המלצות ספרים – חודש יולי

זהו, השחיתות הגיעה עד לעיתון “בראשית”, ומבקרת הספרים מנצלת את מעמדה ואת אמון המערכת והציבור ודוחפת למדור שלה ספר שהיא עצמה כתבה. שערורייה, נכון? לא נורא. אמנם כתבתי אותו בעצמי, אבל לא המצאתי כלום, כי אני לא באמת סופרת, אלא סיפרתי מחדש את כל הסיפורים שבתורה, בנאמנות, כמעט מלה במלה.

איך זה התחיל? ב-1990 פנה אליי עורך ‘ידיעות ספרים’ באותם ימים, יון פדר, והציע שאכתוב את סיפורי התורה בשפה מובנת לילדים בימינו. כתבתי בשמחה את כל הסיפורים שמצאתי בחמשת החומשים, בסגנון ובשפה שהייתי רוצה לקרוא כילדה או לסַפֵּר בקול לילדים שאני אוהבת, ואני די גאה בתוצאה; כי בדיעבד התברר שהספר עזר לדורות של ילדים ועולים חדשים ללמוד תורה, שלא לומר להבין את הסיפורים ואפילו ליהנות מהם, ועד מהרה אזלו כל העותקים. רק בשנה שעברה, אחרי פנייה מרגשת מעמותת “מיתרים” (שבמסגרתה לומדים יחד ילדים דתיים, מסורתיים וחילוניים באותו גן), החליטו בהוצאה להוציא את הספר מחדש, בכריכה עדכנית (ופחות יפה, לטעמי).

מטבע הדברים, התייחסתי בשעתו לעבודה כאל מלאכת קודש: לא הוספתי לסיפורים שום דבר שאינו מצוי במקור, לא החסרתי מהעלילות אף פרט, כל פסוק מופרד ממשנהו בנקודה, ובכל מקום שהיה לי ספק איך “לתרגם” את התוכן לילדים ולפרש למענם את הכתוב, התייעצתי עם חברי הטוב מאיר אריאל ז”ל, שגר אז עם אשתו תבדל”א תרצה, במרחק חמש דקות דיווש מביתי בתל-אביב – והוא היה פותר לי בתבונה את כל ההתלבטויות.

כיום בקושי לומדים תורה בבתי הספר (הבנתי שגם בבתי הספר הערביים לא לומדים את הקוראן), אבל בעיניי חשוב שילדינו יכירו את הסיפורים האלה ויגדלו עליהם, אז אפשר לקרוא אותם יחד בבית. איך תדעו אם הספר מתאים לילדיכם? לצערי עדיין אין לו מהדורה דיגיטלית, אז אצטט לדוגמה את הפתיחה המפורסמת: “בְּרֵאשִׁית – כְּלוֹמַר בַּהַתְחָלָה-בַּהַתְחָלָה, לִפְנֵי הַכֹּל – אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. וְהָעוֹלָם הָיָה עֲדַיִן מְבֻלְבָּל, תֹּהוּ וָבֹהוּ, בְּלִי שׁוּם סֵדֶר, וְהָיָה חֹשֶׁךְ גָּדוֹל וַהֲמוֹן מַיִם, וּמֵעַל פְּנֵי הַמַּיִם רִחֲפָה רוּחַ אֱלֹהִים. אָז אָמַר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר! וּמִיָּד נִהְיֶה אוֹר גָּדוֹל וְנֶהְדָּר, וְהָאוֹר מָצָא חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה סֵדֶר בָּעוֹלָם, הִבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וֶאֱלֹהִים קָרָא לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה. וְאָז הָיָה עֶרֶב, וְהָיָה בֹּקֶר, יוֹם אֶחָד” (120 עמ’, אייר: ניקודה זינגר, בחנויות ובאתר ידיעות ספרים). לבני 5-12 ולתלמידי אולפן.

> סיפורי התורה | עיבוד: הח”מ

לנוער צעיר

ילדה נטושה רגשית

מתחת לשטיח, מאחורי הכריכה ובין השורות, הספר המטלטל הזה הוא מסע הרואי של ילדה נטושה-רגשית להשיב אליה את אהבתו של אביה. כמעט כל ילדה, גם אם אביה מסור ומגונן, מרגישה לפעמים נטושה כשאבא’לה עסוק במשהו אחר; אבל אביה של יעל, שהוא “גבוה ויפה”, אינו רואה את בתו הבכורה באמת, אינו מתעניין בה ואינו מחבק, קולו אינו חם – מה שנקרא אבא גרוע, ואולי נכון יותר לומר, נכה רגשית. והנה, אף שיעל כנראה בקושי בת עשר, במקום להאשים את אביה המנוכר ולכעוס עליו, כמצופה מילדה בגילה, היא יוצאת למסע אמיץ בזמן כדי להציל את האב-הילד מבדידותו, מייאושו, ולהחזיר לו את האמון באהבה – בתקווה שכך תגאל את שניהם מהחיץ הרגשי המבודד אותם, ואולי גם את המשפחה כולה.

וכל זה קורה ליעל לא רק מתוך טוב לב או אצילות נפש, כי הגיבורה שלנו אינה פוליאנה, אלא ילדה אנושית (המוכרת לי היטב מזכרונות הילדות שלי עצמי). היא מודעת לכל המגרעות של אביה, אבל מודעת עוד יותר לריחוקה שלה משלֵמוּת. כמה נוגע ללב הקטע שמתאר את תגובתה כשאחותה התינוקת מוצאת מרקר סגול, שיעל לקחה בחשאי משולחן העבודה של אביה, ואבא תוהה איך הקטנטונת יכלה להגיע לשולחן: “‘אולי המרקר נפל?’ אמר פתאום קול חסוד וזר של ילדה טובה”. ואחרי שאבא מלטף את שערה של יעל בהיסח הדעת, היא ממהרת לשפשף את ראשה חזק בשירותים כדי “למחוק את הליטוף הזה שהזכיר לה שהיא ילדה זרה, שכל הטוֹבוּת שלה מזויפת, שהיא מסוכנת, והיא בכלל לא ידעה ולא יודעת מתי תפתיע אותה שוב הילדה הזרה הזאת בתוכה”. במלים אחרות, יעל מרגישה שהיא עצמה אינה ראויה באמת לאהבה.

אבל בזכות העולם שמתחת לשטיח – וכל אחד יתרגם את העולם הסמוי הזה איך שהוא רוצה – ובזכות כשרון הכתיבה שלה ודמיונה הפורה, בזכות דודתה החכמה וגם בזכות לבה הטוב, העדין והרגיש, יעל מצליחה להציל את אהבתה שלה; את אהבתה אל עצמה, ומכאן גם אל אביה. בתום מסעה הנועז היא כבר לא חווה את התנהגותו של אביה כמכוונת נגדה (ונגד אחיה, שכן יעל מרגישה שרק את אחותם התינוקת הוא אוהב באמת), ואף מצליחה לראשונה להבין שהזָרוּת בקולו של אבא, המבט המרוחק והניכור הם פשוט חלק ממי שהוא, “מפני שיש לו עולמות משלו שהוא עובר אליהם”. ממש כמוה.

בין השאר, זהו גם ספר על כוחה המרפא של הכתיבה, ויש בו עוד המון הפתעות קטנות ומרהיבות שמדגדגות את הלב ואת בלוטות הדמעות, כמו שספר התבגרות מצוין צריך לעשות. ואיזה כיף שמדף הספרים לנוער התעשר גם בספר המיוחד, האמיץ והנפלא הזה (158 עמ’, ערך: יותם שווימר, הוצ’ טל-מאי), לבני 9-14.

> העולם שמתחת לשטיח | לי עברון

למבוגרות

גן הילדים כמיקרוקוסמוס

זה אחד הספרים הכי מרחיבי לב שתקראו השנה ובכלל: סיפורים קטנים על הווי של ילדים בגן כפי שרואה אותם הגננת הצנועה והנהדרת שלהם, שלומדת מהם לא פחות משהם לומדים ממנה, ואולי אפילו יותר. חלק מהסיפורונים כבר קראתי כפוסטים של ענת גביש בפייסבוק, ובכל זאת לא הצלחתי להפסיק לקרוא, דף אחרי דף, כי היא כותבת כל כך יפה, וכל כך חכם, וכל כך צנוע, כאילו היא לוחשת לך את הסיפורים לאוזן. והסיפורים האלה עושים מסאז’ ללב, כי הם מאירים את העולם דרך עיניים תמות ונקיות של ילדים.

זהו ספר חובה לכל מי שיש לו קשר עם ילדים – בראש ובראשונה גננים וגננות, אבל כמובן גם הורים וסבתות וסבים – ובעצם הוא רלוונטי לכולם. כי גביש היא גננת ביישוב צפוני שבו ההורים משתדלים לכבד את ילדיהם ולדבר אליהם יפה, בלי לצעוק ובלי להעניש, ולצדה יש חברה-גננת מנוסה שהיא לומדת ממנה, ובעקבותיה גם אנחנו לומדים כל כך הרבה. שהרי גן הילדים הזה הוא מיקרוקוסמוס של יחסי אנוש, של כל ילד עם עצמו ועם סביבתו ועם המבוגרת האחראית, וכל מיני תקלות ומצוקות קטנות נפתרות בו בצורה כל כך מרנינה שאין דברים כאלה. כי מה רוצה ילד, מה רוצים כולנו? שיראו אותנו. וענת רואה, בעיניים טובות וסבלניות ומוכנות ללמוד בכל רגע, ומקשיבה להם כל כך יפה, ויודעת לספר על זה ככה שגם אנחנו מתחילים ללמוד לראות ולהקשיב.

ואם עוד לא השתכנעתם עד הסוף, קראו נא את הפרק הראשון באתר “קידום” או באתר “עברית”, כמו החברה שכתבה לי אחרי שקראה אותו – “מיד טפטפתי דמעות והזמנתי לי עותק מודפס, כי נראה לי שארצה לחלוק אותו. תודה!” (72 עמ’, ערכה: אביבית משמרי, הוצאה עצמית). אוצו רוצו.

> תספרי על אנחנו | ענת גביש

בול פגיעה

לא זוכרת אם יצא לי אי פעם בחיי לקרוא ספר פעמיים, בזו אחר זו, עד שנתקלתי בספר הזה. בהתחלה בלעתי אותו בשקיקה, כמהופנטת, וברגע שסיימתי ידעתי שיש פה חידה גדולה שאני מוכרחה לפצח, כי מורגש שכתבה אותו משוררת – טקסט מדויק ומחושב, בלי אף מלה מיותרת, מועט המחזיק את המרובה, ומשום כך מפעים. בסגנון יובשני מתארת הגיבורה בעיקר פעולות ומעשים טכניים, כמו תסריט לסרט אילם עם כתוביות, אבל כל דבר בו – החל בשמו הדו-משמעי, דרך העלילה התמציתית ועד הסוף האניגמטי – מכיל רבדי רבדים ומסתורין המתפענחים לאיטם.

כבר בפתח רומן הפרוזה הקודם שלה, “חברה”, הבהירה תהילה חכימי את השקפתה על מקומות עבודה, שבהם נדרשים העובדים לתפקד כמצופה מהם בפירמידה היררכית ולהדחיק את אישיותם האמיתית – כמו בכוורת או בקן נמלים, שבהם אין משמעות לקיומו של הרמש הבודד אלא כיחידה מתפקדת לטובת הכלל. כמותם, העובדים הכפופים לבוס נאלצים בסופו של דבר להתעלם מרגשותיהם, מרצונותיהם ומכל מה שאינו קשור ישירות לתפוקתם או לאינטרסים של החברה – אבל באיזה מחיר? הפסקה הראשונה בספר ההוא פתחה בשאלה: “אשה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך?” וסיימה בשאלה: “אשה בחלל עבודה, אהבת פעם?”

גם בספר החדש מופיעה אשה חסרת שם בחלל עבודה, הפעם כבת 40, ונדמה כאילו השאלה הראשונה כבר לא מעסיקה אותה, כאילו התייאשה ממנה. התשובה לשאלה השנייה נרמזת ברמז דק ומעודן רק בשליש האחרון של הספר; כן, היא אהבה פעם, כך נדמה, וזה לא נגמר טוב והיא לא רוצה אפילו לזכור, רק למחוק ולהתחיל מחדש. לכן עזבה את חייה הקודמים לטובת רילוקיישן באמריקה; להלכה שדרוג מקצועי, אך בפועל היא טירונית. עלֶיה ללמוד במהירות איך להתנהל בסביבת עבודה בלתי-מוכרת, בשפה ובתרבות האמריקאית, והגיבורה שלנו נחושה ללמוד ולהצטיין. יש לה מטרה, ולמענה היא מוחקת הכל – את עברה, את רגשותיה וגם את נשיותה, שכּן היא מדווחת את קורותיה בשפה גברית להפליא, ומתנהלת בעולם בסגנון גברי שכמותו לא זכור לי אצל שום דמות נשית ראשית בספרות שלנו. בחייה החדשים, למשל, היא מסוגלת ללכת לישון בבגדיה, אפילו בנעליה(!), לא טורחת לטפח את עצמה ומתחת לבגדיה היא לובשת תחתונים וגופייה(!). ודווקא משום כך הטקסט מהדהד בעוז, מערער, מעורר תאים רדומים בלב ובמוח.

כדי לשרוד באמריקה – עולם שבו הכל נראה מלאכותי ומזויף, שבו קטילת חיות בכלי נשק היא סוג של ספורט ובילוי חברתי מקובל – הגיבורה מנסה בכל כוחה להשתלב. בהתחלה היא “קוף אחרי בנאדם”, משננת את הפעולות של עמיתיה ורושמת לעצמה פרטים, ובהדרגה נדמה שהיא אכן תלמידה מצטיינת ובדרך להשתלבות מלאה, אבל סימנים שונים מעידים שמשהו במכונה המשומנת הזאת פועל רק למראית עין, ובפנים משהו לא עובד. יש עוד הרבה מה לכתוב ולספר על הדמויות השונות שהגיבורה פוגשת, שרק שתיים מהן מפגינות סימני אנושיות: הראשונה היא קולגה ידידותית שנעלמת מיד בהתחלה באופן מסתורי; השנייה, מרים, היא המעניינת מכולם והיחידה בעולמה החדש של הגיבורה שמפגינה סימני אנושיות ורגש – אך היא הולכת ומתפוגגת מהעלילה עד שהגיבורה תוהה בינה לבינה אם לא דמיינה אותה. ובכלל יש עוד המון מה להגיד על הספר, אבל במקום זה אקרא אותו בפעם השלישית (156 עמ’, ערך: עודד וולקשטיין, הוצ’ אחוזת בית). אל תחמיצו.

> יריתי באמריקה | תהילה חכימי