תגידו, מי הגדיר את הסטנדרט שבמסגרתו כל מתווך נדל”ן צריך לשים תמונה שלו בפרסומת בראש חוצות? אתה לא רואה את זה אצל רואי חשבון, לא אצל נגרים, לא אצל טבחים (שפים, סליחה), אולי קצת אצל עורכי דין. אתה נוסע לך באיזה כביש סתמי באמצע עיר סתמית בתוך יום עבודה סתמי והם מביטים אליך, מהשלטים – סוכני הנדל”ן. עכשיו, המראה שלהם ברובו, איך לומר, גנרי וממוצע כמו של כולנו. אין שם איזו נראות יוצאת דופן, יחוד בוהק שמצדיק תמונה. תגיד לי – אני סוכן נדל”ן, אני יודע את העבודה שלי, יאללה בוא, יש לי מה להציע. אבל למה תמונה? מה זה?

ואולי זה הסיפור – תראה אותי, כמוך כמוני, איש כזה שמנסה להתפרנס ויש לו עבודה ובעבודה שלו הוא מתווך לך דירות. אתה זה אני ואני זה אתה. ואולי משהו בגנריות הזו אמור להעביר לי איזו תחושה של אמינות? תראה אותו, כיפה על הראש, הוא ישקר לי? תראה אותה, נראית בול כמו כל השכנות שלי, מתמודדת עם החיים ועם כל מה שיש, מה הסיכוי שהיא תעבוד עלי?

כל מי שיצא לו בפועל להתמודד עם אתגרי נדל”ן יודע שזה תחום, איך נקרא לו, מסוג שאתה צריך לרדת לפרטים ולחשוד כמצב צבירה בסיסי. ואולי, בזירה כל כך תוססת עם בעיות אמינות לא קטנות, דרוש לשים דגש גדול על מי המתווך, מי זה שתופר את העסקה, מי זה שיושב מולך ומוכר לך את המציאות הזאת של השלושה חדרים ודירת גן עם במבוק ודשא סינטטי. ככל שיותר מפוקפק, ככה עובד קשה על אמינות. ומה יותר אמין ממישהו ששם תמונה שלו על עמוד בצד הכביש?

הקטסטרופה שורפת את הבית

עם כל המאורעות מסביב, בשיחות של ההורים עולה חזק המילה “תיווך”. איך אתה מתווך לילדים את מה שקורה? התהומות שמסביב והציניות הנוראה והאלימות הברוטלית וכל מה שלא הופך ילד ליצור שגדל עם אמון בעולם שמסביב, איך אתה מתווך לו? כי זו הגדרת התפקיד שלך, הצו ההורי העליון – המאורעות קורים, אתה מנסה להחזיק בית וילדים מול הקטסטרופה ומה שנשאר לך זה רק לעטוף אותם באיזה נרטיב, כמו “החיים יפים” של בניני. והציפייה הזאת להיות מתווך מוכשר שמה הרבה כוח אצל ההורה – אצלו בפנים המודעות למתרחש מלאה, הוא יודע מה קורה ומה שנשאר זה רק לחשוב איך להעביר את הדבר הזה לעולל האומלל שמחכה שיספר לו מה מתרחש בחוץ. רב חובל, אביר שלי, הגענו ליבשה?

הדרישה הזו לתווך גם מעלה ציפייה – תתאפס, תבין, תסיק מסקנות ועכשיו לאט לאט תשפוך לתוך הסיר באופן שלא יפחיד מדי אבל לא ידחיק מדי, לא ייתן תחושה שהכל מתפרק אבל גם לא ימכור משהו שיתנפץ. בין החרדה לפנטזיה עומד לו ההורה, כמו הרקולס במעבדה, רוקח את הכל ומוציא את המסר – ילד קט, זה מה שקורה. עכשיו, בואו, הילדים שלנו רואים טלוויזיה, רואים שלטים, רואים טיקטוק ורואים הכל. והם בעיקר רואים את האבא המיוזע שמנסה לתווך, הם שומעים את התיווך שלו אבל על המצח רואים את המאמץ שהוא משקיע בלתווך. והילד מבין מזה את מה שנאמר אבל גם רואה, כי הוא אינטליגנטי, את מה שלא נאמר. ומבין – מסתירים ממני משהו והוא נורא כל כך עד כדי כך שמשקיעים המון בלהסתיר אותו. והפנטזיה של האבא לתווך מעוררת את החרדה של הילד שרואה לו.

וזה יותר מזה – תיווך יוצא מנקודה שהמצב קיים. זו הדירה, אלה התריסים השבורים, זו הרטיבות אבל זו גם החצר. עכשיו נשאר לי רק לשכנע למה בכל זאת. והאבא הזה, שמנסה לתווך גם בעצם אומר לעצמו – המצב קיים, מה שנותר לי, התפקיד ההורי שלי זה לתווך את המצב. הקיים. ואולי, רק אולי, זה גוזר איזו פסיביות מובנית, אנרגיות שלמות שעסוקות בלספר על המצב ולמי יש כוח לשנות אותו. וזה, בואו נודה בכך, הופך את האבא קצת לילד. חסר אונים מול הכול הגדול והקיים בחוץ, מנסה לייצר לעצמו איזה נרטיב פנימי של סיבות ותוצאות דרך טוויטר וטלגרם, מתמודד עם מה שקורה בחוץ ועם מה שקורה בפנים.

אני, אני צריך לשמור על הדלת של הנפש של הילדים. ייתכן והתיווך מסמן ויתור על לשנות את המצב ומשאיר אותנו רק עם הצורך להגן ממנו, לתווך אותו. אני תפקידי לנגב לך ולך ולך את הדמעות בזמן שהכולרות בחוץ לא מפסיקים לתת סיבות טובות לדמעות להמשיך לזרום. הרי התיווך עצמו מכיל ריחוק. אנחנו יכולים לתווך סיטואציה שלא פולשת, מי שבתוך הקטסטרופה לא עסוק בתיווך, הוא עסוק בלנצח את הקטסטרופה. והנה, כולנו, מי שלא נמצא בקו ראשון, והאירועים הם אירועים שמתרחשים בחוץ, לא מרגישים את הקטסטרופה שורפת את הבית אז אנחנו לא משנים את מה שקורה בחוץ אלא מתווכים אותו. יאללה, החוצה.