חדש: מתכון לא חדשני!
שניצל פשוט-פשוט, ואז לא
מקוריות – זה מה שמעסיק אותי בימים אלה. קראתי לאחרונה ביקורת מסעדות מאת איזו ביצה עלומה על חצר יין בשם ״רומיה״, בשוק הכרמל (מישהו שמע?) ומסיבה כלשהי, הביקורת הזו נגעה בי באופן מאוד אישי…
מטבעי, אני אדם לא כל כך ביקורתי, אז האמת היא שיש לי קושי עם כל הקונספט הזה, אבל מה לעשות, אנשים ממש אוהבים ביקורות, בטח יש בזה משהו.
אותו מבקר מסעדות עלום כתב דברים אחלה אבל בטון ביקורתי, מה שהפך את האחלה הזה לתחושה כאילו זה בכלל לא אחלה… מוזר, נכון? גם אני הרגשתי ככה. ובכל זאת, משהו בדברים שם נגע בי, הפעיל אותי וגרם לי לחשוב ממש הרבה, אז תודה לפחות על זה.
הוא כתב שם בכותרת: ״חידוש? אין. אוכל טעים? יש.״ ואני הרי כל חיי מונע ממקוריות, החדשנות בוערת בי, וכל כך חשוב לי להיות מקורי. להגיד עליי שאצלי אין חידוש?? פתאום קלטתי שזאת כנראה המתנה הכי גדולה שלי אבל אולי גם המחסום הגדול של חיי. ומסתבר שאפילו בזה אני לא מקורי – כי כל אדם שעוסק ביצירה מרגיש בדיוק כמוני.
אז מה זה הצורך הקבוע הזה במקוריות? מה הוא נותן? את מי הוא משרת?
ומתי בכלל הוא התחיל? למה, למשל, חשוב לנו ההורים לתת שמות יחידים ומיוחדים לילדים שלנו? לילדות שלי קוראים אליס ואומי, לאישתי קוראים עמל ואני פאקינג פנדה. מה הקטע? ומאיפה בא הרצון הזה שלי להתלבש בצורה ייחודית רק לי? חייב לפענח את זה: למה תמיד חשוב לי להיות
מיוחד/מקורי? למה לעזאזל אכפת לי שמישהו אומר שהיצירה שלי לא מספיק מקורית וחדשנית עבורו?
כבר יצא לי לספר לכם כאן על ג׳יימי אוליבר ועל המפגש הבלתי נשכח איתו, ואיך ג׳יימי המתוק אמר לי אז שאם לא המצאתי את השמש ואת המים אז כנראה שכבר לא אמציא שום דבר בחיים האלה. ולא הבנתי מה הוא בעצם אמר. אז עכשיו אני קצת יותר מבין אותו. תכל’ס, זה די פשוט, כבר אין הרבה חדש בעולם וקשה לחדש כי באמת נראה שכולנו לוקחים השראה זה מזה, זה מזו, זו מזו, זו מזה וחוזר חלילה. וזה בסדר. אבל עדיין, לכל אחד יש את זווית הראיה שלו שהיא ייחודית ומקורית רק לו, וגם זה בסדר. ואני, מה אני, אדם מן השורה, שרק רוצה להיות שמח, בריא ו… מקורי :).
ובהתאם לכל הכתוב לעיל, היום נכין יחד משהו הכי גנרי, הכי לא חדשני, הכי פחות מקורי: שניצל. הכי פשוט, הכי רגיל, אבל ללא ספק הכי טעים.
שניצל פשוט–פשוט, ואז לא
חומרים
חזה עוף פרוס דק דק.
קמח בקערה.
פרורי לחם זהב בקערה.
ביצים טרופות עם מלח בקערה.
שמן קנולה / שמן ניטרלי אחר בסיר.
הכנה
טובלים את חזה העוף בקמח,
מעבירים לביצה הטרופה,
מעבירים לפירורי הלחם.
מטגנים בשמן עמוק,
מוציאים למסננת וממליחים מעט.
מצננים מעט, מנשנשים מעט,
מודים על הפשטות
ומיד חוזרים לחלום על היצירה המקורית הבאה
(כי הרי ברור לכם שאתן כמובן גם פה את זווית הראיה שלי)
ניקח את השניצלים, נחתוך לרצועות דקות ונניח בצד.
נכין בינתיים אורז עגול ודביק, כזה שמתאים לסושי,
נכין גם מטבוחה (שצמצמנו 6 שעות על הגז כי החיים שלנו דבש ויש לנו מלא זמן).
נטגן חצילים שחיכו פרוסים דק ועטופים בחלבון ובקמח, נחתוך גם אותם דק דק.
נניח את כל המוצרים על אצת נורי ונגלגל לנו רול סושי טעים לשבת, ובכך נפוצץ את כל התיאוריה הגנרית ?
* תייגו אותי כשאתן מצלמות משהו מקורי!
תגובות