ככה מפילים חומה

רוב השנה אמא היתה בהריון. בגיל 16 עמדתי לקבל אח קטן. אבל זה לא קרה. אמא היתה חולה. עברה ניתוח. העובר מת.

הבית שקע בתחושת עמימות של כאב קהה. לא דיברנו על מה שקרה ולא על מה שלא קרה. אמא המשיכה לבשל מדי יום אורז פרסי ולשיר עם הרדיו. אחותי בת ה–8 שיחקה בבובות, רקדה בלט, ראתה “טלפלא” ולא ידעה מכלום. אבא עבד בשתי משרות שונות וחזר מאוחר, ואני הלכתי בבוקר לתיכון המקיף ביהוד, ומשעות הצהריים הסתגרתי בחדר עם התקליטים ועם הבעיות שלי. היו צרות בבית-הספר. ציונים רעים ואיומים בהדחה מהלימודים. עבדתי קצת אחר הצהריים, שיהיה כסף לקנות תקליטים. כל עבודה אימצתי בברכה: שטיפת מכוניות, מכירת תמונות שמן מדלת לדלת. חלוקת ברושורים לבתים. בית הספר לא היה בשבילי ואני לא התאמתי לבית הספר.

הייתי בן 16, בלי כסף, בלי חבֵרה, גר בפרוורי גני תקווה, המקום שלא קורה בו כלום, תל אביב נראתה לי כמו ניו יורק ואנגליה כמו המאדים. בעיני רוב המורים בבית-הספר הייתי לגמרי שקוף, לא מוכר ודי מוזר, הנער עם השיער הארוך עד הכתפיים והמחברות שהיו עליהן שמות של להקות ומילים משירים. כשאתה כזה, שום דבר ואף אחד, אז התקליטים הם הנחמה, המילוט, הביטוי לכל מה שאין למצוא מילים לבטא. כל עטיפה היתה שער לעולם רחוק ואחר.

“החומה” של פינק פלויד הגיע ב-30 בנובמבר, 1979. תקליט כפול. שבועיים לפני יום ההולדת שלי. ב-14 בדצמבר יצא גם “לונדון קולינג” של הקלאש – וזה היה כמו לחוות נחיתת אסטרואיד: היה ברור לחלוטין שאי אפשר עוד להחזיר את הזמן לאחור. גם “החומה” וגם “לונדון קולינג” אלבומים כפולים, 4 צדדים לשני תקליטים עם שמאלנות אדומה, זעם, הצדעות למוזיקאים גדולים מן העבר, ובכל אחד מהם שיר-להיט שהדהיר את האלבומים קדימה. לקלאש היה את שיר הנושא “לונדון קולינג”, לפינק פלויד את “עוד לבנה בחומה”. בזמן אמת שתי הלהקות היו אויבות ועוינות זו לזו. פינק פלויד נתפסה כמפלצת פרוג עם יצירות ארוכות והקלאש להקת פאנק רזה ובועטת, אבל בפועל הן שתיהן דיברו על אותו דבר, הביעו את אותה תשוקה לעולם יותר טוב, יותר שוויוני, פחות אגרסיבי והרבה יותר פתוח לדעות ומחשבות אחרות. 1979 היא השנה האחרונה בעשור שלא יחזור. באופן מאוד סמלי שני האלבומים הכפולים האלה חתמו אותה.

“We don’t need no education”, שיר הנושא הורכב משלושה חלקים. השירים זכו להצלחה גדולה במצעדים (כשבכל המצעדים השבועיים והשנתיים בהם השתתפו הגיעו לעשירייה הראשונה), זכו למעמד זהב ופלטינה במספר מדינות, ונכלל ברשימת 500 השירים הגדולים בכל הזמנים של המגזין “רולינג סטון”.

החלק השני (“part 2”), הידוע גם בשמו האלמותי זכה להצלחה אדירה. רוג’ר ווטרס כתב את כל הטקסטים לכל היצירה על מערכת החינוך שמשתקת ומונעת מהילדים יצירתיות וחופש מחשבה. הלהקה מתחה בשיר זה ביקורת חריפה על המערכת. הוא בוצע על ידי מקהלת בית ספר בשירה “רובוטית”, בהתאם למילות השיר. במיוחד נודע ממנו הפזמון הבלתי נשכח:

אנחנו לא צריכים שום חינוך

אנחנו לא צריכים שליטה במחשבות

ולא סארקזם קודר בכיתה

מורים, עזבו את הילדים לנפשם

הי, מורים! עזבו את הילדים לנפשם

בסופו של דבר זה רק עוד לבנה בחומה

בסופו של דבר אתם רק עוד לבנה בחומה

רוג’ר ווטרס ניסח בשיר הזה את דעותיו על חינוך פורמלי, כפי שחווה אותו בתקופתו בשנות ה-40 אחרי המלחמה ובמהלך שנות ה-50, בבית הספר לבנים בקיימברידג’. ווטרס סיפר ששנא את מורי בית הספר שלו והרגיש שהם מעוניינים יותר לשמור שהילדים יהיו שקטים מאשר באמת ללמד אותם משהו. “החומה” היא המחסום רגשי שווטרס בנה סביב עצמו כי הוא לא היה בקשר עם המציאות העגומה. הלבנים בחומה היו האירועים בחייו שהניעו אותו לבנות את החומה הממוגנת סביבו, ומורה מסוים בבית הספר שלו, שלעג לרגישותו הגבוהה ולכתיבת השירים שלו, הוא היה בעצמו אותה “לבנה בחומה”.

בריאיון למגזין מוג’ו בדצמבר 2009 אמר ווטרס: “זה בכלל היה אמור להיות שיר סאטירי. מצחיק. בשנות ה-70 לא יכולת למצוא באנגליה מישהו שהוא יותר בעד מערכת החינוך ממני. אני מאמין בחינוך ומאמין בלימודים, אבל החינוך שעברתי בבית הספר היסודי לבנים בשנות ה-50 היה מאוד דומיננטי, משפיל ודורסני וזה מה שיצר את מרד הנעורים של הרוקרים האנגלים בשנות ה-60 וה-70. המורים שלי היו קשים עם הילדים אבל מחוץ לכותלי בית הספר הם היו גברים חלשים, חדלי אישים שנשלטו בידי נשותיהם.

השיר, מבחינתי, נועד להיות מרד נגד שלטון שוגה, נגד אנשים שיש להם כוח עליך, אבל הם לגמרי טועים. בעצם כתבתי את השיר כדי לדרוש מאנשים למרוד בזה, להתנגד להנחיות שלטוניות מטומטמות”.

מקהלת הילדים ששרה בסופו של השיר, ולפני סולו הגיטרה האייקוני של דיוויד גילמור, הגיעה מבית ספר לונדוני באיסלינגטון, ונבחרה… רק מפני שבית הספר היה קרוב לאולפן. 23 ילדים בגילאי 13 עד 15 עמדו תחת שרביט הניצוח של בוב עזרין, המפיק המוזיקלי, שאמר להם: “פשוט תשירו רגיל. אל תתאמצו לשיר יפה ומדויק”. הרעיון להביא את הילדים היה שלי”, הודה עזרין, כי אחרי שהפקתי לאליס קופר את “School’s Out” ב-1972 התאהבתי בקולות של ילדים. פינק פלויד שילמו לבית הספר 1,000 לירות שטרלינג ומתנה מיוחדת–תקליט זהב ממוסגר–בתמורה להשתתפותם של הילדים בשיר הלוהט. הגיטריסט דיוויד גילמור אמר: “הם הפכו את השיר להמנון, לא הסולו שלי”. ואגב, בכל האלבום ניגן גילמור בגיטרת פנדר חשמלית, אבל בשיר הזה הוא דווקא בחר בלס פול גולד 1957 “כי רציתי סאונד ישן, חם כזה, מקפיץ”.

שלוש שנים אחרי צאת האלבום ראה אור הסרט של אלן פרקר לפי “החומה”, וממנו נגזר וידיאוקליפ שבו מוצג תלמיד (המגלם את רוג’ר ווטרס הצעיר) שהמורה שלו לועג לו, רק מפני שכתב שירה במהלך שיעור הכולל שינון אנגלית. פרקר לקח את המסרים של ווטרס והקצין אותם ויזואלית, על ידי הצגת התלמידים כחלק מפס ייצור שגורם לכולם להיות אחידים, התמרדות של התלמידים והסוף המצמרר–טחינתם והפיכתם לבשר קצוץ!

כל אחד מהחלקים בשיר מתאר חלק אחר בחייו של פינק גיבור הסרט: חלק 1 – העלאת זיכרונותיו של פינק בילדותו; חלק 2 – הסבל של פינק בבית ספרו מפני שהוא והתלמידים סבלו מחינוך שמרני נוקשה; חלק 3 – הידרדרותו של פינק לסמים. שלושת החלקים יחדיו נמשכים 8 דקות.

בסוף השנה הנהדרת ההיא, 1979–השנה של סופרטראמפ “ארוחת בוקר באמריקה” ושל פרנק זאפה “המוסך של ג’ו”, השנה של לד זפלין האחרון ושל ניל יאנג Rust Never Sleeps, השנה של “אפוקליפסה עכשיו” ושל “זיונים זה לא הכל”, אבל בשבילנו בעיקר פינק פלויד “החומה”, הקלאש, “לונדון קולינג”–בסוף השנה ההיא גילינו חבריי ואני את “מחשבות”, כתב העת של IBM.

ועוד לבנה בחומה שלנו נפלה; גילינו מאמרים על כל מיני דברים שאי אפשר היה לקרוא בעיתונים, או במעריב לנוער, או בלהיטון/עולם הקולנוע. חיים, דת ומדע, אמנות וקולנוע, פיזיקה, מתמטיקה ומחשבים, מדע, חינוך והיסטוריה, מדע, הגות ואמנות. היינו רעבים מאוד לדעת, ולחשוב, ואת “מחשבות” לא ניתן היה לקנות. עיתון מחתרתי. אי אפשר היה לקנות אותו כי הוא לא נמכר בשום מקום, והאגדה האורבנית היתה שרק מיוחסים ונחשבים מקבלים אותו. יום אחד נכנסתי לבית IBM בשדרות שאול המלך בתל אביב, ושאלתי בביישנות, והשומר פשוט נתן לי חוברת אחת שהיתה על הדלפק. שי, החבר שלי, התקשה להאמין לי שבאמת מבקשים ומקבלים את האוצר הנדיר.

ולכן, ביום אחר, בשעת ערב מאוחרת, (אחרי הסרט “לב זכוכית” של וורנר הרצוג שהציג בסינמטק), אכלנו בורקס ב”סמי בורקס” ושבנו, שני נערים צעירים ונבוכים מהפרברים, נכנסנו אל תוך הלובי של בית IBM שהטיל עלינו יראת כבוד ומורא וביקשנו חוברת חדשה.

השומר בלובי אמר – אין לי. נגמר. לקחו הכל, והחבר שלי שי גיחך אלי: ״אתה רואה? אמרתי לך, הם לא נותנים לסתם אנשים, ועוד כמונו״, אבל איש גדול אחד שעמד שם על יד הדלפק, החזיק את “החומה” של פינק פלויד ביד אחת ותיק צד ביד השנייה. הוא הביט בנו ואמר בקול עמוק ושקט: “חכו רגע, אל תלכו”. פתח את התיק ושלף חוברת חדשה עם ריח של דפוס טרי ונתן לנו. האיש הזה היה צבי ינאי, עורך “מחשבות” וזו היתה 1979, השנה שבה קרה הכל ובה הכל השתנה.