השקרים של המשטרה – שש פעמים

שש פעמים נעצרתי בשנתיים האחרונות בזמן הפגנות. ארבע מתוכן תוך הפעלת אלימות קשה כלפיי. כולם הסתיימו ללא כתב אישום. ואני עוד נמנה בין בני המזל, בניגוד לכמה מחבריי שנעצרו הרבה יותר פעמים ושנגררים עכשיו בהליכים משפטיים דורסניים. 

במעצר התחלתי להיחשף לאיך המערכת עובדת מקרוב, שמעתי שיחות בין שוטרים. בחקירה זכיתי לשמוע ביטויים חדשים ומדושנים כמו: ״תקיפת שוטר, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, העלבת שוטר, הפרת הסדר הציבורי, המרדת הציבור, ארגון הפגנה לא חוקית, הובלת צעדה לא חוקית” ועוד.

לוקח זמן עד שמבינים שאלה מושגים והמצאות בלשון משפטית שנועדו במקור לאפשר למשטרה לקיים את עבודתה הקשה, אלא שלמרבה הצער במקרים רבים מדי משמשים כדי להצדיק פעילות משטרתית שהיא בגדר עיקום של החוק ובמקרים מסוימים ממש עבירה של החוק.

המשותף לשני המקרים האלה (שלי ושל גואטה) הוא בכירי משטרה שמשקרים במכוון ובמודע כדי להשיג את יעדם. עוד מאפיין משותף, ואפילו יותר מרתק, הוא טכניקת ההתקרבנות

לפעמים נדמה שהגדרת החוק משתנה בהתאם למה שהמשטרה מנסה להפיל עליך באותו רגע. רבות ונצורות אפשר לכתוב על האלימות המופעלת על ידי המשטרה, אך בעיניי תופעה מדאיגה לא פחות מכך הינה תרבות השקר והטיוח. 

תת ניצב ד”ר דני גימשי, הסביר “תרבות של שקר” בדו”ח ביקורת שחובר ב-2003 על־ידי פנחס יחזקאלי עבור משטרת ישראל כך:

“…הלגיטימציה הניתנת לשימוש באמצעים שקריים, והשימוש הרב באמצעים אלו בעבודת השיטור, יוצרים תנאים בהם שוטרים עלולים להשתמש באמצעי שקר גם לקידום מטרות בלתי חוקיות של המשטרה, מטרות אישיות או מטרות קבוצתיות של השוטרים. שוטרים עלולים להצדיק שימוש באמצעי שקר ורמייה כדי לקדם מטרות הנתפסות כ”צודקות” בעיניהם, כמו בידוי ראיות נגד פושע מסוכן, או כדי להגן על שוטרים אחרים או על שמה הטוב של יחידת משטרה. לחץ ציבורי ופנים ארגוני להישגים סטטיסטיים או לחצים המופעלים ע”י הפיקוד הבכיר עלולים להביא שוטרים לידי חציית גבול הלגיטימיות ולדחפם לעשות שימוש באמצעים שקריים, גם לצורך השגת מטרות בלתי חוקיות. ” מהיכן זה לקוח? וממתי?

תשאלו כל אתיופי, חרדי, ערבי או מפגין והם יאמרו לכם; בשורה התחתונה, אמת של שוטר תמיד שווה יותר מזאת של אזרח. 

כך קרה למשל ב- 2 בינואר 2021, יום שזכור לרבים ממפגיני בלפור כיום שחור במיוחד, יום ״המצור על סמולנסקין״, אז הפגינה המשטרה אלימות קיצונית כזו שטרם נראתה. 

“זו הייתה מלחמה”, העיד תת־ניצב עופר שומר במשפטו של רעו סגן־ניצב ניסו גואטה באוקטובר של אותה שנה. “המפגינים ניסו לפרוץ לבית ראש הממשלה. היו גם אנשים שניהלו אסטרטגיה אלימה… היו שם מומחים בנושא תודעה שהביאו הרבה ידע מהצבא – למשל פסיכולוג של סיירת מטכ״ל שהוביל חלק מההפגנות. יש דברים שיש עליהם חיסיון ואנו יודעים בוודאות שרצו לפרוץ לבית רוה״מ. בזכות המשטרה נמנע ׳אירוע קפיטול׳ אצלנו”. 

אבל ימים ספורים לאחר מכן פורסם ב״הארץ״ שדוברות המשטרה מבהירה כי בניגוד לעדות מפקד המשטרה בבלפור, לא היה שום ניסיון לפרוץ למעון.

וארנון ראובני, פסיכולוג קליני ומפגין בבלפור, אותו ״מומחה לתודעה מסיירת מטכ״ל״ שנעצר באלימות בסמולנסקין, העיד בדף הפייסובק שלו: 

המשותף לשני המקרים האלה (שלי ושל גואטה) הוא בכירי משטרה שמשקרים במכוון ובמודע כדי להשיג את יעדם. עוד מאפיין משותף, ואפילו יותר מרתק, הוא טכניקת ההתקרבנות. ניסו גואטה תקף באלימות וחמת־זעם מפגינים, תוך ניצול כוחו ומעמדו. שהרי אף אחד לא העיז להכות אותו חזרה. יש תיעודים וצילומים של הכל. אבל בבית־המשפט ובתקשורת הוא מציג עצמו כקורבן למזימה אפלה ואלימה. המעצר שלי היה מעצר־שווא אלים. ישבתי על הריצפה כשמשכו אותי בכוח ואזקו אותי. יש תיעודים וצילומים של הכל. אבל בבית־המשפט הוצגתי כזה שהתקיף את השוטרים המתגוננים.”

במקרה של סולומון טקה ז״ל זה הסתיים במוות ואז בניסיון של המשטרה לטייח ולעוות את העובדות. המשטרה טענה שהשוטר כיוון את נשקו לרצפה, בעוד עדי ראיה טענו שהוא כיוון ישירות לגוף. המשטרה טענה שנורה רק כדור אחד, עדי שמיעה התעקשו ששמעו בבירור כמה יריות וכך גם דווח בכל כלי התקשורת. המשטרה טענה שהשוטר ירה לרצפה ורסיס זינק ישר אל ליבו של סולומון, אבל הדו״ח הפתולוגי הראה שסולומון נורה ישירות בחזהו. יש לנו אימות לטענה הזו? לא זכור לי כך במשחקי ההגדרות המשפטיות ״רצח״ הופך ״להמתה בקלות דעת״, ״לגרימת מוות ברשלנות״ – עבירה שעונשה המקסימלי הוא שלוש שנים לשוטר היורה. 

תרבות השקר של המשטרה בישראל ובעולם אינה דבר חדש. ועדות החקירה השונות ודוחות מבקר המדינה נמתחים לאחור עד לשנות החמישים. מדובר בבעיה שורשית שקיימת עמוק ביסודות של ארגון שנוסד כדי לשמור על שלום הציבור. אך מה לעשות, פעמים רבות מתנהל בדומה לכנופייה עבריינית עם יותר מדי סמכות וכוח וקודים של נאמנות. 

כל גיבור־על יודע, עם הכוח באה אחריות. אם מי שאמון לשמור עליי מציב את האינטרסים שלו לפניי, ובשם השימור העצמי מעוות את האמת ומנצל לרעה את הכוח שהוא מחזיק, אז על מי בעצם נשאר לי לסמוך?

צו השעה קבע כי מותר לשוטר לערוך חיפוש בבית ללא צו מבית משפט. בתרבות של שקר ושל שתילת ראיות, במציאות שגם אזרח נורמטיבי ושומר חוק עלול להיחשב סכנה לציבור, אף אחד מאיתנו לא בטוח יותר בין כותלי ביתו. 

התובנה הכי גדולה שאפשר להפיק מכל זה הגיעה באופן אירוני דווקא מאשתו של השוטר שירה בסולומון טקה: ״אתה לא יכול לשקר יותר מדי, כי הם ראו את הכל״. למי אמרה מתי אמרה איפה זה צוטט?

אז כן. נכון. אנחנו רואים לכם, משטרת ישראל.