כתר המזרח

את ההלם התרבותי הראשון שלי ספגתי בזמן מלחמת לבנון.  זה היה במפגש עם חיילים ששירתו איתי בחיל האוויר. באפסנאות שמעו בלופ את “משה חיים” (חיים משה) עם הלהיט “לינדה לינדה” שמבחינתי היה קרוב יותר לדמשק מאשר ללונדון אהובתי. “אתה שחור, איך אתה שומע את הדברים האלה?”, שאל אותי מועלם, כשתפס אותי על חם עם “בציר טוב” שכולו שירי יונה וולך.

“אתה מזרחי, אבל יש לך אופי של אשכנזי”, סיכם בצער פעם אחד הנהגים שירדתי איתו למשימה באילת. כל הדרך הוא השמיע קסטות של ציון גולן, משה גיאת, זוהר ארגוב. עצרנו בדרך לבסיס עובדה בפונדק דרכים. מאיר וחיים הוציאו סיגריות טיים מהכיס של הדגמ”ח, וחיים אמר: “עזוב אותך משטויות, בוא תשמע את החדש של איציק קלה”. ואני שאלתי: “מי זה איציק קלה?” הם פקחו עיניים נדהמות ואמרו: “מה, אתה לא יודע?? איציק קלה והכוכבים. זה ה–דבר!”…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית