לא חג ללוזרים

כשהייתי ילד, אי שם בראשון לציון, היה מגיע רגע מכריע שבו אמא שלי מבינה פתאום שמחר פורים ואין לי תחפושת לבית הספר. ודווקא ברגע הזה, מול דד ליין שאי אפשר לשנות, היו יוצאים ממנה רעיונות יצירתיים מאוד. אז פעם אחת התחפשתי לשיכור. שזה אומר בגדים מלוכלכים, בקבוק יין ריק והליכה מוזרה. פעם אחרת התחפשתי לקבצן. שזה אומר בגדים מלוכלכים, בקבוק יין ריק והליכה מוזרה. ובאופן מוזר, בכל פעם מחדש, זה נתפס כמקורי ומפתיע. הייתי פוסע בחצר בית הספר בבוקר, מוקף בוקרים, אינדיאנים וליצנים, גאה וייחודי, כמו שהייתי מסתובב בבית הספר ביום השואה, רוכב על תהילת הדור שני שלי.

השנים עברו ומאז בית הספר היסודי לא התחפשתי. אבל אז כבר גרתי בתל אביב והתברר שמסיבות פורים זה ה–דבר וכל מי שמסביבי עף על מסיבות ותחפושות. אז התפרעתי. התחפשתי לקבצן ובאיזשהו שלב השתכרתי והנה אני שוב קבצן ושיכור. שוטטתי ברחובות של דרום תל אביב באותה תקופה ומשום מה הרגשתי בבית.

אחרי הרבה שנים, באיזה מקום עבודה שהייתי בו, הודיעו על מסיבת תחפושות. אשתי ואני התחפשנו לזוג מתנחלים על פי המודל הסטריאוטיפי של פעם, לפני הרוטמן והסמוטריץ’, עם דובון גדול, חולצת משבצות וסנדלים. אחת הבכירות שם, חדשה בתפקיד, דיברה איתי כל הערב במאור פנים יוצא דופן. רק אחר כך הבנתי שהיא חשבה שלא התחפשתי. שאני מישהו שהגיע עם אשתו הרחק מהגבעות. כשגילתה למחרת שזו היתה תחפושת, ראיתי את האכזבה הגדולה – השקיעה ערב שלם בלהיות נחמדה ומכילה למישהו שמאוד אחר ושונה ממנה כי הרי זו היא, מכילה ונחמדה את כל הברברים מסביב, ועכשיו כל זה סתם הלך פארש.

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית