא הפרשנית המוסמכת של הדין כלפי הרשות המבצעת. כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת, פירושה את הדין משקף את המצב המשפטי – הקיים והמצוי – ופירושה זה מחייב את הרשות המבצעת”. מה זה אומר? ממש פשוט – אם הממשלה מחליטה על פעולה והיועצת המשפטית לממשלה קובעת שזו מנוגדת לחוק, הממשלה אינה יכולה לבצע אותה. בתיאוריה יש לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה משמעות קריטית, שכן הוא מכריע (אלא אם בג”צ הופך את הכרעתו וקובע אחרת) מה חוקי ומה לא חוקי, מה מותר לממשלה ומה אסור לה.

רגע רגע רגע, אז איפה כאן הדמוקרטיה? שואלים לוין וקרעי. הציבור לא בחר את היועץ המשפטי לממשלה, אבל מסתבר שהוא “מחליט העל” של הממשלה הנבחרת והוא מוסמך אף להצר את צעדיה, ולמנוע ממנה למלא את שליחותה בניהול ענייני המדינה.

אכן, זו דילמה קשה מאוד ואחת מאלו שעומדות בבסיס מה שמכונה המהפכה המשפטית של הממשלה הנוכחית. מי שחפץ בהרחבת השאלה הנוגעת לקשר בין המהפכה המשפטית לבין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מוזמן לקרוא את ספרו של חבר הכנסת רוטמן, “מפלגת בג”צ”. גם אם לא מסכימים עם הפתרונות שמציעים רוטמן ולוין לבעיה (רמז: כי הם משתמשים בבעיה כדי לבצע הפיכה משטרית ולא משפטית), אי-אפשר להכחיש שאכן יש בעיה. אבל אני סבורה שאין כלל סתירה בין הגדרת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, כפי שהוגדר על ידי בג”צ, לבין העקרונות הדמוקרטיים. ראשית, כי סמכותו להכריע מוגבלת אך ורק בשאלות הדורשות פרשנות משפטית; בשאלות של מדיניות ויישומה, כאשר לא מתעוררת שאלה אם הפעולה מנוגדת לחוק, אין ליועץ המשפטי כל סמכות.

שנית, דמוקרטיה במהותה אינה מציבה את נבחרי העם מעל החוק. מישהו צריך להיות מוסמך לאזן את תאוותם הבלתי מוגבלת לכוח, לשליטה, לכסף ובשנים האחרונות גם לשמפניות ורודות. אותו מישהו לא יכול להיות בית המשפט העליון מהסיבה הפשוטה, שבית משפט מטבעו דן אך ורק במה שמובא אליו ומונח על שולחנו. בית משפט לא יוזם חקירות, לא מייצר חוות דעת ולא יוזם מהלכים; לשם כך יש צורך בפרשן אקטיבי של החוק שזה בדיוק תפקידו – לשמור שהממשלה לא עוברת על החוק ואינה פועלת כאחרונת העבריינים.

שלישית, העיקרון הדמוקרטי מעמיד את שלטון החוק מעל כל דבר אחר. כולם, כולל השליטים הנבחרים והיועץ המשפטי לממשלה, כפופים באופן שוויוני לחוק ואם הממשלה סבורה שקביעותיו מנוגדות לחוק, ביכולתה לפנות להכרעת בג”צ – המפרש העליון של החוק. במקרים אחדים בהם הממשלה נקטה בדרך זו, אכן מצא בג”צ שפרשנותה של הממשלה גברה על פרשנותו של היועץ המשפטי ולכן עמדתו נדחתה. כך לדוגמה היה לאחרונה, כאשר בג”צ דחה את עמדת היועצת המשפטית, שסרבה להגן על עמדת שר התקשורת בעניין מינוי ממלא מקום ליו”ר הרשות השניה. השופט נעם סולברג אף מתח ביקורת רבה על כך, שבמקביל לסרובה לייצג את קרעי, בהרב-מיארה לא איפשרה לו ייצוג עצמאי.

פסק דין זה ואחרים, שבהם הממשלה או מי משריה זוכים בפסיקה לטובתם נגד עמדתה של היועצת המשפטית מוכיח, כי המהפכה המשפטית שבמסגרתה מבקשת הממשלה הנוכחית לפטר אותה ולמנות תחתיה יועץ מטעם, “יס מן” מוחלט, כאמור אינה כלל מהפכה משפטית אלא מהפכה משטרית – עוד שלב בדרכו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לבטל את שרידי הדמוקרטיה, ולהפוך את ישראל לביביקרטיה מוחלטת – משטר שבמסגרתו האזרחים משלמים בחייהם על פשעי השלטון, והשליט לא זוכר כלום כי “לא משכו בדש בגדו”.

כך או כך, הבעיה מורכבת ופתרונותיה לא פשוטים, אולם היא לא חדשה וכדי לעסוק בה נלך אחורה, הרבה אחורה; מאז קום המדינה זרמו בעורקיה פרשות הרות גורל, ובכולן כיכב היועץ המשפטי לממשלה כעצם בגרונה של הממשלה. מרתק לעיין בכמה מן המאבקים הללו כדי לרדת לשורשיה של השנאה התהומית בין ממשלת הימין והיועצת המשפטית הנוכחית שלה.

פרשת סילווסטר, 1948

הסכסוך הראשון בין שר בממשלה ליועץ המשפטי

פיסת טריוויה ששווה לדעת היא, כי התיק הראשון שהונח על שולחן בית המשפט העליון הטרי של מדינת ישראל (תיק 1/48, כלומר תיק מס’ 1 בשנת 1948) היה תיק פלילי, שעסק במעמדו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון בישראל, יעקב שמשון שפירא.

כשבועיים לאחר קום המדינה עצרו אנשי אצ”ל חמישה אזרחים בריטים, בהם פרדריק סילווסטר, כחשודים בריגול לטובת הלגיון הערבי. בתקופת זו היה ארגון המחתרת מבצע בעצמו את גזרי הדין נגד מי שנחשד בריגול, אולם כמחווה למוסדות המדינה שהוקמה באותה שנה, ומאחר ששפירא התחייב להעמיד לדין את החשודים בריגול – ויתר אצ”ל על הוצאתם המיידית להורג.

משרד החוץ הבריטי הפעיל לחצים כבדים על מדינת ישראל שלא להעמידם לדין ומשה שרת, שר החוץ הישראלי דאז, חשש מאוד ממשבר דיפלומטי בין המדינה בת החודשיים לבריטניה הגדולה. הוא זימן למשרדו בבהילות את שפירא כדי לשכנע אותו, שהאינטרסים המדיניים העליונים מחייבים את ישראל לא לפגוע עוד יותר ביחסים הרעועים עם הבריטים.

שרת ביקש מהיועץ לשחרר את הנאשמים ללא משפט, אבל עמדתו של שפירא היתה חד משמעית ונחרצת; הוא סרב לבקשתו גם במחיר החרפת היחסים עם בריטניה והורה להעמידם לדין. ב-29 באוגוסט 1948 נמצא סילווסטר אשם בריגול לטובת הכנופיות הערביות, בטענה ששידר באלחוט ידיעות על מיקום מעוזי ההגנה – מידע שסייע להם בהפגזות באזור ירושלים – ונדון לשבע שנות מאסר.

הרוחות בארץ ובבריטניה סערו, העיתונים פרסמו כתבות בגנותו של שפירא ועל רקע זה הגיש סילווסטר ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון שזה מקרוב הוקם. לאחר דיון בערעורו החליטו השופטים (הנשיא זמורה והשופטים ד”ר דונקלבלום ואולשן) לזכותו. הם קבעו כי לא נמצאה הוכחה (לא שלא היתה, פשוט לא מצאו אותה) שמטרת השידורים שלו היתה פסולה, וכי אלה בוצעו ללא כוונה לחשוף מידע לאויב הערבי.

מדובר בסכסוך הראשון בין שר בממשלה נבחרת לבין היועץ המשפטי שלה, שכמעט הוביל למשבר בינלאומי של המדינה הצעירה, אלמלא בחרו שופטי בית המשפט העליון בפליק-פלאק משפטי מרשים. טיפה אקרובטיקה תמיד עזרה ביחסים בינלאומיים.

פרשת טוביאנסקי, 1949

היועץ גובר על ראש הממשלה, העונש סמלי

ראשית ימיה של מדינת ישראל שפעה באירועים שבהם ארגונים שונים, אשר פעלו לפני הקמתה, ראו בעצמם חלק ממוסדותיה ואימצו סמכויות שלא ניתנו להם בדין. חלפו חודשים רבים עד שארגוני המחתרת – בהם אצ”ל, לח”י וההגנה – התפרקו מסמכותם ומנשקם והשתלבו במדינה ובמוסדותיה. זה לא היה תהליך פשוט בכלל, כמו לדוגמה פרשת מאיר טוביאנסקי, עובד בכיר בחברת החשמל שהוצא להורג ב-30 ביוני 1948.

את גורלו של טוביאנסקי קבע בית דין שדה של ההגנה בראשותו של איסר בארי, אז ראש מטה שירות הידיעות של הארגון (הש”י). הוא הואשם במסירת רשימת מפעלים חיוניים לידי הבריטים – לרבות מיקומם של מיפקדות ארגוני המחתרות – שהעבירו אותה לירדנים, ואלה טיווחו בקלות את המטרות הללו וגרמו לנזק ולנפגעים רבים. טוביאנסקי נעצר על ידי ההגנה והועמד למשפט שדה בו ביום באחד המשלטים בדרך לירושלים. משפטו ארך שעה אחת בלבד ובמהלכו הגיב טוביאנסקי הנרעש להאשמות, ומלמל: “מה עשיתי”. תגובה זו התפרשה על ידי שופטיו כהודאה באשמה והוא נידון למוות ביריייה. גזר הדין בוצע במקום וגופתו נקברה בשעות הערב בקבר ללא כל ציון.

כאשר הוקם צה”ל מונה בארי לראש מחלקת המודיעין (ראש אמ”ן) בדרגת סגן אלוף. רעייתו של טוביאנסקי שלא ידעה מה עלה בגורל בעלה, פנתה לראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, וזה הטיל על אחד ממקורביו לבצע חקירה שמצאה כי טוביאנסקי היה חף מכל אשמה, שכן המקור לטיווח הירדני כלל לא היו המסמכים שהעביר לבריטים. בן גוריון הבטיח לאלמנתו כי יעמיד לדין את האחראים, אך כשהתברר כי האחראי הראשי היה בארי, מראשי מערכת הביטחון במועד החקירה, הוא חזר בו.

בן גוריון ניסה להשתיק את הפרשה בכך שהורה לערוך לטוביאנסקי קבורה צבאית ואלמנתו אף פוצתה כספית, אבל היועץ המשפטי שפירא החליט והתעקש להעמיד לדין את בארי. בן גוריון השתכנע ומשפטו נפתח באוקטובר 1949 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. בתום המשפט שנמשך כחודש בארי הורשע ונגזר עליו עונש סמלי – מאסר בן יממה אחת, מזריחת השמש עד שקיעתה. ימים אחדים לאחר מכן חנן אותו נשיא המדינה, ד”ר חיים וייצמן, והוא לא ישב בכלא אפילו שעה אחת.

פרשת קסטנר, 1952

היועץ המשפטי לממשלה פותח תיבת פנדורה

ישראל קסטנר היה משפטן, עיתונאי ופעיל פוליטי. בתקופת השואה היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט שארגן פעולות הצלה של יהודי הונגריה, בהן “רכבת קסטנר” הידועה גם כ”רכבת המיוחסים”. בשנת 1952 פרסם העיתונאי הירושלמי מלכיאל גרינוולד כתבה, שבה האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם השלטון הנאצי במלחמת העולם השניה, וטען כי “את ד”ר רודולף קסטנר צריך לחסל”.

קסטנר באותה עת היה פקיד ממשלה בכיר, דוברו של שר המסחר והתעשיה דב יוסף, והיועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, התעקש להעמיד את גרינוולד לדין פלילי בגין דיבה (בטרם נחקק “חוק איסור לשון הרע” הוצאת דיבה היתה עבירה פלילית); הוא סבר כי העלבון שהוטח בעובד ציבור בכיר חייב דיון משפטי. משפטו של גרינוולד הפך למעשה ל”משפט קסטנר”, שכן נדונה בו השאלה האם פרסומי גרינוולד היו אמת או שקר.

ביוני 1955 זיכה שופט בית המשפט המחוזי בנימין הלוי את גרינוולד ופסק, כי קסטנר אכן היה אחראי לגורלם של יהודים רבים, שנשלחו אל מותם על ידי המפלצת הנאצית (“קסטנר מכר את נפשו לשטן”). מפא”י, מפלגת השלטון שקסטנר היה מקורב למנהיגיה, לא רק כשלה במניעת הגשת כתב אישום נגד גרינוואלד, אלא אף ספגה פרסומים בציבור, כי מעשי ההפקרה של יהדות אירופה היו בחסותה ובעידודה.

במרץ 1957 נרצח קסטנר על ידי מתנקשים בתל אביב. שלושה חודשים אחר כך הגישה ממשלת ישראל ערעור על פסק הדין של המחוזי; בית המשפט העליון פסק כי ההליך הפלילי לבירור הסוגיות שעלו במשפטו לא היה תקין, וכי ראוי היה לנהל אותו על ידי ועדת חקירה ציבורית. עשרה חודשים לאחר שנרצח זוכה קסטנר מן האשמות שדבקו בו אך העליון קבע, כי הוא אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. גרינוולד הורשע ונידון לשנה מאסר על תנאי.

פרשת עסק הביש, 1954

“היועץ ירק בפרצופה של הכנסת והממשלה”

בשנת 1954 ביצעה חולייה של חיל המודיעין שורה של פעולות כושלות במצרים. עשרה מחבריה נעצרו, שניים הוצאו להורג (ד”ר משה מרזוק ושמואל עזר נתלו בינואר 1955) והשאר נידונו לעונשי מאסר ארוכים. ועדת בדיקה ראשונה שביקשה לבחון “מי נתן את ההוראה” להפעלת החולייה העלתה כי האחריות נפלה על שניים: שר הביטחון פנחס לבון וראש אמ”ן, בנימין ג’יבלי.

ועדה נוספת שבראשה עמד היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן העלתה, כי ג’יבלי בדה ראיות כדי להטיל את האחריות על לבון. ועדה שלישית הוקמה באותו עניין באוקטובר 1960 ובה מונו שבעה שרים לבחון את ממצאי שתי הוועדות הקודמות. מסקנות הוועדה שכונתה “ועדת השבעה” היו חד משמעיות – ג’יבלי שיקר, לבון לא ידע ולא נתן את ההוראה.

השנים חלפו ומונו יועץ משפטי חדש לממשלה – משה בן זאב – וראש ממשלה חדש, לוי אשכול. לאור לחץ כבד שהפעיל עליהם ראש הממשלה לשעבר בן גוריון, ניסח היועץ בן זאב מסמך ביקורת נוקבת על דוח ועדת השבעה, וטען שהמסמך שפירסמה היה פסול וכי היא חרגה מסמכותה. הרוחות סערו בשאלה – כיצד העז היועץ המשפטי לממשלה לערער על דוח שהתקבל על ידי ועדת שרים? מנחם בגין, ראש האופוזיציה, זעם על בן זאב ואף טען בציניות באחד מנאומיו בכנסת: “יש לי הכבוד להיות חבר ועדת חוקה, חוק ומשפט זה 15 שנה תמימות, וחייב אני לומר, כי בכל השנים ההן עוד לא עבר בנפשי זעזוע כזה, מבחינת העלבון למושגים של משפט, חוק וצדק והמשרה של היועץ המשפטי לממשלה, כזעזוע שהיה מנת חלקי בקוראי את המשפט-משפח (עיוות דין, עוול מתוך ספר ישעיהו, א”י) הזה”. בגין טען, כי מסקנותיו של בן זאב היו בעצם מסקנותיו של בן גוריון בתחפושת והאשים אותו בחתרנות ובניסיון לערער את סמכויות הממשלה והכנסת. אחרים טענו שבן זאב “ירק בפרצופה של הכנסת והממשלה” כאשר ערער על מסקנות הוועדה.

הדרישה לביצוע חקירה נוספת בפרשה שכונתה ה”אדם השלישי”, או “פרשת עסק הביש”, גוועה לאיטה בשל חילופי הגברי בממשלות ישראל, אולם התוצאה הישירה שלה היתה “חוק ועדות חקירה”, שנחקק רק ב-1968 ושם קץ לדרישות המתחלפות והמשתנות להקמת ועדות בדיקה, כדי לחקור מחדלים של ממשלות בעניינים הרי גורל.

ועדת אגרנט, 1962

“עמדת היועץ המשפטי לא מחייבת את הממשלה”

המתח בין תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה וסמכויותיו כתובע כללי, לבין תפקיד הדרג המדיני-פוליטי וסמכויותיו, התעורר שוב בין שר המשפטים דב יוסף לבין היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, שהגיע לשיא תהילתו אחרי משפט אייכמן. מחלוקת זו הובילה את הממשלה למנות בשנת 1962 ועדת משפטנים שתדון בדבר סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט (“ועדת אגרנט” הראשונה להבדיל מ”ועדת אגרנט” השניה, שמונתה לחקור את מחדלי מלחמת יום כיפור). לצדו של אגרנט בוועדה מונו עמיתו מבית המשפט העליון, השופט צבי ברנזון, ועו”ד אברהם לוין.

בכל הנוגע למידה שבה מחויבת הממשלה לפעול על פי הוראות היועץ המשפטי לממשלה, קבעה הוועדה בשנת 1963: “אם כי אין כל הוראה מפורשת בחוק בעניין הנדון, הרי מחייב הסדר הטוב במדינה, כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות הדעת המשפטית של מי שממלא את התפקיד של ‘היועץ המשפטי לממשלה’, ואשר יש לו הכשרה של שופט בית המשפט העליון, כאל חוות דעת המשקפת את החוק הקיים. עם זאת, רשאית הממשלה תוך צאתה מן ההנחה האמורה להחליט כיצד עליה לפעול במקרה מסוים, לפי שיקול דעתה שלה… ” המשמעות היתה פשוטה וברורה – הנחיות היועץ המשפטי לממשלה אינן בבחינת חובה לממשלה.

פרשת קו 300, 1984

קו השבר במעמדו של היועץ המשפטי לממשלה

אכן, ועדת אגרנט לא קבעה כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה מחייבת את הממשלה. עדיין לא. הקביעה הנחרצת הזאת באופן סופי נפלה בעקבות “פרשת קו 300”. אם בהרב-מיארה, היועצת המשפטית הנוכחית זקוקה לדמות מופת, שממחישה עד כמה קשה התפקיד וכמה אומץ ויושרה נדרשים ממי שממלא אותו, ראוי לה שתפנה לגיהינום שאותו עבר היועץ המשפטי לממשלה דאז, יצחק זמיר, בפרשת קו 300.

ב-12 באפריל 1984 נסע אוטובוס אגד בקו 300 מתל אביב לאשקלון. בדרך הוא נחטף על נוסעיו על ידי ארבעה מחבלים שהחזיקו אותם כבני ערובה, ודרשו לשחרר 500 מחבלים אנשי פת”ח הכלואים בישראל. כוחות הביטחון שפרצו לאוטובוס הרגו שניים מתוך ארבעת המחבלים, ובתקשורת נטען כי כל הארבעה נהרגו. אלא שצילומים של אלכס ליבק, שנאסרו לפרסום בארץ, הוכיחו כי שני מחבלים הורדו מהאוטובוס בחיים. הצילומים פורסמו בעיתון חדשות בניגוד להוראות הצנזורה והופצו בכל העולם. במשך חודשים סערו הרוחות עד שהתברר, כי אכן השניים נותרו בחיים, נחקרו ע”י תא”ל יצחק מרדכי שפיקד על פעולת החילוץ, ונמסרו בחיים לידי שב”כ. מיד לאחר חקירתם הורה ראש שב”כ דאז, אברהם שלום, להרוג אותם ללא הליך משפטי.

ועדות על גבי ועדות שחקרו את האירוע מצאו כי איש לא היה אחראי למותם של שני המחבלים. רק אחרי כשנתיים נודע לזמיר, כי אכן שלום היה זה שהורה להרוג את המחבלים והוא נקלע לדילמה קשה – האם להעמיד אותו לדין? והוא עשה זאת. ראש הממשלה היוצא, יצחק שמיר כינה אותו “עלוקה”, וחבר הכנסת מאיר כהנא תיאר את המלצותיו במילים קשות מעל דוכן הכנסת: “רק קללת אלוהים ועיוורון עממי יכולים להסביר את התופעה של עם ומדינה… הגוזרים על עצמם גזר דין של התאבדות לאומית בשביל שני ערבים מחבלים, ארורים ומקוללים… ” עם זאת ניסה זמיר להימנע בכל מחיר מפתיחת הליך פלילי נגד שלום, וניהל מו”מ קדחתני בניסיון להגיע להסכמות עם ראש הממשלה, שמעון פרס, כדי לחלופין להדיח אותו משירותו בשב”כ. לאחר ששלום סירב להתפטר הוא הורה לבסוף למשטרה לפתוח בחקירה פלילית נגד כל אנשי השב”כ, שהיו מעורבים בהרג המחבלים ובשיבוש ראיות.

ימים ספורים לפני המועד שבו אמור היה להתקיים דיון בבג”צ בעתירה של אנשי שב”כ נגד ההחלטה, קיבל זמיר הודעת פיטורים ובתחילת יוני 1986 מינתה הממשלה את יוסף חריש כמחליפו. הפיטורים נכנסו לתוקף מיידי ללא כל הודעה מוקדמת, והוא נאלץ לעזוב את משרדו תוך יומיים. באותו חודש הושג הסדר עם חריש שעל פיו שלום התפטר מתפקידו כראש שב”כ. הוא ואנשי שב”כ נוספים, שהיו מעורבים בפרשה, קיבלו חנינה מראש ולא הועמדו לדין.

פרשת קו 300 היתה קו השבר במעמדו של היועץ המשפטי לממשלה. זמיר פוטר מפני שעמד על דעתו נגד עמדת הממשלה, ופיטוריו היו יריית פתיחה לעשר שנים סוערות שבהן (בעקבות פרשת בראון/חברון) הוקמה “ועדת שמגר”, אשר מסקנותיה קבעו את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה כפי שנוסחו, כאמור, בבג”צ 6198/23.

★★★

במהלך השנים התרחשו עוד פרשות רבות, שבהן עמדו יועצים משפטיים לממשלה בעימות עם הדרג המדיני וכך, מפרשה לפרשה, הגענו למצב שבו היועצת בהרב-מיארה מככבת על שלטי חוצות ענקיים באיילון. שרים בממשלה מבקשים לפטר אותה רק מפני שהיא מבצעת נאמנה את תפקידה, ובכך היא “מפריעה לתפקוד הממשלה” – ומזלנו שכך.

מה ניתן ללמוד מהמחלוקת ארוכת השנים ורוויית הסכסוכים בין הממשלות ליועצים המשפטיים? מדובר בסוגייה כמעט פילוסופית, נכבדה ולא פשוטה ואכן ההיסטוריה הקצרה שלנו כאן בישראל רוויה בפיתולים של פרשנות החוק ומידת הגמישות שלו, אך יש חשיבות עליונה לכך, שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה עצמאי ולא מינוי פוליטי. כל ממשל מבקש להיות המחליט הבלעדי והעליון בלי שיבוקר על ידי גוף ניטרלי ולא פוליטי, שתהיה לו סמכות להטיל וטו ולמנוע ביצוע פעולה שלטונית כזו או אחרת, על ידי פרשנותו לגבי פעולה לא חוקית. הדרך ממניעת פעולה של ממשל בטענת אי-חוקיות למניעת (או אי-מניעה) של פעולה של ממשל נבחר בשל פרשנות מוטה פוליטית – קצרה מאוד.

ולא, אני לא מאלה הסבורים שיועץ משפטי לממשלה הוא פתרון קסם למדינה מתוקנת. אני אפילו לא מאלה שסבורים כי בג”צ ממלא את תפקידו נאמנה (למשל בעניין תפקודו האיום בקורונה). לדעתי, הוא גם לא ממלא את תפקידו חצי נאמנה, וראו לדוגמה את פסק הדין הקטסטרופלי, שאישר לנתניהו לכהן כראש ממשלה במקביל להיותו נאשם בפלילים, פסק דין שנמצא בבסיסם של רבים מהאירועים המוטרפים שמתרחשים כיום במדינה.

לכן חובתו של משטר דמוקרטי לשמור מכל משמר על קיומם של מנגנוני ביקורת ושליטה על החלטותיה של הממשלה, כל ממשלה, ורצוי שמנגנון העצירה והבלימה הזה יישען על עצבי ברזל ועור של ממותה, ובעיקר לא ייבהל ממניפולציות זולות של פוליטיקאים, שרמתם האישית ותרומתם הציבורית לערכיה של מדינת ישראל מוטלים בספק.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

10₪

25₪

40₪

55₪

75₪

95₪

תמיכה חד פעמית בסכום לבחירה

לרכישת מנוי דיגיטלי

לרכישת מנוי למגזין המודפס