המרוץ לטריליון
כמו כל תוכנית ריאליטי טובה, הסדרה "בחירות באמריקה" סיפקה לצופיה פורקן, מתח, התרגשות ותחושת מעורבות עמוקה. וכמו בכל תוכנית ריאליטי, הניצחון יכול לעבור מצד לצד, אבל הכסף והכוח תמיד יישארו באותו מקום
“בני האדם יוצרים את מדכאיהם, והמדכאים ממלאים את התפקיד שלשמו הם נוצרו”
מרק טוויין
בליל ה-5 בנובמבר הכל היה מוכן לקראת פרק הסיום של תוכנית הריאליטי הארוכה והיקרה בהיסטוריה. הסאגה המסועפת, שהחלה כשנה וחצי לפני כן, הגיעה סוף סוף לקליימקס הדרמטי שהכל ציפו לו. האולפנים התקשטו כביום חג, הכתבים הידקו עניבות והפרשנים צחצחו את גרונותיהם המלומדים לקראת מרתון לילי מתיש שבסופו, כמו תמיד, הוכרז המנצח הגדול.
עם היוודע התוצאות קיפלו צוותי ההפקה את הציוד וכיבו את המצלמות. כוכבי המסך הסירו את האיפור, וקהל האולפנים הממושמע שב בלי חפץ למציאות חייו האפרורית – עם קשיי הפרנסה ודאגות ההישרדות הבלתי פוסקות. עתה, לאחר התפוגגות הדרמה הגדולה, ניתן האות לאפילוג של ניתוחים, פרשנויות, הסברים ותירוצים – ועוד כהנה הפתעות שאולי ממתינות באמתחתה של הפוליטיקה האמריקאית.
וגם אנחנו, הצופים הגלובליים של הפסטיבל הבינלאומי הזה, מיהרנו עם בוקר להתעדכן בתוצאות – כמו אוהדי כדורסל המשתוקקים לדעת מה קרה במשחק מספר 7 בסדרת הגמר של ה-NBA. מי ניצח? הקבוצה האדומה או הכחולה? המיליארדר כתום השיער או בת הטיפוחין הצחקקנית של האליטה הפיננסית? מי חגג אל תוך הלילה, ומי מזיל דמעות על מר גורלה של הרפובליקה? אילו נביאי קלפיות צדקו בניחושיהם, ומי מהם פרש מקופל זנב אל תוך הערפל רק כדי לצוץ במלוא האון בבחירות הבאות – שיהיו גם הן, ללא ספק, “החשובות ביותר בחיינו”.
ואכן, העונה הנוכחית של הסדרה הוותיקה והפופולרית “בחירות הרות גורל” לא הכזיבה, ואף סיפקה לנו דרמה כיד המלך. הצטרפותו המחודשת של טראמפ למרוץ יצרה סחרחרה אמוציונלית ששברה שיאים חדשים ועוררה שוב את כל השדים המקארתיסטיים שליוו את כהונתו הראשונה. בחודשים האחרונים נפתחו נגדו מספר חקירות, שאפילו הולידו הרשעה אחת בפלילים. ואם לא די בכך, היו לפחות שני ניסיונות התנקשות בחייו, על ידי טיפוסים תמהונים ומסתוריים שדומה כי הורכבו על פס הייצור שממנו יצא לי הארווי אוסוולד. באותו זמן, מהעבר השני של המתרס המזויף, שקקה הזירה הדמוקרטית כמרקחה מבוהלת. הנשיא הקשיש והמבולבל הושלך הצידה בהפיכת חצר מאורגנת, ותחתיו הומלכה פוליטיקאית בינונית ובלתי פופולרית שזה שנים מחממת את כס הירושה. אין ספק, האלמנט המלודרמטי עבד היטב לאורך כל הדרך וריתק את הצופים למרקעים. התוכנית הוכתרה בהצלחה.
מודעה
כיאה להפקה מקצועית לעילא, הישורת האחרונה של המרוץ היתה מותחת וסוערת כתמיד, והסתיימה באקורדים צורמים של זעם קטנוני ושערוריות פורתא. אינספור שעות מסך הוקדשו לבדיחה גזענית של איזה קומיקאי יד שניה בעצרת של טראמפ, ומנגד – לאותה “פליטת פה” אומללה של ביידן במהלך שיחת זום עם נציגים של קהילות לטיניות. במדינה שתשתיותיה מתפוררות, חצי מיליון הומלסים משוטטים ברחובותיה ומאות אלפים מאזרחיה פושטים רגל בגלל חשבונות רפואיים, הושחתו רבבות מילים על השאלה אם הנשיא התכוון לשים גרש לפני האות S בסוף המילה “supporters”. הבית הלבן אפילו פרסם את התמליל המלא של השיחה, ומיטב כתבני העיתונות הליברלית התגייסו לגונן על הממשל כנגד מכחישי הגרש. עד הרגע האחרון המשיכו אירועים מינוריים ואמירות בעלמא להזין פולמוסים ניציים ונטולי משמעות, שכל תכליתם היתה לזרוע רעל ולעורר שנאה בין הקבוצות המרכיבות את החברה האנושית. טקטיקת “הפרד ומשול” עבדה כתמיד במלוא האנרגיה, תוקעת טריזים של עוינות בין אזרחים הכורעים יחדיו תחת עול האינפלציה והמלחמות – אזרחים שיש ביניהם הרבה יותר מהמשותף מאשר המפריד, רק שאין להם דרך לדעת זאת.
זו היתה חבילת בידור משומנת וחגיגית במיוחד שלא חסרה אף אלמנט חיוני, כולל השרבוב הבלתי נמנע של ולדימיר פוטין לחרושת האקטואליה הפעלתנית. מדי פעם צצו אזהרות חמורות מפני ידו הארוכה של המכשף הרע ממזרח ושל יתר שותפיו לציר הרשע, הזוממים לחבל בדמוקרטיה המופתית של ארה”ב. “איך רוסיה, סין ואיראן מתערבות בבחירות לנשיאות?” היתה כותרת של הניו יורק טיימס ימים ספורים לפני פתיחת הקלפיות. אמנם הפעם נראה שהניצחון המשכנע של טראמפ אינו מותיר פתח רב לתיאוריות מופרכות של התערבות חיצונית, אבל לעולם אין לדעת מה הדמיון המפותח של “קהילת המודיעין”, שהתקשורת המערבית מתפלשת לרגליה, עשוי להמציא.
“מדי כמה שנים רשאים המדוכאים לבחור את הנציגים של מדכאיהם”
קרל מרקס
הדמוקרטיה המערבית היא כוכבנית ישישה ועגמומית ששבה אל הבמה מדי ארבע שנים, לא לפני שהיא מותחת את פניה ומזריקה מנות גדושות של בוטוקס לוורידיה המסוידים. ככל מותג ותיק ונדוש, היא נזקקת לתחזוקה שוטפת על מנת להישאר רלוונטית בעיני הצרכנים. ממש כמו קוקה קולה או מקדונלד’ס, כוחה בשוק לא תלוי בתוכן האמיתי של מוצריה (שיכול להיות דל ואפילו מזיק) אלא באנרגיות היחצניות ובמשאבים הכספיים שמושקעים בה. לא משנה כמה פעמים היא הכזיבה, היא תמיד תדע למכור את עצמה מחדש לאותו קהל שמאס בה.
היא פועלת על פי הנוסחה הבסיסית של כל אופרת סבון ממוצעת – שפע של דרמה מפוברקת הכוללת תהפוכות תדירות של אהבה ושנאה, אופוריה ואימה, תקווה וייאוש, הצלחה וכישלון. היא משתמשת בייצוגים פשטניים של טוב ורע, ויוצרת דמויות קרטון של נבלים וגיבורים המתואמות לטעמו של כל קהל יעד. היא דורשת הזדהות מוחלטת והתמסרות מנטלית ורגשית, ומשוועת לשכנע אותנו, ההמון הנושא את מחיר הפריווילגיה של המעמדות השליטים, שכל המתרחש בזירה הפוליטית הוא אותנטי ושיש לו השלכות הרות גורל על חיינו. לא רק זאת, אלא שביכולתנו להיות שותפים מלאים למשחק הכוח הפוליטי אם רק נטיל מעטפה חתומה אל תוך קופסה כחולה בבית הספר השכונתי.
אני מודה ומתוודה, במשך שנים רבות הייתי מכור לפוליטיקה האמריקאית. זה היה תחביב מעט אובססיבי שהתחלתי לטפח בתחילת המילניום, ושהגיע לשיאו עם מסע הבחירות הראשון של ברני סנדרס בשנת 2016. עקבתי אז בעניין רב אחר התחזיות, הדיונים והפרשנויות, ופעמים רבות נותרתי ער עד השעות הקטנות של הלילה כדי לחזות בעימותים הטלוויזיוניים ובתוצאות הפריימריז באייווה, בניו המפשיר ובנבאדה. הייתי מרותק מאותו סבא יהודי מברוקלין, עם החזות של מורה לאזרחות וכריזמה של חנווני, שהצליח להלהיב מיליוני צעירים ולהטריף את דעתני האולפנים הזחוחים שריקדו לצלילי החלילים של יקירת האליטה, הילארי קלינטון.
כעשור לפני כן עקבתי אחר נסיקתו המטאורית של סנטור עלום שם ודל רקורד בשם ברק אובמה למעמד של משיח לאומי, נישא על חמור התקשורת ובאמתחתו שקי הממון של תאגידי אמריקה ועשיריה. בשנת 2020 הייתי עד לקריסתה המביכה של קמלה האריס לאחר שנחשפה במלוא חולשתה מול קהל המצביעים של המפלגה הדמוקרטית – רק כדי לשוב כסגנית נשיא חיוורת וכמועמדת ממונה מטעם אותם כוחות שהמליכו את אובמה.
היום אני מביט בימים ההם בתערובת של נוסטלגיה ושאט נפש. עם זאת, אין ספק שזה היה עבורי שיעור ארוך ומאלף בדרכיה הנלוזות של הפוליטיקה האמריקאית בפרט, וזו המערבית בכלל, המתגאה בצעיף של פלורליזם מזויף שמכסה על אחידות ריקנית. זוהי מכונה עצומה ומשומנת שמדירה מועמדים בלתי רצויים, מרסקת מפלגות אלטרנטיביות ותנועות עממיות, וחוסמת בברוטליות את דרכם של מתמודדים עצמאיים כדוגמת רוברט קנדי ג’וניור, שבמהלך הקמפיין האחרון נאלץ לבלות את מרבית זמנו וכספו בבתי משפט בתביעות נגד המפלגה הדמוקרטית.
“אם הצבעה בבחירות היתה משנה משהו, הם היו מוציאים אותה אל מחוץ לחוק”
אמה גולדמן
כוחו העיקרי של קרנבל הבחירות הצבעוני והרעשני הוא בהסתרת העובדה הפשוטה שהפוליטיקה הלאומית אינה מציעה לנתיניה אלטרנטיבה ממשית. אדרבה, היא בנויה באופן שנועד לחסום באיבו כל סיכוי לשינוי אמיתי. בחינה של התנהלות ארה”ב לאורך השנים חושפת מדיניות אחידה ועקבית בכל התחומים העיקריים, ללא קשר לזהות הפוליטית והאידאולוגית של הממשל המכהן. אותו דבר נכון לישראל, ולכל מדינה החברה במועדון “הדמוקרטיות הליברליות”. זו הסיבה שהקמפיינים הפוליטיים נמנעים מלגעת בנושאים ממשיים ומתמקדים לרוב במועמד עצמו, באופיו ובדימוי הציבורי שלו, כמו גם באינספור עניינים שוליים וסקנדלים מופרזים שמפציעים חדשים לבקרים. ככל שהסחת הדעת אינטנסיבית יותר והרגשות נסערים יותר, כך קטן הסיכוי שהציבור יזהה את הדמיון הכמעט מוחלט בין האופציות השונות שמציע הספקטרום הפוליטי.
אין ספק שמערכת הבחירות האחרונה היתה המחשה אופטימלית לכך. ההשוואה של טראמפ להיטלר היתה מעשה של יום ביומו, ולוותה בכרזות בסגנון אנדי וורהול שמיזגו את קלסתרו של המועמד הרפובליקני עם השפם הצ’פליני של הפיהרר. “הוא יקים מחנות ריכוז”, הם צעקו, וישים הומוסקסואלים על רכבות ועיתונאים מול כיתות יורים. הם כינו אותו מיזוגן וגזען – אלה שהמועמדת שלהם, כשהיתה התובעת הראשית של קליפורניה, השליכה לכלא אלפי צעירים שחורים בעוון עישון גראס. “הוא יהיה דיקטטור”, קראו אלה שמקדמים בהתלהבות צנזורה מערכתית, כפייה רפואית ועריצות טכנולוגית, ושלא מזמן דרשו לפטר ואף לכלוא בלתי מחוסנים. “הוא יבטל את החוקה”, זעקו מרה האנשים שהתגאו בתמיכתו של דיק צ’ייני וחבריו לקליקה של מחרחרי המלחמה והעינויים.
עם זאת, האסטרטגיה הזו לא רק שלא הזיקה לטראמפ, אלא שיחקה לידיו באופן מושלם. התיעוב המאורגן מצד אינטלקטואלים ליברליים היה עבורו נכס יקר מפז, והוא ניצל אותו כדי להתהדר בגלימה אנטי-ממסדית. איל ההון הראוותן והיהיר, שגדל על מדשאות הגולף האקסקלוסיביות של החוף המזרחי, השכיל להתחפש בעורמה לנציגו האותנטי של האדם הפשוט. הוא לא חדל להתבשם בעובדה ש”התקשורת שונאת אותו”, כאילו שארגוני המדיה שתומכים בו, כמו פוקס ניוז, הניו יורק פוסט ומגזין פורבס, הם פלטפורמות אינדי זניחות – שלא לדבר על הרוח הגבית הנושבת תמיד מכיוונו של הטייקון הקשיש רופרט מרדוק. “האליטה מפחדת ממנו”, טוענים תומכיו במלוא הרצינות, בעוד מאחוריו צועד טור עליז של מיליארדרים כגון מאדאם ההימורים מרים אדלסון, נסיך הדיפ-סטייט פיטר ת’יל, קבלן הפנטגון אילון מאסק, הבנקאי רב-העוצמה טימות’י מלון, סטיבן שוורצמן מענקי המשקיעים בקבוצת בלאקסטון וכמובן, לארי פינק מנכ”ל תאגיד בלאקרוק. רק כדי לסבר את האוזן, התרומות הרשמיות של מאסק ומלון בלבד לקמפיין של טראמפ הסתכמו ב-220 מיליון דולר. אכן, מועמד עממי כזה לא נראה מאז שנלסון רוקפלר ניסה להתמודד לנשיאות.
לארי פינק, שהחברה בראשותו שולטת כיום בנכסים בשווי 11 טריליון דולר, הוא דוגמה מושלמת להונאה שעומדת ביסוד המשחק הפוליטי המבוססת על חלוקה מלאכותית בין ימין ושמאל. מחד, הוא “גלובליסט גאה”, כהגדרתו, וליברל מוצהר שמקדם בהתלהבות את אג’נדות האקלים והלהט”ב. מאידך, הוא חבר קרוב ואפילו “איש סודו” של טראמפ, ובעבר שימש גם כמנהל הכספים שלו. לא רק זאת, אלא שהוא אף שירת בעמדת יעוץ בכירה בממשלו של “דונלד המושחת”, שבמהלכו בלאקרוק שגשגה ופרחה באופן חסר תקדים – בין היתר בזכות ההקלות במיסים שהנהיג טייקון הנדל”ן למען חבריו למועדון העשירים.
כשבועיים לפני יום הבחירות, במהלך ועידה יוקרתית בנושא שוק ההון שהתכנסה בניו יורק, נתן פינק דרור ללבו וביטא בקול את מה שיודע מן הסתם כל פרח פיננסים זוטר: “נמאס לי לשמוע שאלה הן הבחירות החשובות ביותר בחיינו”, הוא התאונן בפני אולם מלא נציגים מחויטים של וול סטריט, “האמת היא שבטווח הארוך הן לא משנות כלום”.
מנכ”ל הישות הכלכלית החשובה בעולם – צלע מרכזית במשולש הקדוש של הכנסייה הפיננסית (יחד עם ואנגרד וסטייט סטריט) – הוסיף והתוודה שבלאקרוק עובדת בתיאום עם ממשלים משתי המפלגות ומצויה בקשר ישיר עם שני המועמדים. דבריו של פינק עוררו הדים זועמים במסדרונות ההשפעה של תשלובת הבנקאות והפוליטיקה, ולו מפני שהוא חיבל בזרם של הנרטיב המתוכנת – כמו איש הפקה שכושל בלשונו רגע לפני ההכרזה על המנצח הגדול במאסטר שף.
במהלך הקיץ היו לא מעט רינונים על כך שפינק מועמד מוביל להצטרף לקבינט של טראמפ בתור מזכיר האוצר, אולם לתפקיד לוהק לבסוף סקוט בסנט, מייסד ומנהל קרן הגידור “קי סקוור”, ששימש יועץ כלכלי בכיר לקמפיין שלו. על פניו, לא בדיוק איום על אצולת הממון כי אם בשר מבשרה. כך או כך, נראה שהנשיא החדש-ישן, שנישא אל הבית הלבן על נחשול של רגשות אנטי אליטיסטיים, לא יסטה מהמסורת של קודמיו להפקיד את משרות המפתח בממשל בידיה של התעשייה שקוטפת את מירב הדיבידנדים ממדיניות הצנע והמלחמות. אין בכך כל פלא, שכן היא זו שמשמשת בסופו של דבר כספונסרית הראשית של ההצגה הדמוקרטית.
“הצבעה בבחירות איננה פעולה של חירות פוליטית, אלא של קונפורמיות פוליטית. אלה המסרבים להצביע אינם מביעים שתיקה. הם צורחים באוזנו של הפוליטיקאי: ‘אתה לא מייצג אותנו! אנחנו לא מאמינים לך!'”
(וונדי מקלרוי, מחברת ופעילה פמיניסטית, קנדה)
כמה באמת עולה קרנבל הבחירות בארה”ב? אף אחד לא יכול לנקוב בסכום האמיתי, מפני שמעבר לקמפיינים הרשמיים של המועמדים המפלגתיים ישנה רשת מסועפת של ארגונים אזרחיים, מלכ”רים, “ועדות פעולה” (PACs) למיניהן ושלל “יוזמות עצמאיות” – כולם מסונפים בדרך כזו או אחרת לאותו תמנון פיננסי שמשעבד את המערכת הפוליטית. בשנת 2009, לאחר בחירתו של נסיך וול סטריט וסוחר ה-Hopium הממולח ברק אובמה, נאמר שמחיר הרצתו לבית הלבן נאמד בכמיליארד דולר. כיום, סכום כזה לא היה מביא אותו אפילו לתחנת הרכבת המרכזית של וושינגטון. על פי נתונים פורמליים ושמרניים למדי, בבחירות 2024 הושקעו לפחות חמישה מיליארד דולר בקמפיינים לנשיאות, מתוך סכום כולל של 15 מיליארד שנשפכו על הבחירות הלאומיות בכלל. על פי הסטטיסטיקה המתועדת, כ-90 אחוז מהמועמדים שיש באמתחתם יותר כסף זוכים בסופו של דבר בהתמודדות – אם לבית הנבחרים, לסנאט או למושלות המדינות.
זוהי המציאות הפוליטית כהווייתה, והיא אלף מונים משמעותית יותר מהפולמוס האידיאולוגי המפוברק ומהצהרות המועמדים האקראים. ה”תרומות” הנדיבות של האוליגרכיה אינן אלא השקעה פיננסית שמבטיחה לה החזרים מפליגים. מבחינתה, היא בעלת המניות של המדינה, ולפיכך מן הדין שזו תשרת את האינטרסים שלה. זו הסיבה שהשכר נשחק בהתמדה, רמת החיים מדרדרת לתהום ושוק העבודה הוא ג’ונגל של הישרדות יומיומית. זה גם המניע העיקרי להתפשטויות הצבאיות ולמלחמות שאין להן סוף – שלא לדבר על משטר המעקבים שמחשק את החברה האנושית באזיקים טכנולוגיים מתוחכמים. זהו העולם הקודר שמסתתר מאחורי הבלונים באולמות הוועידה ומוזיקת הירידים מחרישת האוזניים שמתנגנת בעצרות ההמוניות.
“לא האנשים שמצביעים הם שקובעים, אלא אלה שסופרים את הקולות”
(יוסף סטאלין, דיקטטור)
אבל מעבר לעיוות הקריטי הזה, שעושה את המערכת הפוליטית לרכושו הבלעדי של מעמד חברתי מצומצם, ישנן בעיות מהותיות אחרות שפוגעות באמינות של ההליך האלקטורלי. קודם כל, שיטת האלקטורים האנכרוניסטית מעוותת את החלוקה האמיתית של ההצבעה ומצמצמת את זירת הקמפיין לנשיאות לכמה “מדינות נדנדה” כמו פנסילבניה ומישיגן. שנית, המונופול הדו-מפלגתי מרסק התארגנויות חיצוניות ומדיר מועמדים עצמאיים, ומאיין כל אפשרות לאלטרנטיבה פוליטית ממשית. נוסף על כך, השימוש במכונות הצבעה ובמערכות ממוחשבות לספירת קולות מעורר חשש אמיתי לאי-סדרים ולמניפולציה – כפי שהוכח כבר בבחירות 2000, כאשר מכונות בפלורידה פסלו באופן סיטונאי פתקים שסימנו את אל גור. העיוות היה כה ברור ומשווע, שבית המשפט במדינה הורה לספור את הקולות הפסולים באופן ידני, אך ההליך הופסק בעיצומו בעקבות החלטה ביזארית של בית המשפט העליון, ממש כפסע לפני שגור היה אמור לעקוף את ג’ורג’ בוש ולזכות בנשיאות.
במסדרונות המרכזיים של המפלגה הדמוקרטית התקבעה במשך בשנים המוסכמה שמה שאירע בנובמבר 2000 בפלורידה היה “גניבת בחירות”, ושמכונות הצבעה הן למעשה פירצה שקוראת לגנב. אולם הגישה הזו השתנתה באופן רדיקלי כאשר “אי-סדרים” דומים נחשפו בפריימריז של המפלגה בשנת 2016, שהתבטאו בהבדלים משמעותיים בין התוצאות בקלפיות הידניות, שנטו בבירור לטובת ברני סנדרס, לבין אלה בקלפיות האלקטרוניות, שהעדיפו באופן עקבי את הילרי קלינטון. ככל שחלפו השנים, החששות לגבי התנהלות מנגנוני ההצבעה הממוחשבים – והחברות הפרטיות המנהלות אותם – הלכו ואיבדו את הלגיטימציה. ומאז שהקמפיין של טראמפ טען לעיוותים בג’ורג’יה במהלך בחירות 2020, כל פקפוק בטוהר ההליך האלקטורלי נחשב “תיאוריית קונספירציה” מאסכולת הימין הקיצוני, שנועדה “לזרוע אי-אמון במוסדות הדמוקרטיים של המדינה”.
“אני חושב שזה נכון לטעון שאליטה של מנהלים ובעלי הון שולטת בכלכלה ובמערכת הפוליטית. העם, כפי שהוא מכונה, זכאי לעתים לבטא את העדפותיו בין הפלגים היריבים של המעמד השליט”
(נועם חומסקי)
אז למה האזרחים עדיין מצביעים בהמוניהם? איך זה שמדי כמה שנים הם מביעים אמון מחודש במערכת שמעולם לא הפסיקה לאכזב אותם ולתרום באופן אקטיבי להתרוששותם ולניצולם? מאין האופטימיות העיקשת הזו, לפיה אותה גברת זקנה ונרגנת תשנה לפתע את דרכיה אם רק ההיא תיכנס לפרלמנט וההוא ימונה לתפקיד בכיר בממשלה? יש שיאמרו שמדובר בתסמונת שטוקהולם המונית או בסינדרום האזרח המוכה. ואולי זה קורה פשוט בשל חוסר ברירה – שהרי אין לנו מוצא קונקרטי מגורלנו כנתינים פסיביים של כוחות, שאת עוצמתם איננו מסוגלים לשער.
כולנו נולדנו אל תוך כת המדינה. ינקנו את ערכיה עם חלב אמנו. למדנו לחשוב שאין בלתה, ולא הכרנו חיים נטולי סמכות. בגן הילדים שרנו לה שירים ונשבענו לה אמונים. התחייבנו למות למענה, לתת לה את מיטב פרי עמלנו וחלק ניכר משכר יומנו. הורגלנו לראות בה חלק טבעי ממערך הבריאה, כמו השמש והשמיים ואיתני הטבע האדירים.
אבל מה היא המדינה באמת, ואת מי היא מייצגת? ומהי התכלית האמיתית של פסטיבלי הבחירות העונתיים? אולי אין בנמצא תשובות חד-משמעיות לשאלות הללו – וגם אם ישנן, מה אנו יכולים לעשות בעניין חוץ מלטלטל את ראשנו בייאוש? יחד עם זאת, גם אם אנחנו חלשים מדי לעורר שינוי יסודי, שום דבר לא מונע מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא ולהצביע על מערומיו של המלך. אין דבר שעוצר בעדנו לחשוב באופן עצמאי גם בעיצומה של שגרת היומיום ההפכפכה והמתישה. אנו רשאים להיות רדיקלים כאוות נפשנו, ובאותו זמן להמשיך ולהשתתף כתמול שלשום במשחק הגדול. אנחנו יכולים להכיר בהונאה הגדולה, ועדיין להיות חלק אורגני מהחברה, לציית לחוקיה, לשלם את מיסיה, להשתתף במנגל של יום העצמאות, ואפילו – אם ממש חייבים – ללכת לקלפי השכונתית מדי ארבע שנים ולהטיל פתק בתיבת הקסמים הכחולה.
“נכון, זה לא מושלם”, יאמרו הסנגורים הרבים של המערכת, “אבל זה הכי טוב שיש”. או במילותיו צ’רצ’יל: “דמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר חוץ מכל האחרות”. אני מסכים אתו. דמוקרטיה היא אכן המרשם הטוב ביותר לשליטה אופטימלית בחברה, בעיקר כל עוד חבריה משוכנעים שהם חופשיים.
תודה.
אהבתי מאוד. זה ממש נותן ביטוי להבנה שגיבשתי ביני לביני מבלי יכולת להצביע על ממצאים בשטח.