לא פוליטיקאים, בני אדם

“גל הטרור 2022” הוא הכינוי שדבק לשבוע בחודש מרץ שבו נרצחו 11 בני אדם בשלושה פיגועים, ועשרים נפצעו. רצינו לשוחח עם מישהו שלא יגיד את הדברים הצפויים המתבקשים ממנו לכאורה בגלל השתייכותו הפוליטית או האידיאולוגית. מישהו שמתבונן על המציאות בשתי עיניים פקוחות, ולא באחת. 

המצב הביטחוני המתוח וההכנות הקדחתניות לקראת חג הפסח לא מונעים מהדסה פרומן מתקוע, לחייך ולעשות את מה שחשוב בחיים: “אני עכשיו חוזרת מברית של חברה רווקה שילדה ילד שני.” הדסה היא אלמנתו של הרב פרומן ז”ל שכיהן כרב של תקוע והיה איש שלום. היא אם לעשרה, אמנית ואשת חינוך שלא מפסיקה ללמוד. “לידה של ילד לאם דתית יחידנית זו חוויה שמתרחשת במציאות שלנו ומביאה אליה היבטים חדשים. זה מזמין אותי להתבונן על המציאות כמו שהיא מספרת את עצמה ולא כמו שאנחנו רוצים לספר אותה.”

ומה את רואה במציאות הזאת?

“ברית מילה זו הזדמנות להתבונן על הברית בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, שנתן לנו את שיבת ציון המפוארת. נשים יחידניות בחברה שלנו זו תופעה קיימת, יש כבר דור שני, והיא עונה על צורך של המציאות, של נשים שלא רוצות לוותר על משפחה ולגדל ילדים למרות שלא התחתנו. את הבעיות ההלכתיות פתרו, והקהילה שלי בתקוע, שהייתי ממקימיה, עוטפת אותן.”

וכשאת מתבוננת במציאות הקשה של השבועיים האחרונים, כשהמצב הביטחוני שוב נהיה מאוד מתוח, מה את רואה אז? 

“אני שואלת את השאלה עד כמה אני מוכנה להתבונן על המציאות ולהגיד מה הקדוש ברוך הוא אומר לנו דרך אותה מציאות. אני משתדלת לשאול, לפחות. אני מנסה תמיד לראות את הסיפור שלנו כאן בארץ. סיפור הזוי ומופלא. עם שחוזר לארץ אחרי שהעם בגד בארץ.”

באיזה אופן בגד?

“כל החורבנות נתפסים כסוג של בגידה שבגדנו, שנטשנו, נטישה מבפנים. זה פלא עצום שחזרנו. זה קשור לתודעת ברית מאוד עמוקה שלנו. חוזרים הביתה, חוזרים לארץ לאחר שבר גדול והחזרה מאוד דרמטית. חזרנו לארץ, ודווקא הסכנה של השכחה נמצאת יותר בארץ. אנחנו במבחן – האם אנחנו יכולים לקיים את הברית הזו? באופן שבו אני תופסת את התפקיד שלנו כאן, חזרנו לארץ שיש בה עוד עם, והעם הוא חלק מהמרקם של הארץ. המפגש הזה עם עוד עם שנמצא בו הוא לא רק מפגש פוליטי, יש כאן אתגר רוחני, אלוקי. מחייב אותנו לומר – יש כאן עוד עם, והשאלה היא באיזה אופן אנחנו לוקחים אחריות על המציאות שלנו כאן.”

תסבירי בבקשה?

“הסיפור הזה צריך להיות מסופר על ידי שני קולות, שתי זוויות. זה האתגר הגדול. אני נולדתי שנתיים אחרי מלחמת השחרור, בקיבוץ בגליל התחתון, כל הכפרים הערביים מסביב היו בטראומה של המלחמה. כילדה לא פגשתי את הערבים שמסביבי. אני מרגישה שלדור של ההורים שלי לא היה כוח להתמודד אחרי מלחמת השחרור ואחרי מלחמת העולם השנייה גם עם הסיפור של מי שהיה כאן. הייתה התעלמות מההתמודדות. באיזה אופן הדבר הבשיל בתודעה הישראלית. ועכשיו צריך להתמודד עם זה.”

עם מה בדיוק עלינו להתמודד?

“איך בונים כאן סיפור משותף, איך מגיעים לחיבור ולא למאבק אינסופי של או אני או אתה. אני מרגישה שזו העבודה שלנו. זה אתגר מורכב. חזרנו לארץ לבנות ולהיבנות בה מכל מקום. אני כופרת במושגים כמו גבולות 48′ או גבולות 67′. כל הקווים האדומים והירוקים לא קיימים בעיניי. אנחנו בתוך תהליך שלאט לאט צריך לנסות להבין איך אנחנו לומדים זה את זה. כל אחד צריך לדאוג למקום של השני.”

“זה בוער בי, לבנות ולהיבנות כאן, לעבוד את האדמה. זו המתנה הכי גדולה שלנו. כל עשרת הילדים שלי גרים בהתיישבות, אבל האהבה של הארץ לא בנויה על שלילת האחר, לא על אלימות, שנאה. צריך ללמוד את זה.”

היא ממשיכת דרכו של בעלה, “מנחם טבע מטבע לשון – ‘זה לא שישראל שייכת לעם היהודי, זה אנחנו שייכים לארץ ישראל.’ זו תנועה הפוכה שמחייבת אותנו לדאוג לאחר גם כלכלית וגם ביטחונית. אנחנו במציאות נורא קשה, אנחנו רודפים אחרי הביטחון האישי שלנו מרדף אינסופי.

פרומן: “אני כופרת במושגים כמו גבולות 48′ או גבולות 67′. כל הקווים האדומים והירוקים לא קיימים בעיניי. אנחנו בתוך תהליך שלאט לאט צריך לנסות להבין איך אנחנו לומדים זה את זה. כל אחד צריך לדאוג למקום של השני.”

“חזון הציונות של הרב קוק היה שיהיו כאן שני שלבים לחזרה לארץ. השלב הראשון, לבסס את האינטרסים, העם צריך לדאוג לעצמו. עשינו את זה. יישבנו, יצרנו ביטחון, כלכלה טובה, הקמנו ממלכה. הרב קוק אמר שזה לא החזון הסופי: התפקיד של עם ישראל מול כל העולם הוא לשתף אומות אחרות. לממש ערכים אוניברסליים מול כל העולם. זה החזון. מדי פעם אנחנו מצליחים לממש אותו, ולפעמים הוא בורח לגמרי. אבל אין לנו אופציה אחרת. עלינו לממש את הפוטנציאל הרוחני. 

“הנושא של תיקון עולם קיים מאוד עמוק בתודעה היהודית. אי אפשר להתכחש לזה. אנחנו צריכים להתחבר לשורש העמוק שלנו. המציאות עכשיו עם הפיגועים היא שיש כאן הרבה אלימות. כשמגיעים גלים של אלימות צריך לטפל בהם ללא היסוס. הממשלה, המשטרה, הצבא למדו איך לטפל בנושא ביטחוני כזה בלי לייצר לחץ על חברה שלמה, לחץ שמעורר עוד אלימות. הם עושים עבודה טובה. אני שמחה שבממשלה הנוכחית יש נציגים ממגזרים שונים והלוואי שייכנסו לשם עוד מגזרים, וכל אחד ייקח אחריות וביחד ינסו לסכל את הטרור.”

בן דמותה של הדסה פורמן מן “העבר השני” הוא פרופ’ פייסל עזאיז, נשיא המכללה האקדמית בסח’נין. בין היוזמות פורצות הדרך שלו היו בית האבות הערבי הראשון, הקמה וניהול עמותת סיכוי, העוסקת בשוויון הזדמנויות ועוד. הוא נשמע היום מודאג. “בשנה האחרונה עשינו דרך חשובה למען דור העתיד שלנו בבניית החיים המשותפים שלנו כאן.” הוא אומר. “המאבק על השלום ועל החיים המשותפים הופך עכשיו להרבה יותר קשה ומאתגר, אבל אסור לנו לתת לפיגועים להרוס את מה שנבנה כאן. דווקא עכשיו, לצד גינוי הפיגועים הקשים ועקירת העשבים השוטים מבינינו, צריך להעמיק את הקשר בין יהודים לערבים ולחזק את הפעילות המשותפת שלנו בארץ. אסור לתת לאירועים כאלה להחזיר אותנו אחורנית, צריך להמשיך ולבנות ביטחון אישי וחיים משותפים למען הדור הצעיר שלנו, יהודים וערבים.”

עזאיז מקפיד להקדים ולומר כי “קודם כל ברור שזה מצער את כולנו שמשפחות איבדו את היקרים להם ואני חושב שכל החברה הערבית גינתה את הפיגועים, ובסופו של דבר אנחנו חיים במדינה כולנו, ואנחנו רוצים לחיות טוב. לא יכול להיות שיש רוב דומם בחברה שלנו, חברה שיש בה צדק שלא שומעים אותו. אני טוען שהרוב הדומם בחברה הישראלית צריך לתת את הטון ולא יאפשר לקיצוניים משני הקצוות לתת את הטון. הרוב הטוב בשתי החברות צריך לתת את הטון.”

אז מה אתה מציע?

“בשנתיים האחרונות, בעקבות הרציחות בחברה הערבית, קראתי לאסוף את הנשק. ברגע שהנשק זולג, אנחנו חיים ביחד, הוא זולג גם לפיגועים. אז כשיש פיגועים פתאום נזכרו שיש כאלה שתמכו בדעאש. לא יכול להיות שהמדינה תאפשר מעשים של לקיחת החוק לידיים. במנהיגות הערבית, שאני חלק ממנה, כל פעם שאני רואה חריג, אנחנו מדווחים וקוראים למשטרה לאסוף את הנשק.” 

עזאיז: “ארבעים אחוז מהצעירים הערביים בגילאי 16-25 הם ללא מסגרת חינוכית ותעסוקתית, יש להם פוטנציאל להיות בסיכון. צריך לטפל באוכלוסייה הזו במערך החינוך הלא פורמלי, וזה דורש השקעה רצינית. אני טוען שהרוב הטוב בשתי החברות צריך לתת את הטון בשתי החברות.”

החינוך לשימוש בנשק ואלימות לא מתחיל מהבית? 

“את הילדים שלי אני מחנך, ערך האדם הוא ערך עליון. אני קיבלתי את אותו חינוך מהוריי. אנחנו מדברים כל בוקר וכל ערב אבל צריך להבין שהחברה הערבית עוברת טרנספורמציה אדירה מחברה מסורתית למודרנית, שהאינדיבידואל אחראי על עצמו. ארבעים אחוז מהצעירים הערביים בגילאי 16-25 הם ללא מסגרת חינוכית ותעסוקתית, יש להם פוטנציאל להיות בסיכון. צריך לטפל באוכלוסייה הזו במערך החינוך הלא פורמלי, וזה דורש השקעה רצינית. אני טוען שהרוב הטוב בשתי החברות צריך לתת את הטון בשתי החברות.”

כן, אבל איך?

“חברה דמוקרטית בוחרת את המנהיגים שלה. שיבחרו מנהיגים שיובילו לפיוס. גם שירותי הביטחון והשב”כ אומרים שיותר מ-99 אחוז, רוב מכריע באוכלוסייה הערבית, לא פוגעים בביטחון האישי ובביטחון הלאומי. 

“ראינו את שיתוף הפעולה בקורונה – איך אחים ואחיות ורופאים מטפלים בכל האוכלוסייה. המודל הרפואי הוא מודל טוב, צריך ללכת בעקבותיו. היום יש 15,000 מורים שסיימו את הכשרתם כמורים ואין להם תעסוקה במגזר הערבי. מנגד יש מחסור בבתי הספר היהודיים של יותר מ-10,000 מורים. אני קורא לבתי הספר היהודיים לפתוח דלתות. זו הדרך ליצור שיתופי פעולה.” 

אין לו כל כוונה לאפשר לאירועים האלימים הקיצוניים להסיט אותו מדרכו. בימים אלה הוא עומל על כנס לחיים משותפים שיתקיים במכללה שלו בראשית שנת הלימודים הבאה.