חיפשו אמא, מצאו אמו

הנסיך הקטן אמר שהדברים החשובים באמת סמויים מן העין. זה תמיד מפתיע אותי לגלות שוב ושוב מחדש ברבדים שונים עד כמה המשפט הזה נכון ומחובר לחיים. אני רואה את זה ביום יום שלי, ובעבודה עם החיות; כמה קל לנו להיתפס על נראות חיצונית ולהיתקע בתבניות המגדירות שמקובעות במוחנו לגבי מה נכון ומה לא, מה מרשים ומה יפה ומה לא, מי אמור לחיות עם מי באותו מתחם ומי הם אלה שאותם אנחנו כמעט לא סופרים ולא רואים.

לפני חודשיים קיבלתי טלפון מצעיר חביב ששאל אותי אם אני מוכנה ממש עכשיו לקלוט שני אפרוחי תרנגולת שזה עתה בקעו מהביצים. “אני שומר עליהם חמים, הם כרגע בכיס המעיל שלי”, הוא אומר לי. “אני עובד בתעשיית העוף במקום שבו טוחנים למוות אפרוחים שזה עתה בקעו מהביצה. ואני שבור. לא יכול יותר. זה לא בסדר מה שאנחנו עושים להם”. והוא שולח לי בוואטסאפ ציטוט מאתר אנונימוס: “מנקודת מבטו של האפרוח שזה עתה בקע ומחפש את חיקה החמים והמוגן של האם, המדגרה היא מסע מסויט שבו אין אפילו רגע אחד של רגיעה. האפרוחים המפוחדים מוסעים במהירות על גבי מסילות, מחליקים ומועדים, מושלכים ומתגלגלים מאחת לאחרת מגובה רב, מטפסים זה על גבי זה, נתפסים בכנף ומועפים באוויר”. ועוד כי “בתעשיית בשר העוף גורסים כ–14 אלף אפרוחים פגומים מדי יום. אלה ששורדים את המגרסה, מהנדסים אותם להתנפח כך שתוך 40 ימים יגיעו למשקל של 3 קילוגרם, פי כמה וכמה מגודלם הטבעי בגיל זה”.

אני קוראת את הדברים הכתובים המזעזעים באתר אנונימוס למרות שברור שאני יודעת אותם, מזמן. חשוב בעיניי לחזור ו”להסתכל לשניצל בעיניים”, לאמת ולעמת את עצמי פעם אחת נוספת מול חיבתי לשניצלים. הוא ידע על איזו נקודה לדרוך אצלי. “ברור שאני אקח אותם”, אני אומרת לו. יש לנו פה הרבה תרנגולות ותרנגולים חופשיים ניצולי תעשיית העוף, והאפרוחים יוכלו להשתלב במושבה הזו בקלות”. הוא מודה לי, מאושר.

קבענו לשעת אחה”צ מאוחרת. הוא הגיע ומסר אותם לידיי, שני אפרוחים בני יומם צהבהבים וחמודים. החושך כבר ירד והיה קר בחוץ, החלטתי לקחת אותם ללילה הביתה לחימום ומחר בבוקר להביא אותם ליער. חשבתי לעצמי, איזה יופי – הרי בדיוק יש לנו תרנגולת שמסתובבת עם 18 האפרוחים שלה שבקעו מהביצים ודוגרת עליהן במסירות רבה. ננסה לחבר אותם אליה, בתקווה שאמא תרנגולת לא תבחין בהבדל – שניים יותר, שניים פחות.

למרות שמדובר כאמור במשפחה מרובת ילדים בהחלט, היא מיד מבחינה ב”אחרים”. היא מקימה מהומת אלוהים ולא מאפשרת להם לחדור אל תוך משפחתה. כשהם מנסים שוב ושוב, היא ממש עטה עליהם בצעקות, בתנועות כנפיים מאיימות ובניקורים

אבל למחרת בבוקר לא כך מסתמנים פני הדברים. למרות שמדובר כאמור במשפחה מרובת ילדים בהחלט, היא מיד מבחינה ב”אחרים”. היא מקימה מהומת אלוהים ולא מאפשרת להם לחדור אל תוך משפחתה. כשהם מנסים שוב ושוב, היא ממש עטה עליהם בצעקות, בתנועות כנפיים מאיימות ובניקורים. היא מדירה אותם הצידה ומתרחקת עם משפחתה מהפולשים הבלתי צפויים בטרוניות קולניות. שני האפרוחים הקטנים נשארו לבדם, המומים, מבוהלים. אני מבשרת להם שהם הולכים להיות האחים הנזל וגרטל, וחופנת אותם בכף ידי. כדרכם של אפרוחים, הם נצמדים זה לפלומה של זה, מצטנפים להם יחד לנחמה. לבי אומר לי שהביחד הזה שלהם יציל אותם. לאחר התלבטות קלה לגבי מקום מגורים בטוח עבורם אני מחליטה לשכן אותם בכלוב הגדול של התוכונים האוסטרליים. יש שם הגנה מפני הגשם ולשעות היום – חצר מרווחת עם שמש. וכך היה. בשעות הראשונות היה נדמה לנו שהנזל וגרטל התאקלמו יפה ובקלות בבית התוכונים. הם למדו במהירות היכן מקום הלינה, איפה ממוקמים האוכל והמים שלהם, והתפתחו בקצב משביע רצון. הימים עוברים והם גדלים להם בשמחה והופכים די מהר לצמד עופיונים לבנים ונועזים. במקביל לצמיחתם הפיזית השניים החלו לפתח ביטחון עצמי וההתנהגות שלהם התחילה להפר את האיזון בחיי התוכונים. הנזל וגרטל למדו להשתולל ולהשתובב – קפצו על מדפי האוכל שלהם, הפכו וטינפו את הכלוב כולו, ממש כמו שני בני נוער בגיל התבגרות. מבחינת התוכונים, היה ברור שכל העסק נהיה כבר בלתי נסבל. הם התגעגעו לחיים שהיו להם קודם.

שוב נדרשה קבלת החלטה לגבי מקום מגוריהם של הנזל וגרטל ביער הקופים. הם היו צעירים, בעלי עודף ביטחון, חסרי גבולות ונעדרי מודעות לסכנות שצריך להתרחק מהן. לדוגמה, לא היה להם מושג כיצד להתגונן מפני מתקפה של טווס עצבני.

בכניסה ליער יש לנו מרחב מחיה של כמה ארנבות–בית שקלטנו מזמן ועלה בדעתי שזה יכול להיות בית זמני טוב, רגוע וחמים עבורם. העברנו אותם אל מתחם הארנבות והיה נדמה שהפתרון מקובל על כל הצדדים. אבל למחרת, בהאכלות הבוקר, לא נראו שום פרגיות בכלוב הארנבות. חיפשנו פה, חיפשנו שם, חזרנו אל כלוב התוכונים, בדקנו באזור של אמא תרנגולת, כלום. אין להם זכר. כאילו נבלעו בבטן האדמה.

העברנו אותם אל מתחם הארנבות והיה נדמה שהפתרון מקובל על כל הצדדים. אבל למחרת, בהאכלות הבוקר, לא נראו שום פרגיות בכלוב הארנבות. חיפשנו פה, חיפשנו שם, חזרנו אל כלוב התוכונים, בדקנו באזור של אמא תרנגולת, כלום. אין להם זכר. כאילו נבלעו בבטן האדמה

בדרך עברתי על יד המתחם של ג’ו האמו שלנו, השכן הצמוד למתחם הארנבות. ג’ו (שמאז שאיבד את משפחתו היה, כמו שאתם זוכרים אולי מהכתבה לפני שבועיים, עצוב ובודד) נראה לי במצב רוח ממש טוב יחסית. אני מתבוננת בו ביתר תשומת לב ומנסה לפענח את השינוי שחל בו. הוא נראה מבסוט, ספק יושב ספק רובץ, ועל פניו המצחיקים מרוח חיוך האמו המפורסם. מה קורה, ג’ו, אני אומרת לו. הפנמת את מה שאמרתי לך, שאו–טו–טו אתה עומד לקבל פרטנר חדש מהספארי ברמת גן ונהיית שמח? ג’ו שולח אליי מבט, כאילו מבין את דבריי ומקשיב קשב רב. לפתע הוא קם, נעמד על שתי רגליו הארוכות ומראה לי איך תחת כנפיו יושבים להם, מכונפים ומכונסים, הנזל וגרטל. ואני מביטה המומה במחזה. מה זה ג’ו? נפלטת לי קריאה מהפה אבל אני כבר יודעת בדיוק מה זה: הם הגיעו אליו, והוא אימץ אותם. הנזל וגרטל, שני הפרחחים חסרי המנוח האלה יצאו למסע ביער ומצאו לעצמם אמא/אבא גדול וחזק.

אין לי מושג איך הם יצאו מכלוב הארנבות והגיעו אל ג’ו. אין לי מושג איך הם לא חששו מגודלו העצום, ואיך הוא קיבל אותם ככה בטבעיות כבני משפחה חדשים, אבל הדבר קרה. הטבע תמיד יודע הכי טוב. והנה התברר שבעודנו שוברים את הראש ומנסים להנדס להם פתרון מגורים חדש, שלושתם כבר מסתובבים יחד, כמשפחה, בחלקה הגדולה של ג’ו. כשהשמש נוטה לשקוע ומתחיל להיות קר הם מתכנסים תחת כנפיו והוא מסוכך עליהם, מאושר. בתוך הפאזל הגדול של החיים הם מצאו אלה את אלה, והשלם הזה בלי ספק גדול מסך חלקיו.