רני בלייר אלקבץ עייף ממאבקים. בגיל 62 אחרי חמש סדרות טלוויזיה, אינספור מחאות ומפלגה אחת, המרצה ובמאי הקולנוע והטלוויזיה מתרכז בעיקר בתא המשפחתי שלו, ומחפש שלווה אחרי הטלטלה שעברה משפחתו ב-7 באוקטובר.

בלייר, אב לשלושה ילדים גדולים (יונתן, אלי ואוריין) חי בגבעתיים עם אסתר זוגתו בתשע השנים האחרונות. לאחרונה סיים קדנציה כראש החוג לקולנוע במכללת ספיר, וכיום הוא מרצה בכיר לטלוויזיה וליצירה קולנועית במכללה.

מה שלומך בימים אלה?

“אני יוצא לאט לאט משנת אבל מאוד גדולה במשפחה שלי. איבדנו שני יקירים, טל ממן ממבטחים וליאור בן יעקב מישע זכרם לברכה, בעלים של בנות דודות שלי רויטל וענת. הם נהרגו בקרב של כיתת הכוננות במבטחים ושם גם נהרג חבר ילדותי, גיל אביטל ז”ל ממושב ישע.

“עברתי את כל מה שעברה ניר עוז וכל מה שעבר האזור שגדלתי בו, גוש צוחר, ואני חושב שזה שאני בשנה האחרונה עסוק בעיקר בלטפל וללוות את אמא שלי עושה לי טוב. זה השאיר אותי בתחושת אחריות שאני לא יכול להתפזר ולא יכול להתפרק, ואני צריך להיפרד מכל הקונספציות ויש לי משימה למצוא את שלוות הנפש של אמא שלי, מפונה ממושב ישע בת 87. כרגע היא בדיור מוגן ברמת אביב אחרי שנה שהיתה אצלנו. היא לא יכולה להישאר לבד בבית. אנחנו בתקופת ניסיון ואין כרגע דיבור על חזרה לישע”.

ביצירה שלך ובפוסטים שאתה מפרסם עולה מתח בין האישי והציבורי. איפה אתה על הציר הזה?

“כשאתה נולד בעוטף, גם אם אתה גר בגבעתיים אתה יודע מה קורה שם. יש לך משק, אמא, ילדות, משפחה גדולה. כולם הרבה לפני השביעי ראו את השערורייה שהולכת לקרות. הזהירו ממנה ופחדו. לא הבינו למה לוקחים להם את הנשקים בכיתות הכוננות, לא הבינו את תפיסת העולם ההייטקיסטית של גדרות עם מצלמות, לא הבינו למה אין יותר כוננות עם שחר, פתיחת צירים – כל מה שעשינו בלבנון. לא משנה כמה שהיה שם שקט. כל יום עם שחר היתה כוננות עם טנקים ופתיחת צירים, ובעוטף זה נגמר. והנה התוצאה.

“אני נאבק עכשיו רק על הדבר הכי חשוב בעולם, הכי בריא והכי נכון בסדר העדיפויות, וזה להחזיר את החטופים ואת החטופות. זה הרבה יותר עמוק מלהחזיר אותם כפרטים. זה לחם חוקנו ובסיס קיומנו. החשש הגדול שלי זה שאם הם לא יחזרו, לא יחזור כאן דבר להיות תקין, גם ככה מיום ליום אנחנו מידרדרים. זה התסריט הכי קשה שיכול לקרות, וזה מאבק חברתי-תרבותי של שתי קבוצות יהודיות בתוך מדינת ישראל. אני מאמין שאם החטופים לא יחזרו אנחנו לא נחזור. הפצע יהיה כל כך גדול והכאב יהיה כל כך חזק, האתוסים הישראליים שעליהם גדלנו יתפרקו ויתפזרו לכל עבר ואני לא חושב שתהיה לזה תרופה. אנחנו גם ככה פצועים ומצולקים מכל מיני אירועים מהעבר, ולדעתי זה אירוע שיכול לפרק אותנו”.

יש לך לא מעט ביקורת על מחאת קפלן.

“אני חושב שהמחאה נגד הממשלה חשובה וצריכה להתרחש כל שבוע. הביקורת שלי היא טכנית ואסטרטגית. אני לא מבין את הירידה האינסופית הזו לאיילון כאילו שיש רק מהלך אקטיביסטי אחד שאפשר לעשות: או לנסוע לירושלים ולהתאגד סביב רחוב עזה או לצעוק בקפלן. זה קצת מטריד לי את הנשמה. אני גם דרשתי שהמחאה לא תופנה כלפי ביבי, אלא כלפי מנהיגי המחנה שלנו שלא עושים מספיק.

“אני מאמין באופוזיציה, זו המחאה הגדולה שלי. אופוזיציה בעברית זה ‘נֶגְדָּה’ והיא אולי עמוד התווך הכי חשוב בדמוקרטיה, כי היא זו שצריכה לשמור על האזרח שהצביע עבורה. האזרח שמעז להתנגד ולהגיד את דעתו הוא קדוש תרבותית וחברתית, כי במדינה דמוקרטית זו חובה מוסרית להביע דעה. כשהמחאה הופכת להיות כזו שמאתרגת את האופוזיציה ויותר מזה, נותנת למנהיגיה לנאום בתוך המחאה, היא מאבדת את כוחה. מחאה צריכה להיות כמו אמנות. משוחררת מדעות ועסוקה בשינוי התודעה.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

10₪

25₪

40₪

55₪

75₪

95₪

תמיכה חד פעמית בסכום לבחירה

לרכישת מנוי דיגיטלי

לרכישת מנוי למגזין המודפס

“יש אנשים באופוזיציה שנבחרו לשבת בכנסת וחובתם להתנגד. אני לא רואה את זה והמחאה לא מפמפמת את זה. מחאה שיודעת שמול ראש הממשלה הזה אין תקווה, צריכה להניע את כוחות ההנהגה של האופוזיציה לפעול יותר חזק ובעוצמה. יש לנו אופוזיציה מאד חלשה והיא אחת הסיבות שאנחנו לא מצליחים לשנות כאן כלום”.

לא מפתיע, רק לפני ארבע שנים התקבלו כאן החלטות פה אחד, וראינו לאן זה הוביל אותנו.

“נכון מאוד. מפלגת ‘ארץ חדשה’ שהקמנו היתה אופוזיציה לשמאל הישראלי ולכן לא נכנסנו לכנסת. באנו ואמרנו: השמאל הישראלי עסוק בכיבוש ובמהלך הפלסטיני וזה מכובד מאד, כי הכיבוש הוא בעיה מורכבת וקשה, אבל השמאל הישראלי מסיט עיניו מהשחיתות שמתרחשת כאן ונשען על בעלי הון שכל מה שמעניין אותם זה כסף. וזה אחד הדברים שהרעידו אותי. אז הקמנו את החזית נגד שחיתות ההון בישראל. היה צריך לדבר על השחיתות ואף אחד לא הבין עד כמה היא מוטרפת. ואני זוכר שכשדיברתי על זה עם אנשים ממרצ הם היו מבוהלים, שאלה הדברים שאנחנו מתעסקים בהם.

“שלא יהיה ספק – אני מאמין שהכיבוש הוא הסרטן הכי ממאיר של התפרקות החברה הישראלית, אבל עדיין חייבים לדבר על השחיתות ועל יוקר המחיה. זה התחיל במחאות היוצרים ובמחאת האוהלים כשתקפנו את בעלי ההון, והיה רצון להעלות לתודעה את הנושא הזה. ובקורונה באמת כל המוגלה יצאה החוצה. הבנו מה זה הון וכמה כוח יש לו”.

לא היית חלק מהמחאה נגד הכפייה הרפואית.

“התחסנתי ארבע פעמים לא כי אני מפחד ממחלות, אלא כי הייתי ראש החוג במכללת ספיר והייתי צריך לעבוד ולהתחכך באנשים. עשיתי את זה מתוך אחריות. עם זאת, כל התקופה אמרתי ופרסמתי את דעתי על זכותם של אנשים להגיד את דעתם על החיסונים ולהביע את הסלידה מזה שמכריחים אותם להזריק זריקות, ובטח לא לדבר עליהם רעה כמו שבונים מחנות ריכוז. לא אשכח את זה למרצ בחיים. הפרצוף שלהם התגלה בתקופה ההיא. הכאב הגדול הוא על התפוררות חופש הביטוי. וזה שזה נעשה בידיים של אנשי השמאל. אתה לא יכול אחר כך לבוא לימין ולהגיד, למה משתיקים אותנו? ברגע שזיעזעת את הנדנדה אין לך יכולת לדעת לאן היא תגיע. עשית סדקים קטנים בקיר ולאט לאט הם נפערים. זה לא קשור לשמאל ולימין, זה קשור לתודעת דמוקרטיה ולחופש ביטוי ואלו לא קיימות, לא בחינוך ולא בשום מקום”.

איך אתה מרגיש עם אנשי שמאל שמדברים על “לשטח את עזה”?

“אני ממש לא מצליח להבין למה נסחפו לשם. לקחו את העסק אישי, נעלבו באופן אישי, השקיעו את זמנם כשמאלנים 30 שנה ופתאום חטפו חבטה לפנים. זה עיוורון מוחלט. עידן רייכל אומר ש-2.5 מיליון מעורבים ב-7 באוקטובר ואז אתה בודק ורואה, שאחרי 12 שנה של שלטון חמאס יש 100 אלף אנשי חמאס שרשומים בעזה, ולעומתם 2,400,000 שלא רשומים, אז אתה מבין שפספסת שלום. אני יכול להבין את הפחד, הכאב והכעס ואת הכל אבל בואו נסתכל רגע לא רק מהעיניים שלנו. 40 אלף איש נהרגו שם, מתוכם 5,000 ילדים. אף אחד לא חושב שזה אסון. כולם חושבים שזה מגיע להם. יש גבול למה שמותר לנו, גם בנקמה”.

מה דעתך על הסיסמה “ביחד ננצח”?

“פעם קיבלתי גור קטן וקראתי לו אמיץ (במלעיל) אבל הוא יצא פחדן, וכולם צחקו שאני קורא לו ‘בוא אמיץ’ והוא בורח מחתול. אז ככה זה ביחד ננצח. אתה מזמין את זה ואוכל את החרא של זה אחר כך. הייתי רוצה להרגיש שהחברה הישראלית משני צדדיה ומשני השבטים והמחנות שלה מבינה שקיבלה סטירת לחי ואי אפשר רק למות ביחד, צריך לדעת גם לחיות ביחד.

“איבדנו את היראה. גם השמאל וגם הימין. אנחנו חבורה של יהודים יהירים שיושבים על אדמה וחושבים שהיא רק שלהם, ואין לנו פחד וזה קשקוש אחד גדול, והיראה זה לא מאלוהים אלא מהבשורה שלו. מזה אין לנו יראה. מ’לא תחמוד’, מ’לא תגנוב’, מ’לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך’. אין לנו יראה משום אקסיומה טקסטואלית תרבותית חברתית שגדלנו עליה”.

כמי שנולד באופקים וגדל בקיבוץ בנגב המערבי, איך אתה עם סוגיית ישראל הראשונה והשניה?

“אני על קו התפר. אני בן למשפחה מרוקאית מצד אמא ולמשפחה הונגרית ניצולת שואה מצד אבא. הייתי אמור להיות מהצברים הראשונים של עליית הנוער, אחרי הבריחה ממדינות האסלאם וממדינות אירופה, שהיו צריכים להיות הסמל של התפר, ואני יכול להגיד שהתפר נפרם. אני לא מרגיש שהעם היהודי רוצה לחיות בשלום אחד עם השני. בחודשים האחרונים יצאתי מהקונספציה שזה רצונו והלכתי להיסטוריה ולמקורות, וגיליתי שתמיד היינו בריב – שבטים יהודים שכל הזמן רבו. אני מחובר למקורות ואני אדם מאמין. כל נביאי ישראל כותבים רק על דבר אחד וכולם קוראים כל הזמן לאחווה בין יהודים. עם קשה עורף אנחנו וזו כנראה ההגדרה הכי מדויקת שלנו”.

מה עושה לך התקופה הזאת כיוצר?

“ברמה האישית הבנתי שאני חייב להוריד פרופיל, להתכנס למשפחה שלי ולתוך עצמי, לאנשים היקרים לי ולבנות כמו ב’שבתות וחגים’ את המדינה העצמאית שלי. לשמור עליה במשמר רב, ולא להתפזר כי אין לי כבר כוחות. פשוט לשמור על התא המשפחתי שלי.

“זה גרם לי לעבור לכתוב סיפורים קצרים בהשקעה עצמית שלי, וביוזמה פרטית שלי בלי להתעסק עם אף אחד. התעשייה הישראלית והיצירה הישראלית בתקופה מאוד מורכבת ומסובכת בגלל מי שמחליט על כספים, ואני חושב שאנשים צעירים שיש להם כוח פיזי לקום כל בוקר ולהתמודד עם המאבק לעשות סרט או סדרת טלוויזיה – שיבושם להם, וכל הכבוד שהם ממשיכים בעבודה. לי אין את הכוחות, את האנרגיה ואת המוטיבציה להיאבק על כל פרויקט כל כך הרבה שנים. זו בחירה באי-ודאות כדרך חיים”.

ומה אתה אומר לסטודנטים שלך?

“שלא יתביישו להגיד מה שהם רוצים להגיד, שלא יתביישו במה שהם, להפך. כל נשמה של סטודנט היא גוף עצמאי שיש לו סיפור וכוח לספר אותו, ופשוט לא להתבייש להגיד, למחות, לכאוב. זה קשה להגיד לאנשים ‘תכאב את הכאב שלך’ והם אומרים ‘הכאב שלי מצחיק ליד מי שכואב עכשיו’, ואני אומר כן, אבל זה הכאב שלך ואין לך אלא לדבר על הכאבים שלך, גם אם לא מת לך אף אחד עד עכשיו”.

המכללה חזרה לעבוד?

“רוב החוגים חזרו ללמוד בזום כבר בסמסטר השני, אבל לנו בבית הספר לאמנות יש ניסיון רע בלמידה מרחוק, אז חזרנו מיד לעבוד פיזית. השנה כל המכללה תיפתח פיזית. אחרי השביעי הייתי בטוח שהמדינה תתגייס להגן על המוצבים החשובים שלה, כמו האקדמיה והמכללות שנמצאות בעוטף שאנשים נרצחו בהן, גם מרצים וגם סטודנטים, ומהר מאוד אנחנו במצב רגיל. לא זוכר שנאבקתי אי פעם כמו שנאבקתי השנה. הייתי בטוח שהמקום שמעסיק הכי הרבה אנשים בעוטף יקבל סכומי כסף אדירים כדי לשקם את עצמו. חלמתי שהמגמה תיתן אפשרות לתואר ראשון בחינם – וכרגיל התאכזבתי.

“כמו שהמושבניקים והקיבוצניקים נאבקים כאן על כל חתיכת פיצוי, גם באקדמיה ובמכללות נאבקים. כאילו לא היה ה-7 באוקטובר והקונספציות אותן קונספציות ושום דבר לא מפחיד ומלחיץ. אני מדבר כמובן על מנהיגי המדינה. בסוף אוניברסיטת באר שבע קיבלה את הכסף, אז וואלה מה שנקרא. אנחנו לא קיבלנו הנחה על כלום”.

אחרי שנה מטורפת של כל כך הרבה מצבי קיצון, עד כדי סכנה של מלחמת עולם, מה עוד אפשר לעשות?

“ב-7 באוקטובר הבנתי שהאויב הכי גדול של החברה הישראלית היא הפוליטיקה הישראלית. לאו דווקא זו של הימין הקיצוני או המשיחיים. הפוליטיקה של החברה הישראלית בכלל. ברגע שהיא הופכת להיות משהו שהציבור צריך לשרת אותו, כמו איזו מפלצת שאין לה שובע ורוצה רק לקחת ולקחת זו דיקטטורה, גם אם היא נקראת דמוקרטיה. הפוליטיקה הישראלית הפסיקה לשרת את הציבור, הציבור משרת אותה וזה תהליך שמוביל לדיקטטורה, וזה לא משנה בכלל מי יעמוד בראש הממשלה הבאה – בנט ליברמן לפיד או גנץ. אם לא יהיה שינוי במבנה הפוליטיקה הישראלית והבנה שככה לא ניתן להמשיך – שום דבר לא ישתנה.

“יש לי קרדיט של 30 שנה במאבקים חברתיים. הייתי פעיל חברתי, יו”ר איגוד הבמאים, ניסיתי להקים מפלגה. יש לי את הקרדיט לבוא לצעירים ולהגיד תקומו ותדרשו אחריות. אני באופן אישי סוג של זקן שבט. האנרגיה המחאתית הפיזית שלי כבן אדם נרגעה. אני לא יכול יותר לצעוק ברחובות ולקבל מכות ולהיעצר וכל מיני דברים שקרו לי בעבר. יש אנשים צעירים יותר שצריכים לעשות את זה והם בקפלן. החזון המחאתי שלי שיהיו חצי מיליון איש ברחובות התגשם, אבל זה לא מספיק. זה לא רק למחות ולהפגין כדי לשנות משהו. זה לקיים מערך אקטיביסטי מסודר וממוסד.

“ראבק די עם פעולה אחת. תיפגשו בקפלן כל שבת, זה בסדר, אבל צריך לשנות את תפיסת העולם. אם האקטיביזם לא ישתנה והמחאה לא תשתנה גם הפוליטיקה לא תשתנה והיא כרגע האויב של כולנו. גם השמאל וגם הימין. אין שום הבדל בין איך שתיראה מדינת ישראל מבחינת הדמוקרטיה שלה, אם יעלו אנשים מהצד השני, כי זה אותם כוחות ואותם בעלי הון. זה הפך להיות סיוט. כמו משחק כדורסל בפריים טיים שלא נגמר והשחקנים הם אנשים משעממים שתפסו את כל המרקע ואת כל הזמן שלנו, וזה לא צריך להיות ככה. פוליטיקה צריכה להגיד לציבור: אנחנו עובדים בשבילכם, אנחנו לא המרכז – אתם המרכז.

“הזדמנות לחשבון נפש כזה אסור להפסיד. צריך להביט לה בעיניים ולקיים את חשבון הנפש גם אם הוא כואב ובוער ושורף. זה לא יכול להיות שאחרי אירוע כזה יש ניסיון בעם ישראל לחזור למה שהיה, כי מה שהיה כבר לא יהיה. צריך לחשוב על אתוס חדש, סיפור חדש, נרטיב חדש. אם צריך שני נרטיבים, אחד לשמאל ואחד לימין – בבקשה. אבל לא יכול להיות שהכל נשאר אותו הדבר, שהציונות אותה ציונות והפטריוטיות אותה פטריוטיות, והדיבור עליהם הוא דיבור מסריח ומעוות, ואין שום ניסיון להקים משהו ישראלי חדש מנותק מהגלות ומחובר למקורות. יש הרבה עבודה ואני לא רואה שמישהו עסוק בה”.