ביום ראשון בשבוע שעבר החלפתי מצעים.

לכאורה לא אירוע ראוי לציון או ייחודי. זה קורה בין פעם בשבוע לפעם בשבועיים אצל כל אחד ואחת מכם. אני טורחת לציין את זה רק בגלל כל מה שצמח מתוך זה, וכדי להסביר מה צמח אני חייבת להתוודות על משהו מביך: בתוך מכלול תכונותיי הטובות יש לי נוירוזה קלה וחביבה הקשורה במיטה. במיטות בכלל ובמיטה שלי ספציפית; מגיל מאוד מאוד צעיר המיטה שלי היא סוג של מקדש. אני לא יודעת מתי זה התחיל אבל אני זוכרת את החוויה החושית של עונג גופני ונפשי מלהיכנס למיטה נקייה ומסודרת שהמצעים בה רעננים מגיל שבע-שמונה. אולי זו רגישות חושית, אולי זו חושניות בסיסית שכנראה תמיד היתה לי גם בגילאי ילדות שאנחנו לא נוטים לקשר אליהם חושניות.

כך או כך, כבר מגיל מאוד צעיר המיטה היתה מקדש. הימים המאושרים ביותר היו ימי החלפת המצעים. אני ממש זוכרת את הכניסה לתוך הקרירות המהודקת והריחנית שלהם כשהונחו מתוחים על המיטה. המיטה שלי תמיד נשמרה נקייה ומוצעת, אסור היה להיכנס אליה עם בגדים, לרבוץ עליה סתם כך או לאכול בה חלילה. וכידוע לכם, כשאנחנו מתבגרים הנוירוזות הקלות לא נעלמות. להפך. עד היום הפעולה הראשונה שאני עושה כל בוקר היא מתיחה מחודשת של הסדין, ניעור שמיכה וסידור כללי של מרחב המיטה.

במיטה שלי לא אוכלים ולא צופים בטלוויזיה, אסור להיכנס אליה ללא מקלחת, או עם בגדים שאינם בגדי שינה, ואם אתה מתכוון לבצע פעלול מיני מלכלך עדיף שתגיע מראש עם כיסוי מיטה מתאים לבל יינזקו המצעים. באופן כללי אגב, אם בתשמישי מיטה עסקינן, היו תקופות זכורות לטוב שבהן איכותו של גבר נמדדה לפי השאלה האם הוא ראוי להיכנס מתחת לכיסוי המיטה, או שהפגישה אתו תסתכם בהתגלגלות מעליו (ואני מראש לא מספרת לכם על אותם גברים שהפגישה איתם הסתיימה בחופזה על הספה). כמו שאמרתי, נוירוזה קלה.

במהלך שנות נישואיי לבעלי לשעבר הבדיחה המשפחתית היתה, שמי שממש רוצה להכעיס את אלמוג ולחוות את הצד הממש רע שלה, שינסה להפר את אחד מכללי המיטה שלה. היות שבעלי לשעבר היה אדם אמיץ, ויש שיאמרו עד טיפשות (האיש נישא לי וחי לצידי שנים – איזו עוד הוכחה אתם צריכים), הוא קרא עליי תיגר באופן ישיר וקבוע בענייני נוירוזת המיטה שלי. הוא לא העז לאכול עליה, לא להגזים, אבל היות שחלק מהאובססיה היה להיכנס תמיד ראשונה למיטה המוצעת, והיות שזה הצחיק אותו, הכניסה למיטה בימים של החלפת המצעים הפכה לסוג של מרוץ, כשהוא מנסה להקדים אותי ואני מנסה להרוג אותו על עצם הניסיון. בכל היקר לי – נעליים נזרקו באוויר, אזיקים נשלפו, ציפורניים ננעצו, כל מחיר כולל הקזת דם היה סביר, ובלבד שאני אכנס למיטה ראשונה. כי ידוע שהכניסה הראשונה למיטה מוצעת ונקייה (אחרי מקלחת כמובן) היא הכי שווה.

כשהבטן שלי מתכווצת

מאז שהתגרשנו ואני חיה לבד, אף אחד לא מפריע לי במיטה המושלמת שלי, עם האנוכיות הקלה שלי. אני מציעה אותה מחדש כל פעם שאני חושקת בהתפנקות מוחלטת במצעים המושלמים שלי, ואני מתכרבלת בה להנאתי בלי שאף אחד יחמם לי את הכרית נגד רצוני. אפילו הילדים מחמלי נפשי, יודעים שבמיטה של אמא לא משחקים, ושבכללי לא נכנסים מלוכלכים לשום מיטה. כללים הם כללים. והם נשמרים היטב, ונוירוזות ממש נחמד להעביר לדור הבא.

אז בבוקר החלפתי מצעים ותכננתי שבערב לשם שינוי אלך לישון מוקדם. מאז ה-7 באוקטובר הצלחתי לישון טוב רק עם בן הזוג שהיה לי. שאר הלילות קשים וקצרים, ואני עייפה כל כך שזה כבר לא עניין שראוי לציון. אז תכננתי לעצמי לילה טוב, עם שינה ערבה, להיכנס למיטה עם ספר שירה חדש ולאפשר לעצמי להרפות בתוך הנעים נעים הזה לילה אחד שהוא שלי. אלא שכשהערב ירד הילד התהפך לי.

הייתי רוצה להגיד לכם שזו היתה עייפות, כמו אצל רוב הילדים, כמו אצלו בעבר. ילדים הם יצורים פעלתניים מאוד בשעות הפעילות, אבל כשנוחתים עליהם עייפות, רעב או התרגשות, זה קצת כמו להאכיל גרמלינס אחרי חצות או להרטיב אותם חלילה. היצורים המתוקים הללו שלפני שניה נעצו בכם עיניים גדולות, חיבקו באהבה וניהלו שיח עמוק על תחושות ועל חלומותיהם לכבוש את פסגת הכדורגל העולמית, הופכים בבת אחת ליצורים כעוסים, בוכיים, גדושי ריר, שמטיחים בכם האשמות שחלקן ראויות להישמע (“אין לי שום דבר ללבוש” מילדה בת שבע עם ארון מלא) וחלקן האשמות שווא מופרכות (“הלילה הגיע רק כי את רוצה להכניס אותי למקלחת”). מנוסה ככל שאני באמהות, אני לפעמים מוצאת את עצמי מופתעת אבל לרוב מסוגלת להתמודד עם הקשיים שמקורם ברעב, בעייפות ובהתרגשות.

אלא שכשהערב ירד מה שקרה לילד לא היו עייפות או רעב. הילד עבר ממקום למקום, חסר שקט ומנוחה, הוא התיישב לארוחה, טרף את האוכל, קם, הלך, חזר לשבת, חזר לאכול, קם שוב, יצא למרפסת, חזר. לא מצא מנוח, לא מצא מקום. הבטן שלי התכווצה. כשהבטן שלי מתכווצת זה סימן. זה סימן לתשומת לב, זה סימן אזהרה, זה סימן שמשהו לא בסדר. וזה מכניס אותי למתח. כל הערב התנהלתי עם המתח הזה. הצלחתי להאכיל אותם, הצלחתי לעבור את המקלחות, הצלחתי להכיל את הרוצה/צריך/מעצבן/לא מוכנה/רק סבון תות/בלי לצחצח שיניים/אני לא רוצה להסתרק. הבטן שלי הלכה והתכווצה מבפנים, המתח התעצם, לכאורה בלי סיבה. רק ילד עם מצב רוח, רק ילד חסר מנוחה.

רק אחרי טקס התפוח והסיפור, כשסוף סוף הכנסתי אותם למיטות, כשסיימתי את מילות ההרגעה של לפני השינה שנועדו לעטוף אותם בברכה ובהגנה לקראת הלילה – רק אז הרשתי לעצמי להרפות ולפתוח צוהר בתוכי למקלחת החמה ולמיטה המוצעת שתכננתי לעצמי, ורק אז מתוך מעמקי השמיכה הוא פתאום אמר לי, “אמא אני לא מרגיש טוב.” “מה קרה בובו?” שאלתי אותו, “מה אתה מרגיש?” “אני לא יודע אמא, אני מרגיש לא בסדר בתוך הגוף, אני מרגיש שאני חולה, או עומד להיות חולה.” הוא זינק ממרומי המיטה העליונה אל הידיים שלי. לא היה לו חום. “מה קרה בובו?” שאלתי, מושיטה אותי אליו. הוא התכרבל בתוכי ואמר: “אני לא יודע אמא, אני לא מצליח להירגע.”

זה לקח די הרבה זמן, עוד מקלחת, קפיצות במקום, תרגילי חושים, זה לקח עוד זמן להבין שלילד יש התקף חרדה. שהוא מוצף במחשבות טורדניות וחודרניות, שלא נותנות לו מנוח, שהוא רואה אורות באופק וחושש ממחבלים שמתקרבים, שהוא שומע את רשרוש העלים והוא בטוח שהם מטפסים אלינו הביתה, שהוא רואה צלליות וחוזה שה-7 באוקטובר קורה שוב, שאין לו מנוחה, שאין בו מנוחה.

המיטה הכי שווה

שמתם לב שאנחנו לא מסוגלים לדמיין שמשהו רע קורה לילדים שלנו בתוכם. אנחנו כל הזמן חוששים שמשהו רע יקרה להם, אנחנו שומרים עליהם, מזהירים אותם, מרחיקים אותם מסכנה, אבל מי מסוגל לדמיין התקף חרדה אצל ילד בן תשע? מי מסוגל להכיל את הידיעה שהילד שלו מסתובב בעולם עם חוויה של מה עלול לקרות ומאין תיפתח הרעה? זה נוגד כל היגיון אנושי, זה נוגד את כל המערך ההורי שלנו, כי אני יכולה להצל עליו מהשמש, ולהרחיק אותו ממכוניות, אני יכולה לחצוץ בינו לבין כל איום, אני יכולה לנצח מפלצות. אני לא יכולה לדעת שבזמן שהוא משחק עם ילדים כדורגל ונראה על פניו מאושר, עמוק בתוכו הצללים מטפסים ובחשכה הבלתי נראית נוטעים בנפשו שורשים, וצומחים, מזינים עצמם מקרעי זיכרונות ואירועים שקרו או דומיינו, גדלים ומתחזקים.

לא יכולתי לראות, לא יכולתי לדעת, לא היה לי במה להיאבק. עמדתי בפתח להגן עליו מכל מה שמגיע, אבל החרדה נבטה בתוכו ומתוכו ופתאום היא היתה – ולא היתה לי תשובה. כשהבנתי, כשסוף סוף הבנתי, שינסתי מחדש מותניים, אספתי את עצמי מתהומות הנשייה, התקשרתי לפסיכולוגית, קבעתי עם הפסיכיאטר, עדכנתי את המורה ואת המדריכה, את היועצת ואת הסומכת, הדרכתי נכון את הבייביסיטר, יצרתי מערך טיפול והנחיה. אבל כל זה לא עזר לילד להירגע. אפילו לא טיפה.

הערב ההוא היה ארוך, גדוש בניסוי וטעייה. קפצנו והתגלגלנו, עשינו תרגילים, שמענו שירים, צפינו במסכים, התקלחנו ואכלנו מלא קרטיבים, ובסוף כשתשו כוחותיי אמרתי לו, “אתה יודע בובו, אמא החליפה מצעים היום, אולי ניכנס יחד למיטה?” והוא הסכים, כי נוירוזות קל להעביר לילדים, ובבית שלי כולם יודעים שמיטה עם מצעים טריים היא המיטה הכי שווה. והוא התכרבל בתוך השמיכה הריחנית שלי על המצעים הנקיים שלי וסוף סוף נרגע, וחשבתי לעצמי שאף פעם לא החלפתי מצעים למטרה יותר טובה.