לא חג ללוזרים

כשהייתי ילד, אי שם בראשון לציון, היה מגיע רגע מכריע שבו אמא שלי מבינה פתאום שמחר פורים ואין לי תחפושת לבית הספר. ודווקא ברגע הזה, מול דד ליין שאי אפשר לשנות, היו יוצאים ממנה רעיונות יצירתיים מאוד. אז פעם אחת התחפשתי לשיכור. שזה אומר בגדים מלוכלכים, בקבוק יין ריק והליכה מוזרה. פעם אחרת התחפשתי לקבצן. שזה אומר בגדים מלוכלכים, בקבוק יין ריק והליכה מוזרה. ובאופן מוזר, בכל פעם מחדש, זה נתפס כמקורי ומפתיע. הייתי פוסע בחצר בית הספר בבוקר, מוקף בוקרים, אינדיאנים וליצנים, גאה וייחודי, כמו שהייתי מסתובב בבית הספר ביום השואה, רוכב על תהילת הדור שני שלי.

השנים עברו ומאז בית הספר היסודי לא התחפשתי. אבל אז כבר גרתי בתל אביב והתברר שמסיבות פורים זה ה–דבר וכל מי שמסביבי עף על מסיבות ותחפושות. אז התפרעתי. התחפשתי לקבצן ובאיזשהו שלב השתכרתי והנה אני שוב קבצן ושיכור. שוטטתי ברחובות של דרום תל אביב באותה תקופה ומשום מה הרגשתי בבית.

אחרי הרבה שנים, באיזה מקום עבודה שהייתי בו, הודיעו על מסיבת תחפושות. אשתי ואני התחפשנו לזוג מתנחלים על פי המודל הסטריאוטיפי של פעם, לפני הרוטמן והסמוטריץ’, עם דובון גדול, חולצת משבצות וסנדלים. אחת הבכירות שם, חדשה בתפקיד, דיברה איתי כל הערב במאור פנים יוצא דופן. רק אחר כך הבנתי שהיא חשבה שלא התחפשתי. שאני מישהו שהגיע עם אשתו הרחק מהגבעות. כשגילתה למחרת שזו היתה תחפושת, ראיתי את האכזבה הגדולה – השקיעה ערב שלם בלהיות נחמדה ומכילה למישהו שמאוד אחר ושונה ממנה כי הרי זו היא, מכילה ונחמדה את כל הברברים מסביב, ועכשיו כל זה סתם הלך פארש.

ואז הגיעו הילדים ואיתם הציפייה האינסופית ליצור את התחפושת המעיפה ביותר שיש. הם מוקפים באינסטגרם וטיקטוק ואלף ואחד דימויים וטיפוסים ולך תתחרה בזה. ערב אחד לקראת פורים עמדתי נרעש ונפחד בסלון והצעתי את הרעיון של הקבצן. היה שקט וקיבלתי מבט אפל מאד מעמקי המצח של הילדה שלי. הסתכלתי על הבן שלי ובקול רועד הצעתי את רעיון השיכור. קיבלתי מבט של ג’פרי דהאמר רק רע יותר. אז ירדתי מזה ונכנסתי לגן העדן של האתרים לקניית תחפושות. הם תמיד צבעוניים ומהוקצעים ומלאים בגיבורי–על וגיבורי כדורגל ומתאגרפים ושטן וחד–קרן. ואתה יושב מסוחרר מזה, כי זה צבעוני ומגוון אבל לא באמת, סוג של בופה שטעים בהתחלה ויבש מיד אחרי הביס הראשון. זה לא קרנבל, זה קרנדל, עשיר ושמח, דל וצחיח. אבל בפורים יש איזה עניין שמשום מה יש גם צורך של מבוגרים לעשות מסיבת פורים ונראה אותך לא מגיע.

אז צללתי לתוך הגיהנום ונכנסתי, באותו אתר של תחפושות לילדים, לתחפושות למבוגרים. ושם, זה כבר באמת חתיכת דבר. יש את הדבר הזה שקוראים לו וואנזי, שזה סוג של פיג’מת–על שכשילד לובש את זה זה נראה חמוד, כמו טלטאבי שובבי, אבל כשאתה איש מבוגר שלובש את זה זה נראה קצת, איך לומר, כמו איש עם בעיה. זה גם עושה לי פלשבקים לחרמונית צה”לית ארורה ומקלחת של מוצב והדבר היחיד שעולה לי בראש זה איך לעזאזל אתה משתין עם הדבר הזה. שלא לדבר על מספר שתיים. אני ממשיך לשוטט ולא יכול להתעלם מהעובדה שזה כמובן גם מרחב אירוטי. תמיד התחפושת עטופה במיניות פלסטית מוחזקת ומרומזת. וכן, יש שם אינסוף דמויות שקשורות לכוח, למישטור, לסדר – השוטרת וגיבורת–העל, החייל והכבאי, הסוהרת והאסיר, המלאך והשטן. ויש בזה משהו חזק, כי בפעם בשנה הזאת כשאנחנו נדרשים לצאת מהפיגורה המדהימה שהיא אנחנו בשגרה, אנחנו נמשכים להתעסק עם הייצוגים של מה שמגביל אותנו, בארוטיקה של הכוח, במשחק של הגבול ופריצת הגבול. וככה אנחנו טועמים את שני העולמות ומשחקים את המשחק.

ומה אין שם? מה לעולם לא תמצא שם? אין שם את המגוחך, את החוץ האמיתי. אז אין את השיכור ואין את הקבצן כי הדבר האחרון שאנחנו רוצים לפגוש זה את העליבות. את הייצוג של זה שלא הצליח, לא נכנס פנימה, יצא מחוץ לסדר. אבל בלי פאתוס של שטן וגיבור–על וליצן שיש בהם עוצמה של מרד, אלא סתם זה שאשכרה כשל. לא עמד בסטנדרט של הסדר הקיים כי הוא סדוק. כי גם השיגרה שלנו וגם התחפושת שלנו צריכים להיות עטופים בצבעוניות מוחזקת, להוציא אותנו הכי טוב תמיד, מוכנים לסלפי. אז גם בפורים, גם כשאנחנו יוצאים מהגבולות שלנו, אסור שזה יהיה רחוק מדי. רק ערב אחד של תחפושת מיליון דולר שלא תתפוס אותנו חס וחלילה לרגע אחד לא מוכנים. בפורים אנחנו פוגשים את גרסת גיבור–העל שלנו, נוגעים בליטוף משועשע בכוח ההוא שמגביל את החיים שלנו ואנחנו יכולים לעשות את זה רק יום אחד בשנה, בתאריך המוגדר ביומן שבו זה מה שאנחנו נדרשים לעשות.

אז הזמנתי וואנזי.