כלב – פרק 7

דוריס היתה חייבת לדחוף את האף לעניינים לא לה ולקחת את כלב, ומה היא תעשה בו עכשיו? כבר הוציאה סכום נכבד על הביקור אצל הווטרינר, למה וטרינר עולה יותר מאשר ביקור אצל רופא בקופת חולים? עכשיו כלב שוכב אצלה בבית כמו בפנסיון חמישה כוכבים, וחסר רק שמישהו יעמוד וינפנף לו בעלה של עץ בננה. אין לה מושג מה תעשה בו, היא בטח לא מתכוונת לגדל אותו, הימים שלה ארוכים וזו תהיה התעללות להשאיר אותו כל היום לבד, וחוץ מזה אף פעם לא היה בליבה מקום לחיות מחמד – כדורי פרווה וריח של שתן, זה לא בשבילה. היא לא הבינה איך אנשים יכולים לחלוק את אותה קורת גג עם כלבים שמשירים את פרוותם על הספות בסלון וחתולים שמתיישבים בין הסירים במטבח, ויש כאלה שנסחפים ומגדלים לטאות מגעילות ונחשים משרבבי לשון ואוגרים שנראים בדיוק כמו עכברים, היא שמעה שיש אפילו כאלו שמגדלים ג’וקים, והיא בכלל נמנעת מלאכול תמרים כי הם תמיד מזכירים לה את החיות החומות הדוחות האלה.

היא החליטה לקחת את כלב ולחפש את הבחור הצעיר כי ידעה שלפעמים כלב יכול להיות כל עולמו של מישהו שגר ברחוב, והבדידות לא היתה זרה לה. מאז ההיעלמות של בעלה עם כל החסכונות שלהם ואחר כך, האסון שקרה, היא לא זוכרת שידעה רגע של אושר.

בבוקר דוריס מוציאה את כלב לעשות צרכים, הוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב ומסוגל לדרוך על הרגל הפצועה. השעה המוקדמת חביבה עליה, העיר מתעוררת בחריקת עצמות, מתמתחת לאיטה, מפהקת את החשכה ומפנה מקום ליום חדש. היא לובשת טייץ וגופיה שחורה, גם בימים הכי קרים של החורף היא סובלת מגלי חום שפושטים בגופה ומחלצים ממנה כמויות של זיעה, כאילו כל הכעס שהיה לה על מטיאס הפך עם השנים לכור שמפעם במרכז גופה ומרתיח לה את הדם.

בחוץ סגריר, והיא לוקחת את המטרייה שהיתה של אמא שלה, חפץ מוקפד שיוצר בתשומת לב לפרטים הקטנים, לא כמו המטריות שמייצרים היום שמחזיקות עונה אחת ואז קופץ להן חישור או שהבד פוקע. הרבה דברים השאירה לה אמא, והחשוב מכל היא הדירה הקטנה שהצילה אותה מהחובות אחרי שמטיאס שדד את כל כספה ונעלם. כמו רוח רפאים, יום אחד הוא פשוט לא היה, לא אמר שהוא נוסע, לא השאיר מכתב, בבוקר יצא לעבודה כאיש מכירות ב”אֹסם” ולא שב. הוא תכנן הכל מראש לפרטי פרטים, אפילו נתן לה נשיקה בבוקר ואמר שיביא פיצה בערב. כל הלילה דאגה לו, התקשרה למשטרה ולבתי חולים, אבל אף אחד לא מתרגש מאדם שלא שב לביתו כמה שעות. בבוקר אמרו לה בעבודה שלו שכבר שבוע לא הגיע, שבוע עשה את עצמו הולך כל בוקר לעבודה ואלוהים יודע איפה הסתובב, שבוע נישק אותה על שפתיה ונישק את התינוק ולקח את הכריך שהכינה לו ויצא בחיוך מהבית, מזמזם איזה שיר של קרלוס גרדל. 

טיול הבוקר שלהם נמשך עוד ועוד. כלב נהנה, עוצר לרחרח כלבים חולפים, ודוריס מאפשרת לו, לא דוחקת בו, לא מושכת ברצועה שחיברה לקולר חדש שקנתה במיוחד בשבילו. גם היא עוצרת לעתים להביט בחלון ראווה, חומדת לעצמה כלי מטבח חדשים או רהיט.

באחד הרחובות הראשיים דוריס עוצרת ליד קיוסק, היא פונה אל המוכר ושואלת אותו אם הוא מכיר בחור צעיר ולא מגולח שמסתובב עם כלב כמו שלה, יש לו מכנסיים ונעלים צבאיות ומעיל צבאי והוא נראה כמו חסר-בית. 

“אני חושב שאת מדברת על גלר, אני לא יודע אם יש לו כלב, אבל בדרך כלל הוא מסתובב פה באזור, נראה לי שהוא מקבץ נדבות ברוטשילד-נחלת בנימין, מתחת לעץ הגדול, מול הקפה של עובד, מכירה?” המוכר עונה, וכלב משתין על עמוד נמוך. 

היא מוצאת את עץ הפיקוס הגדול אבל אין שם אף אחד. היא מסתובבת קצת, מחפשת, מחכה, מוציאה סיגריה מהחפיסה ומעשנת באיטיות, אבל הבחור, אם זו אכן הפינה שלו, לא מופיע. יתכן שהשעה עדיין מוקדמת, היא חושבת, היא אינה מעורה באורח חייהם של חסרי בית, ותוהה אם הם מקבצים נדבות בשעות קבועות כמו שמגיעים למקום עבודה ומחתימים כרטיס. 

כלב מיצה את המקום ומוכן להמשיך, מפרספקטיבת אפו הוא חש בריחות נפלאים ומושכים יותר בהמשך הדרך, בעמודים רבים להטיל בהם זרזיף של שתן ריחני, ואינסוף סימני השתנה של כלבים זרים שעליו לטשטש. יתכן שיזכה ברחרוח ישבנו של כלב אחר ואולי אף בזה של כלבה מיוחמת. אך דוריס אינה מוכנה ללכת, היא ניגשת לדוכן סמוך וקונה לעצמה נקניקיה בלחמנייה עם קטשופ, חרדל וכרוב חמוץ, ולכלב נקניקיה חמה משלו, אז היא מתיישבת על המדרכה, ונשענת בגבה על גזעו של עץ הפיקוס הגדול. כלב מתרצה, רובץ לידה, תופס בנקניקייה שלו בכפותיו הקדמיות ומכרסם אותה בהנאה. 

היא יושבת בפישוק רגליים ומלטפת את כלב על ראשו, שואלת, “איך היתה הנקניקיה?”, ומוחה שאריות של רטבים מצדי פיה. כלב מביט בה בשמחה, הוא נדחק אל חיקה, דוחף את אפו תחת כף ידה כדי לסמן לה שתמשיך ללטף אותו. 

“את יושבת במקום שלי.” הקול משתדל להישמע מאיים, כאילו יש לו שטר בעלות על המקום, אבל כשדוריס מרימה את מבטה, היא מחייכת ואז, במהרה, החיוך שלה הופך לצחוק שנבלע באחת בתוך אגרוף ידה הקמוץ. לא נעים לה שיחשוב שהיא לועגת לו. 

“מה כל כך מצחיק?” 

“אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע בך.” היא תופסת בכלב ומקרבת אותו אליה. 

“זה באמת המקום שלי.” 

היא בוחנת אותו. הוא מלוכלך, אבל היא מזהה בו יופי מפתיע. “לא ידעתי שמחלקים פה מקומות לקיבוץ נדבות. קיבלת אותו מהעירייה? אתה משלם ארנונה? יש לך רישיון עסק? עשית ביטוח צד ג’?” לרגע הוא מסתכל בה במבוכה וחוכך בדעתו מה להשיב, אך היא מקדימה אותו.  

“אתה בכלל לא נראה כמו קבצן. אני יודעת שיש לך סיפור לא רגיל שהביא אותך לפה, דרך אגב אני דוריס איך קוראים לך?” היא מסיטה קצוות שיער אדמדמה מעיניה, מוציאה שתי סיגריות מהחפיסה, מדליקה לעצמה אחת ואת השנייה מציעה לו. 

“אני לא מעשן סיגריות כאלה רזות,” הוא אומר. 

“אז מה אתה מעשן? ירוק? סגול? כחול?” 

במקום לענות, הוא מוציא את הטבק שלו ומגלגל לעצמו סיגריה. על פרק ידו ימנית קעקוע של אותיות קנג’י סיניות או יפניות. הוא מוציא מהכיס מצת ומדליק את הסיגריה, ואז מתיישב, שלוב רגליים, לידה וליד כלב, ומעשן. 

“גם את לא נראית כמו קבצנית,” הוא אומר.  

“אני לא.”  

“אז מה את עושה במקום שלי?” 

“באתי בשבילך, חיפשתי אותך בכל מקום, לא קל למצוא אותך, גלר.” 

המילים שלה מעוררות בו משהו, הופכות בליבו כמו באדמה, והוא מרגיש בכי שעולה במהירות ומטפס במעלה גרונו, בכי כבד שבכלל לא מתאים עכשיו, אז הוא לוקח שאיפה גדולה מהסיגריה כדי שהעשן ידחק את הבכי. כבר חודשים שאף אחת לא שוחחה איתו, אפילו לא שלום או איזה בוקר טוב עלוב. בכל החודשים שהוא מתקיים מקיבוץ נדבות, מעולם לא פנה אליו נציג מהעירייה או מהצבא כדי לשאול אם הוא זקוק לעזרה, להבין מי הוא ומה גרם לו להסתובב ברחובות ולהסתמך על רחמיהם של העוברים ושבים. כשרצו שיתגייס לצבא ידעו למצוא אותו ועוד איך, כשביקשו שיתנדב לסיירת הם באו לשוחח איתו, כשהחליטו שהוא מתאים לקצונה איתרו אותו בקלות, אז איפה הם עכשיו? 

“בן כמה אתה?” היא שואלת, והוא יודע שהיא מכוונת לכך שהוא צעיר מדי כדי להיות מה שהוא. 

“בן כמה אני נראה לך?” 

“עשרים וחמש-שש, אבל זה רק בגלל השערות על הפנים והלכלוך והבגדים. אני בטוחה שמתחת לכל אלה אתה לא יותר מילד.” 

הקול שלה מבהיר לו שהיא לא מפחדת מפניו, שאינה נגעלת; אין בה תוכחה, היא יושבת איתו על המדרכה ומעשנת כאילו הם חברים.

כשהוא לא עונה היא שוב מציגה את עצמה ומושיטה אליו את כף ידה. הוא מהסס לגעת בה, הוא לא רוצה להדביק אותה בלכלוך, בהתמכרות, בבדידות. אבל הוא אוזר אומץ ואומר, “גלר”, וחושב שזו יד שאינה נחה לרגע, יש לה מרקם יבלתי שנוצר בעבודה קשה. 

אוטובוס חולף מאחורי גזע העץ הרחב ומותיר שובל שחור, תוצרי לוואי של בעירה פנימית. 

“אני אוהבת את העשן של המכוניות, בעיקר בבקרים של חורף, הניגוד בין האוויר הנקי לעשן השחור,” היא אומרת.   

בטח, קל להתפייט על עשן מכוניות כשאת חוזרת לבית הנקי שלך. 

“אז מה יהיה עם הכלב?” 

“כלב, מה יהיה איתו?” הוא שואל יותר את עצמו מאשר אותה.

“זאת את,” הוא אומר לפתע, ונראה לה שהוא מתלהב. “את לקחת אותו ממני, אני זוכר עכשיו.”

היא מהנהנת. כלב יושב רגוע לצידה ומניח את ראשו על רגליו הקדמיות, נראה שהוא נהנה מרביצה בחוסר מעש. 

“את יודעת, אני חושב שאיתך הוא מאושר יותר.” 

“אני עובדת כמעט כל יום, אני לא רוצה לגדל כלב שיישאר לבד. טיפלתי ברגל שלו, ועכשיו הוא מרגיש מצוין. נכון שאתה מרגיש נפלא?” היא מלטפת את הראש הפרוותי.

“קניתי לו קולר חדש ורצועה, יש לי בבית שק של אוכל, לא ידעתי אם אמצא אותך היום, אבל אני יכולה להקפיץ לך את זה לאיפה שאתה גר.”

הוא חושב על המילה “גר”, ועל כך שכבר אין לו את המקום הזה שבו מתעוררים בבוקר קריר בתוך מיטה חמה ונעימה ומתהפכים לעוד כמה דקות של שינה, היכן שיש כלי גילוח ומברשת שיניים ומשחה שמרעננת את הפה, ושעולים ממנו ניחוחות של בישולים ושנשמע בו קול מפתח מסתובב במנעול כשבת הזוג שלך נכנסת פנימה.   

“אני גר באיזו חורבה לא רחוק מפה, סתם מקום מטונף. אני לא יכול לשמור לו על האוכל, ויש שם עוד חסרי בית. תאמיני לי שזה לא מקום בשבילו.”

“אז איך זה מקום בשבילך?”