השקרים של איכות הסביבה – המיחזור לא יציל את העולם

המיחזור נהיה לדוקטרינה דתית שמקודמת בקדחתנות על ידי היצרנים והממשלות. זה כל כך פשוט: ברגע שיש מיחזור, אתה הצרכן שקט ורגוע – הפסולת שלך לא מייצרת זיהום, היא ממוחזרת. אתה אזרח טוב. אבל זהו אחד השקרים הכי גדולים בתחום איכות הסביבה. אנשים בטוחים שמיחזור הוא הדבר הירוק ביותר שהם יכולים לעשות. אדם בטוח שברגע שהוא לקח את הפסולת למיחזור, הפריד בין אריזות קרטון לפלסטיק, הוא עשה פעולה משמעותית להציל את העולם, ועכשיו כשהמצפון שלו שקט, הוא יכול להמשיך ולהניע עוד ועוד את תרבות הצריכה ההרסנית שגורמת רווח ליצרנים ונחת לממשלה.

המהלך המבריק הושלם: העברת כל האחריות על הפסולת מהיצרנים לצרכנים. כעת מי שאחראי לניקיון ולשמירה על כדור הארץ הם הצרכנים ולא היצרנים. אלה מבחינתם יכולים להמשיך לייצר ולזהם כאוות נפשם. המהלך הזה גרם להסרת האחריות של התעשייה מהזיהום שהיא מייצרת, והיא מבחינתה ממשיכה לגרוף רווחים על חשבון הסביבה. 

הרי ככל שתייצרו יותר ותגרמו לנו לצרוך יותר כך גלגלי הכלכלה ינועו יותר. אבל את התעשייה ואת הכלכלה ניתן גם לנהל אחרת, על זה אף אחד לא מדבר

יש כל כך הרבה דברים משמעותיים יותר שכולנו יכולים לעשות חוץ מלמחזר. מה למשל? קודם כל לא לייצר פסולת עד כמה ניתן: לרכוש בתפזורת עם כלים או שקיות שהבאנו מהבית. שנית, לא לצרוך בחד פעמי – לא כלי אוכל ולא מיכלי משקה (לזכור שאין דבר כזה חד פעמי – כל חד פעמי הוא פסולת לנצח). אפשר לשנות הרגלי צריכה, לרכוש בחנויות יד שניה. להחליט שכמתנה ניתן חוויה ולא מוצרי צריכה מסוימים. ואם כבר ייצרנו פסולת, אז לעשות בה שימוש חוזר עד כמה שניתן. ורק מה שבאמת כבר לא ניתן לעשות בו שימוש חוזר אחרי שהפחתנו את כמות הפסולת שלנו, לקחת למיחזור וזה כמובן עדיף על זריקת הפסולת כולה ללא אבחנה לפח. הפסולת היחידה שבאמת ניתנת למיחזור מלא היא פסולת אורגנית, אותה יש למחזר ולהפריד מכלל הפסולת. 

איך הגענו למצב האבסורדי הזה שבו רוב האנשים בטוחים שכל שעליהם לעשות זה למחזר והם יקירי איכות הסביבה?

קצת היסטוריה; עד שנת 1948 לא היו מיכלי שתיה חד פעמיים מכל סוג. חברות המשקאות למשל, מכרו את תוצרתם בבקוק רב פעמי שניתן למילוי חוזר. בכל עיר גדולה היה מרכז בו היו ממלאים את הבקבוק בתרכיז הסודי, מוסיפים סודה ומוכרים. הבקבוקים היו מוחזרים על ידי הלקוחות. כשבארה”ב פיתחו את מערכות הכבישים המהירים והבטוחים, זה הפך להיות זול יותר להסיע את בקבוקי המשקה למרחקים גדולים יותר. אבל זה לא היה כלכלי להחזיר את הבקבוקים בחזרה. כך החל השימוש בבקבוקי משקה חד פעמיים. עד מהרה יצרניי המשקאות ריכזו והגדילו את מפעלי היצור שלהם תוך יצירה של יעילות כלכלית וסגירת כל תחנות המילוי הרבות שהיו פזורות בכל מקום.

באותה תקופה גם מסעדות השתמשו בכלים רב פעמיים. אם מישהו רצה לשתות קפה הוא היה עושה הפסקת קפה. עוצר במזנון דרכים, עושה הפסקה ושותה קפה. הפסקה הייתה הפסקה, הכוס הייתה רב פעמית והרבה יותר קטנה. 

המעבר לאריזות חד פעמיות יצר שינוי גדול בתחום המזון. ליצרנים לא הייתה אחריות על הבקבוקים ועל הכלים שבהם מכרו את המזון. אנשים לא היו צריכים לעשות עצירה בחיים כדי לשתות קפה, החיים צברו תאוצה גדולה יותר וצריכה גדולה יותר. בעקבות זאת אנשים התחילו לשתות או לאכול במדרכות העיר או במכוניות- הכל תוך כדי תנועה. 

בהתחלה, אנשים פשוט לא ידעו מה לעשות עם הפסולת שלהם והשליכו אותה בכל מקום. זה יצר לכלוך שבעקבותיו נוצרה תנועת מחאה שקראה להפסיק עם החד פעמי. כתגובה, בהובלת יצרני המשקאות הגדולים בארה”ב, הוקם ארגון ללא מטרות רווח שמטרתו ליצור מערך חינוך להמונים: איך לשמור על הניקיון ולא להשליך את הפסולת במרחב הציבורי. שם הארגון: “שמרו את אמריקה יפה” 

((KAB- Keep America Beautiful מטרתו המרכזית לחנך את הציבור לקחת אחריות על הפסולת שהוא מייצר. הסיסמה שלהם הייתה: “אריזות לא מזהמות, אנשים כן”. פתרון אחד לבעיה היה יצירה של חוקי פיקדון על מיכלי משקה. החברות נחרדו מהמהלך והחלו להילחם בו. האסטרטגיה שלהם הייתה לקדם את הכביכול מיחזור של: פלסטיק, נייר ואלומיניום. החברות הזרימו המון כסף לשדולה שתקדם מיחזור והשקיעו המון כסף בשיווק הרעיון שמיחזור הוא דבר נפלא. 

השלב הבא היה לשכנע את הציבור ששקית אשפה היא בעצם שקית אנרגיה. מעתה, לתפיסתם, לא צריך לחשוב על איך לצמצם את כמות הפסולת אלה איך ניתן להפיק מכמה שיותר פסולת אנרגיה. כל זאת תוך התעלמות מהעובדה ששריפה של 1 ק”ג פלסטיק פולטת פי 2 יותר פחמן דו חמצני מאשר שריפה של 1 ק”ג פחם. 

בהיררכיית הטיפול בפסולת השלב הראשון והחשוב ביותר הוא הפחתה – צמצום הפסולת במקור. אבל על זה לא מדברים איתנו כמעט בכלל. למה אף אחד לא מדבר איתנו על זה? למה לא מקדמים חוקים, תרבות ותעשייה שיעודדו את הפחתת כמות הפסולת במקור? למה? כי זה עלול לפגוע בתעשייה. כי הרי ככל שתייצרו יותר ותגרמו לנו לצרוך יותר כך גלגלי הכלכלה ינועו יותר. אבל את התעשייה ואת הכלכלה ניתן גם לנהל אחרת, על זה אף אחד לא מדבר. במקום זאת, הטילו את כל האחריות עלינו, הצרכנים. 

אז מה, לא טוב שאנחנו ממחזרים? באמת אין לנו אחריות על הדברים האלה? חשוב לי להדגיש שלכל אחד בהחלט יש אחריות, אחריות גדולה מאוד אפילו. לדוגמה, ישראלי ממוצע מייצר כ- 1,700 גרם פסולת ביום ואילו כותב מאמר זה מייצר כ-6 גרם פסולת ביום. זאת, לתפיסתי, לקיחת אחריות ברמה האישית על איכות הסביבה. 

הבחירה שלנו למשל מה לאכול לארוחת צהרים היא בחירה בעלת השלכות גדולות על הסביבה. וכך גם כל בחירה שלנו לגבי מה לקנות, האם לקנות, מה לצורך, האם לצרוך. אבל מעל כל אלה יש ממשלה שקובעת מדיניות ומקדמת חוקים ורגולציה. והגיע הזמן להפנות את השאלות לכתובת הנכונה: איפה האחריות של הממשלה בשמירה על האקלים, על השטחים הפתוחים, על המים, על איכות האוויר? לכל אחד מאיתנו יש אחריות אישית, אבל אחריות העל היא של מקבלי ההחלטות בממשלה ובתעשייה.