זו לא איטליה, טמבל

שני אירועים בולטים קרו בסוף השבוע האחרון בדיפלומטיה הבינלאומית, או לפחות זו שבמערב קוראים לה בינלאומית. האירוע הראשון היה בחירתה של ג’ורג’יה מלוני לראשות ממשלת איטליה. השני, פיצוץ צינור הגז הרוסי נורדסטרים, שנבנה כדי להוביל גז רוסי בכמויות עצומות למערב אירופה.

ואצלנו, בבועה המיינסטרימית, זעקות השבר על מותה של הדמוקרטיה באיטליה, ערש הקנלוני, החרישו כל אוזן ואוזן. מי לא התייפחו והטיחו את עצמם המטפורי על הרצפה בשברון לב שאין שני לרמת הזיוף שלו? עיתונאים, פוליטיקאים, עיתונאים, פוליטיקאים – בעצם זהו. עיתונאים ופוליטיקאים. על פיצוץ אחת מהתשתיות האזרחיות האסטרטגיות של המעצמה הגרעינית הגדולה בעולם, מצד שני, כמעט לא שמענו דבר. ואם כבר שמענו, תיארו לנו את זה כחבלה בסיכוי גבוה, וככל הנראה כחבלה עצמית של הרוסים בצינור הגז האסטרטגי של עצמם, במהלך שכנראה נועד להוכיח שהרוסים לא יהססו להרוס לעצמם את המדינה והכלכלה אם המערב יכעיס אותם יותר מדי. תודו שיש היגיון מוצק בטענה הזו. או, מצד שני, ארה”ב – אולי היא פשוט קיימה את מה שהבטיחו שורת דיפלומטים בכירים בשנה האחרונה, לא רק במילים מפורשות, אלא במילים מפורשות שנעשה מאמץ מסודר ומאורגן לומר אותם לפרוטוקול, באופן פומבי: אם רוסיה תפלוש לאוקראינה, כה אמרו ביידן ושלוחיו, אז לא יהיה צינור נורדסטרים. וכשכתבת אחת שאלה “אבל איך בדיוק תעשו את זה?” ביידן ענה לה: “תאמיני לי שזה יקרה”. שבעה חודשים אחר כך, שלוש פצצות אכן סיימו את הפאזה הנוכחית של פרוייקט נורדסטרים. אפשר רק לשער מה מידת הנזק שנגרמה לו ואיך אם בכלל ניתן יהיה לתקן אותו.

חבלה בפרוייקט נורדסטרים עולה בקנה אחד בצורה מושלמת עם אינטרסים אמריקאיים: היא מציגה את רוסיה כחלשה וכלא מסוגלת להגן על הנכסים שלה. היא פוגעת ביכולת של רוסיה למכור גז. היא מפעילה לחץ גדול על אירופה להשגת אנרגיה חלופית ומטריית הגנה מעצמתית – כל אלה דברים שארה”ב שמחה לספק. חבלה כזו גם מעלה עוד יותר את הלהבות ביבשת, ולפי ההתנהגות וההתבטאויות של מנהיגי ארה”ב בשנה האחרונה, אמריקה שואפת להגביר ולהעצים את המלחמה באוקראינה, ובשום פנים ואופן לא מפעילה לחץ כדי לסיים אותה.

וגם זה אפילו לא כל מה שארה”ב עושה בזמן האחרון. לא רק מעורבות עמוקה במערכה באוקראינה, אלא גם הגברת הלהבות מול סין, למשל על ידי שליחתה של ננסי פלוסי לטייוואן ודיבורי מלחמה וערבות לעצמאותה של טייואן וכן הלאה וכן הלאה, דיבורים ותרגילים שמעלים את מפלס העצבנות הסיני ומקרבים את האפשרות של פריצת עימות מזויין, אם בניסיון פלישה סיני או בהצתת התלקחות נקודתית אחרת.

אבל רגע. העולם עוד גדול, ואירופה והמזרח התיכון הם רק חלקים ממנו. מה עם המזרח התיכון, והמפרץ הפרסי בפרט? האם שם אי אפשר לחרחר איזו מלחמונת? או לפחות ללכת על הסף עד שמשהו גדול ונוצץ אולי יקרה? כי גם אצלנו, במזרח התיכון, ארה”ב עושה או לא עושה דברים כשהיא שותקת ומעודדת את ישראל בפעולות שלה מול איראן ומפעילה בעצמה לחץ בלתי מתון בעליל על המדינה השיעית, שוב, תוך השארת האופציה הצבאית על השולחן.

שלוש יבשות, שלושה איזורים שונים לגמרי של העולם, שלוש מלחמות במעורבות אמריקאית מאסיבית שרק מחכות להתפרץ, או עוברות תהליך ארוך שנים של בניית עימות רחב מימדים וקטסטרופלי. זה לא מוזר כשכל זה קורה למעצמה שוחרת שלום שרק רוצה לקדם את ערכי הדמוקרטיה בעולם?

במראה האחורית שלנו, נזכיר, אנחנו עדיין רואים את הפלישות האמריקאיות במזרח התיכון בעשרים השנה האחרונות: לעיראק ואפגניסטן, בראש ובראשונה, אבל גם ללוב. והמלחמה שמנהלת הקואליציה הסונית בתימן, בתמיכת ארה”ב, והביאה למותם של מאות אלפי ואולי מיליוני תימנים, ביניהם ילדים ותינוקות במספרים אדירים. חלקם מתו מרעב המוני שמשתולל בתימן ברקע המלחמה העקובה מדם, שאולי היתה מכונה כמבצע השמדה המונית, או רצח המוני, או פשעים נגד האנושות, אם קורבנותיה לא היו אנשי העולם השלישי הדלים וחומי העור אלא אירופאים לבנים ומכובדים שארה”ב צריכה להפגין כלפיהם אמפתיה לצורך השאיפות ההגמוניות שלה.

וממלחמת ויאטנם מה נשאר בזיכרון? ומשלל הפלישות והמהפיכות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים? או “המלחמה בסמים” שבה שירותי הביון האמריקאים לקחו חלק פעיל בערך מכל הצדדים, כולל אופרציה עצמאית של הפצת סמים?

ארה”ב הגדולה מחזיקה 800 בסיסים ברחבי העולם, חלקם הגדול אלפי קילומטרים ולעתים עשרות אלפי קילומטרים מגבולותיה. היא היתה מעורבת במאות סכסוכים ומלחמות בעשורים האחרונים כמעט בכל פינה של כדור הארץ.

כל חוקר מתחיל של יחסי החוץ או ההיסטוריה של דוקטרינת הפעולה האמריקאית יודע לדקלם את כל הפרטים האלה מתוך שינה וכנראה עם הרבה יותר נתונים אסטרטגיים ומסמרי שיער. ומה שגורם לי לכתוב את הטור הזה אינו רצון להשחיר את דמותה של ארה”ב (למרות שברצון הזה לכשעצמו אני לא רואה כל פסול) אלא שחשבון נפש, כמו זה שאנחנו מנסים לעשות בעיתון הזה, לא יכול להיות אמיתי אם אין בו הבנה מחודדת של הסיטואציה, שכוללת התבוננות מפוכחת על המתרחש ועל ההיסטוריה הקרובה לפחות.

אי אפשר לעשות חשבון נפש לא פוליטי, אני רוצה לומר. וכדי שחשבון נפש יהיה פוליטי הוא חייב לקחת בחשבון את הפעולות והמניעים של השחקנים המרכזיים שהביאו למצב כמו שהוא היום, מכיוון שכך עובד העולם: הדברים שקורים בו אינם ספונטניים. הם תוצאה של תפיסות ופעולות שנובעות מתוך אמונות ונראטיביים פוליטיים מושרשים.

התעלמות מהמימד הזה – המימד של הפוליטי, אפשר לקרוא לו, המימד שבו אנחנו והמציאות מתומרנים לחשוב, לפעול ולהרגיש בצורה מסויימת – התעלמות ממנו היא הרת אסון, כמו שראינו רק לאחרונה בקורונה, שגם היא בהלה עולמית שהתחילה, הפלא ופלא, בארה”ב והממסדים שלה, הגלויים והחשאיים.

בלי להבין שהעולם כמו שאנחנו מכירים אותו במישור הגיאופוליטי ובמישור של התפיסה הפרטית שלנו אינו מקרי, אלא תוצר של פעולות מכוונות, לא נוכל להשתחרר מהאמונות הכובלות שלנו, ולא נוכל להיות שחקנים חופשיים. אנחנו נמשיך להיות מובלים באף.

בעשרות השנים האחרונות, כמו בשנה האחרונה, ארה”ב היתה מעורבת בייזום של מלחמות ומאבקים רבים מאוד ועקובים מדם מסביב לעולם. ובכל זאת, בדמיון הקולקטיבי שלנו, לפחות בישראל, היא נתפסת כמופת של צדק, נייטרליות והיגיון. אפילו המספר העצום של הומלסים, אסירים ואנשים שחיים בעוני מחפיר במדינה העשירה מעבר לדמיון הזו לא משנה באמת את תדמיתה בעינינו.

חשבון הנפש שלנו תמיד צריך להיות גם קונקרטי. וקונקרטית אנחנו חיים תחת הפצצה של תעמולה מערבית, אמריקאית, ששיבשה לגמרי את התפיסה שלנו ושל העולם. תפיסת העולם האמריקאית היא טוטליטרית בשאיפותיה, גם אם היא עוד מסתייגת פה ושם מאלימות בוטה ומצולמת מדי. אולי בגלל זה כל חריגה מהמודל שהיא מכתיבה, מאי התחסנות עד בחירה של ראש ממשלה אחרת באיטליה, זוכה לכאלה קיתונות של זעזוע, גידופים ובוז.

שנהיה חופשיים יותר בשנה הקרובה, ופחות שטופי מוח ומופצצי דעת. שנדע לעשות חשבון, ונבחר במה שבאמת טוב, ולא במה שנשמע טוב באמריקאית, או לאוזניים אמריקאיות.