כלב – פרק 4
ישי רון, 50, נשוי לאלינור, אב לשלושה ילדים וגר בכפר סבא. שירת ביחידת המסתערבים "דובדבן" וכתוצאה משירותו הצבאי שכלל פעולות מסכנות חיים, הוכר על ידי משרד הביטחון כסובל מ-50% נכות הנובעת מהלם קרב. בראשית גאה לפרסם כאן את הפרקים הראשונים מתוך הספר "כלב".
פרק 4 | נקניק
פרק 4 | נקניק
כלב לא זע, הוא נעלם תחת שברי הכיסא ובין פסולת הבניין, מכווץ כמו חיה ניצודה באור האפלולי, הולך ונמק עד כדי אפלה. הוא היה רוצה לנוס על נפשו אך הפחד משתק אותו, ידיו החזקות של הקווקזי הותירו על צווארו מכאובים וחבורות וריחו עדיין עז בנחיריו. הוא דרוך לריחות ולקולות, אוזניו רגישות דין כדי לשמוע צעדיו של עכבר בקצה החדר, לא כל שכן את תנועותיהם המגושמות של שני בני אנוש שזה מכבר חדלו לשוחח ביניהם. אחרי ששתה מהבקבוק עם המשקה החריף הקווקזי התיישב בגבו על הקיר, ואז הדליק לעצמו סיגריה שריחה עז לאפו של כלב. האיש השני מפשפש בצרור משלו מוציא מתוכו נקניק. “אתה רוצה לאכול?” הוא שואל את כלב ומנפנף כלפיו בגליל הריחני. כלב אינו מוכן ללכת שולל אחר להטוטי נקניקים, שלא יחטוף בעיטה הגונה בראשו, על כן הוא נדחק אחורנית כמה שיותר, מצטופף לכדור קטן של פרווה, כאילו היה גור שאך זה נולד, מחריש נשימותיו ומתגעגע אל צוקרמן.
ריחות רבים מכים באפו, שני אנשים וגם שאריות ריחו של איש נוסף שלא נמצא בחדר, ריחות מכרסמים בחשכה בחיפוש אחר מזון, ניחוחות שוודאי היו מעסיקים אותו אילו לא היה מפוחד וכואב. האיש מחזיר את הנקניק אל צרורו וכעת הוא מדליק אש ומתעסק בעניינים נסתרים שאינם נהירים לכלב. הכאב ברגלו פועם בחוזקה, הוא מקפל את זנבו ומתייסר במכאוביו, מלקק את המקום אך אין די בליקוקיו כדי להביא מזור.
תגובות