חד משמעית אולי!

אחיי ואחיותיי עטורי התהילה. כותב אליכם כאן יאיר. יאיר הסחבק, יאיר החבר. הנגיש. יאיר היפה, הכל–ישראלי. יאיר החזק, המתאגרף. יאיר שהכרתם תמיד. יאיר של בנק הפועלים ושל תוכניות בידור ואירוח, וסרטים פה ושם. יאיר הסופר. בקיצור: כותב לכם אחד מכם. אבל לא בדיוק מכם מכם. אבל בהחלט אחד. 

השאנסונר הצרפתי ואסקו דה גמא אמר פעם: כל הנחלים זורמים אל הים, אבל אף אחד לא ילמד אותי מהי ציונות. כמו ואסקו גם אני הגנתי בכל כוחי על מדינת ישראל והעם היהודי מכל אויב וצר, בדרכי הצנועה, החיננית, המתולתלת. מוביל אבל שווה. אשכנזי אבל עממי. עממי אבל עשיר. משכיל אבל לא ממש. רציני אבל ליצן. כמו טרומפלדור גם אני יצאתי השכם בבוקר לחרוש בידי האחת את הערבות הקפואות של נברסקה, לצד ידידי ארנסט המינגוויי והמפרי בוגרט, שהיו ציונים גדולים עוד לפני שהצטיינו כל אחד במה שהוא עשה. אני מאמין בלהצטיין במה שאתה עושה. לעשות את מה שאתה עושה בכנות וביושר, ולהצטיין בזה. אז אני מצטיין במה שאני עושה למרות שאין לי מושג מה אני עושה. אני עושה זאת בשם ההיסטוריה היהודית והשירה של בוב דילן. דגל כחול לבן מתנפנף מולי כל העת, יחד עם מעמד הפועלים, העבדים, שאני מעולם לא הייתי שייך אליו אבל הייתי מצטיין בלהשתייך אליו, וגם לאנשים שחיים מלעשוק אותו. אני לא מתבייש במסירות שלי לתחום ההצטיינות. 

אומר לכם בכנות: אחרי שלושים שנה רצופות כראש ממשלה אני מרגיש שהדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עבור החברה הוא לחזור לתחום העיתונות. את הטור הראשון שלי אני רוצה להקדיש לתחום שלדעתי עדיין לא מדברים עליו מספיק בחברה הישראלית, שיש בה כל כך הרבה מצויינות, קידמה, חדשנות ושוויון לצד ימנים ביביסטים מופרעים. התחום שאני רוצה לקדם בדעת הקהל הוא המודעות לדברים שהם גם עצמם וגם לא עצמם, וגם לא בכלל. כך למשל מקובל לומר את המילה “כיבוש” בהקשר של ישראל, ואני כמובן לגמרי תומך בכך, מתנגד לכך ולא מאמין שהנושא קיים כלל, או שיש אנשים שמדברים עליו. אני חושב שזו דוגמה מצויינת להתפתחות שאנחנו מסוגלים לה. דוגמה נוספת היא התעמולה הביביסטית המטורפת שאנחנו שוקעים בה ושוחים בה. חשוב לי לומר שאין דבר בעולם ששנוא עלי יותר מהתעמולה המפלגת הזו, שקורעת את הישראלים אחד מעל כתפי חברו. רק את הביביסטים אני לא סובל ברמה הזו. אם לא הם היתה לנו חברה הרמונית למופת. גם תעמולת ההפחדה של נתניהו, שהוא אדם שפל ומגדולי המנהיגים שהיו לנו, היא לצנימים בעיניי. ממה יש לפחד כל כך? אנחנו עם חזק ונחוש שחמוש בכל כך הרבה נשק אמריקאי ומקומי ששום דבר לא צריך להפחיד אותנו. 

חוץ משואה נוספת. חשוב לומר שלא ניתן, כמובן, לשואה נוספת לקרות, למרות שיש גורמים בעולם שפועלים נגדנו בצורה השפלה ביותר מתוך שנאת יהודים בזויה. הם רוצים להשמיד אותנו אבל אנחנו לא ניתן להם. אין לנו ממה לפחד, ובפרט בגלל שתעמולת ההפחדה של נתניהו ירדה מהפסים. הסכנה של שואה נוספת קיימת, אבל נשלטת, או כך יש לקוות על כל פנים. 

אני חוזר אל חיק העיתונות נמרץ מאי פעם, ובחיקי מגוון נושאים שלא דובר בהם מעולם, כגון שואה, יהודים, ציונות ונתניהו. ככל שאצליח, אדבר גם על צה”ל ביחד ולחוד עם כל אחד מהנושאים האלה, בדגש על כל הדברים שצה”ל מסמל וכל הדברים שצה”ל לא עושה לעולם ואסור שיגידו או יחשבו שצה”ל עושה, במיוחד לא כשהדי השואה עוד באוזנינו כיהודים ציוניים. 

אני ציוני גאה. אני לא מתבייש להודות בזה. אני גם לא מתבייש בזה שהמילים והנאומים שלי נשמעים כמו טקסטים שכותבת בינה מלאכותית. ישראל היא מרכז עולמי של חדשנות יוצאת דופן בכל התחומים, ובוודאי בתחומי עתירי ידע ומידע כמו הייטק, שמעניקים לנו את היתרון האיכותי על כל מי שרוצים לעשות לנו שואה וגם על המצביעים של נתניהו. ואנחנו חייבים לנתח את איראן. וגם את נתניהו והחושך האיראני של השותפים שלו, שהם הדבר היחיד שעומד בינינו לבין אחדות מופלאה ושוויון בנטל, שיעזור לנו להקים צבא עוד יותר גדול, של מיליון או שני מיליון חיילים, שאיתם נוכל להתגונן נגד השואה ומבקשי רעתנו והאירופים האנטישמים שהם חברינו הטובים ביותר ואני מקיים איתם יחסי ידידות עמוקים, ממש כמו נתניהו שהוא מדינאי דגול ואחד האנשים שגרמו את הנזק הגדול ביותר למדינת ישראל.

עם צאתי מבית ראש הממשלה לא אנסה ליצור את הרושם שאני אדם מיוחד או טוב יותר מאנשים אחרים. אני אדם רגיל לגמרי, עם אתגרים ותחביבים כמו כל אחד. באופן האישי התחביב וגם האתגר שלי הוא ציונות, צה”ל, שואה וביביסטים, ובמובן הזה התחביבים שלי מתכתבים היטב עם עולמי המקצועי. אין זה אומר שאני אדם נטול דילמות: איני זר לדילמות, כמו שכתב שחקן הבייסבול האגדי אקירה קורוסאווה: אם אתה לא יודע מה השעה, כנראה שכבר אחר הצהריים. בשבילי זה אחר צהריים רגיל, של תשחצים ומטלות בית פשוטות כפי שבוודאי מכירים אחיי ואחיותיי למעמד הפועלים – כלומר בנק הפועלים, או לכל הפחות הדירקטוריון שלו. האנשים שעובדים קשה כדי שלציונות, לצה”ל ולשואה יהיה טעם יוקרתי של מלונות לשועי עולם באירופה, שהיא היפה והנכונה ביבשות, וגם האנטישמית ביבשות, שזו הבעיה הראשונה שלנו, ואני מטפל בה דרך קשרים אישיים שלא כמו נתניהו, שמנסה לטפל בה באמצעות טיפוח ידידויות נפשעות אוף דה רקורד. 

מה אני מתכוון לעשות עם הזמן הפנוי שלי? לא יותר ממה שעשיתי קודם. אני אקרא נאומים בקול שנעשה יותר ויותר דומה לזה של זהבה גלאון מנאום לנאום (צווחנות מאנפפת פורטת על מיתרי ליבם של מצביעי השמאל מרכז) ואכתוב לכם כאן, מחדש, כל שבוע, את אותו טור עצמו שיכסה בכל פעם אספקט אחד שלא הלא כלום שאני עוסק בו בשקדנות כבר שלושים שנה. בהנהגתי ישראל תפסה כיוון חדש לגמרי שהיה בדיוק אותו כיוון שעליו היתה קודם, בניכוי חרדים וערבים, אך תוך חיבוק חרדים וערבים ותוך פניה אליהם והתעלמות מתנשאת כלפיהם. כי זוהי הציונות, בתמצית: להגיד הרבה מילים שלא אומרות כלום וגם אומרות את ההפך, או גם זה וגם זה, או לא זה ולא זה.

הדבר החשוב ביותר בתקופה הזו זה להילחם בנתניהו ובחבר תומכיו המושחתים והפושעים. להילחם בהם עד חורמה בחופים וברחובות, בערים ובמרחב הכפרי, באפליקציות ובפלטפורמות. להילחם בהם ביום ולהילחם בהם בלילה, וכמובן גם בבוקר ואחרי הצהריים. להילחם בהם בוועדות, להילחם בהם במליאות, להילחם בהם באולפנים, בכל הזדמנות שיש לנו. להילחם בליכודניקים ובחרדים כדי שהמדינה לא תיפול לחלוטין לידיהם יותר ממה שהיא נפלה לחלוטין לידיהם. להילחם בהם כדי שיהיה ברור שאנחנו נלחמים בהם. כדי שלאף אחד לא יהיה ספק שאנחנו לא ויתרנו ואנחנו נלחמים בהם. לעמוד ולומר בקול גדול, בחזה מתוח: אנחנו נלחמים בכם. אתם רוצים צה”ל, שואה וציונות. וגם אנחנו רוצים צה”ל, שואה וציונות. אבל לא כמוכם. אנחנו רוצים אחרת. בצורה מכובדת. בצורה ממלכתית. אחרת. 

אנחנו רוצים את אותו דבר אבל אחרת. כלומר אנחנו רוצים אחרת, אבל את אותו הדבר. וזה ההבדל בינינו. ההבדל העצום בינינו. בינינו וביניכם. כי אנחנו עם אחד שלעולם לא יהיה עם אחד כל עוד אתם מי שאתם, ואנחנו מי שאנחנו. כי אין דבר שיציל אותנו חוץ מהממלכתיות וצה”ל והשואה. אולי רק השואה, הציונות וצה”ל. אבל לא ככה. אחרת. זה מה שחשוב לי להגיד.