הרוני דניאל שלהם

עד ה- 11 במאי, 2022, לא ידעתי ולא שמעתי (לבושתי) על עיתונאית ערבייה בשם שירין אבו ע’אקלה. אני לא צופה ברשת הטלוויזיה אל-ג’זירה, ולא מתעמקת בתכנים שלה. והנה, הזמן שלקח כדי ששירין אבו ע’אקלה תחדור לתודעתי וללבי היה הרף עין. כמו הזמן שלקח לקליע האם. 16 (ה-אולי ישראלי אולי פלסטיני) לפלח את ראשה ולהרוג אותה. 

מן הרגע הראשון ניבטה אלי דמותה ולא נתנה לי מנוח: אישה. ערבייה. נאה. רהוטה. חכמה. ישירה. חולצת ויסקוזה ורודה כהה. גלויית ראש ומבט. עיניים יוקדות. אמיצות. ומשהו במותה הטרגי טלטל אותי מבפנים. אומרים שאדם קרוב אצל עצמו, וזה נכון. אין ספק שהעובדה שהייתי 30 שנים עיתונאית, גורמת לי להזדהות באופן רגשי מיידי עם הריגה, כליאה או חטיפה של כל עיתונאי ועיתונאית ברחבי הגלובוס. כך היה גם במקרים קודמים. אבל הפעם…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית