המונדיאל מתחיל בתוכי

המונדיאל מתחיל בתוכי

נראה שיש הסכמה ציבורית גורפת סביב הקביעה שהמונדיאל לא נגמר עד שלא אפרסם את מסקנותיי לגביו. באופי שלי אני כמובן נרתע מאור הזרקורים כמו מפרוקטולוגים והייתי מעדיף לוותר על הכבוד, אבל אני יכול להבין למה הסיכום שלי כל כך חשוב לציבור:

כי אני לא יודע שיט על כדורגל.

אין לי מושג מה קורה במאבקי התחתית בליגה האנגלית, לא יודע מה יהיה ההרכב במשחק הבא של הפועל חדרה נגד בני-ריינה, ולא הייתי מזהה את הקשר הימני של יובנטוס גם אם היה מתיישב לי על הברכיים. פעם בארבע שנים אני רואה כדורגל, במונדיאל. וזה הופך אותי, בעיני רבות וטובות, לפרשן האידיאלי. כי כדורגל לא נועד לעכברי הענף שיודעים לצטט סטטיסטיקות מהליגה הארמנית, אלא להמונים שבאו להתבדר ולשכוח לרגע מחשבון הארנונה. בדיוק כפי שמסעדות לא נועדו ל”מומחי אוכל” אלא לאנשים כמוני וכמוך שרוצים לאכול משהו טעים ומפנק מחוץ לבית.

אז בהמשך אפרסם כאן בחשיפה עולמית את מסקנותיי ואת הצעותיי המהפכניות לשינוי התקנון, אבל ההגינות הספורטיבית מחייבת סקירה קצרה של קריירת הכדורגל שלי לאורך השנים, או כפי שהיא מכונה בוויקיפדיה “העכבר ששאג פעמיים”:

התקופה התימנית שלי

בגיל 10 חזרתי לישראל משנתיים של טיול תרמילאים בדרום-אמריקה (סתם. ההורים שלי היו בשליחות) היישר אל המדבר הקשוח של ערד. שם גיליתי שהרף המינימלי הדרוש לבנים שלא מתים על כאפות מסתכם בשני תחומים עיקריים: לזהות בשמיים מטוסי קרב, ולהיות אוהד שרוף של קבוצת כדורגל כלשהי בליגה. עניין המטוסים היה אבוד עבורי, לא הצלחתי למצוא בי ולו זרע זערורי של סקרנות או עניין בתחום הזה ולחלוטין לא הייתי בשל לפתח יחסים אישיים עם נשק להשמדה המונית; לכן הבנתי שבקשר לכדורגל לא יהיו פשרות, אני חייב להשקיע. אם אין לך קבוצה אהודה אין לך על מה לריב עם הבנים האחרים, ואז תיגזר עליך גלות משפילה.

למרבה המזל חיי כתרמילאי צעיר לימדו אותי לקלוט, לחקות ולאמץ קודים תרבותיים שונים ומשונים כמעט בן-רגע, ולכן מיהרתי לצלול אל מדורי הספורט של העיתונים, עברתי על רשימת קבוצות הליגה הבכירה, ובחרתי לי קבוצה. זה היה קלי-קלות. כמעט לכל הקבוצות היו שמות משמימים “הפועל זה”, “מכבי ככה”, “בית”ר משהו” – ולהם קראו “שמשון תל-אביב”! תמיד אהבתי את הסיפור על שמשון הגיבור, גם כי כמוני הוא שנא להסתפר וגם כי הוא היה הגבר הכי חזק בעולם אבל מול אהבת אישה היה הופך לגור עדין ופגיע.

תוך שבועות ספורים ידעתי בעל פה את כל ההרכב של שמשון, כולל שחקני ספסל ואפסנאי. וגיליתי שאל”ף, הבחירה שלי היתה מקורית להפליא, משום-מה בכל בית הספר לא היה עוד אוהד של שמשון, מה שהעניק לי קול ייחודי בוויכוחי הכדורגל. ובי”ת, בחרתי אחלה קבוצה עם אחלה גרוב ובעיקר עם אחד מגדולי הכדורגלנים הישראלים בכל הזמנים – גידי (גדעון) דמתי. גידי דמתי היה תימני מתולתל וחייכן, מה שלא חריג כי בעצם עם הזמן הבנתי שכל הקבוצה זה תימנים (רק השוער היה אשכנזי ואני רועד כשאני מנסה לדמיין תמונות מחדר ההלבשה אחרי שחטפו גול); שמשון היתה הקבוצה של כרם התימנים וכמה מנכבדי האוהדים היו ראשי ארגוני הפשע של הכרם. מה שכן היה מיוחד בדמתי זה שהוא היה בנשמתו ובגופו שחקן ברזילאי. לא טקטיקן אלא להטוטן, מופע קרקס של איש אחד.

מכיוון שחלק מהקוד היה שכל בן טוען שכוכב הקבוצה “שלו” הוא השחקן הכי טוב בישראל, גם אני מיד טענתי ככה לגבי דמתי, אבל במקרה שלי יצא שגם צדקתי. חודשים ספורים אחרי שאימצתי אותו לליבי הוא נתן את הופעת הסולו הכי טובה של חלוץ ישראלי עד אז ובעצם גם עד היום: דמתי כבש שישה שערים רצופים בניצחון 6:1 על מכבי רמת-עמידר, וזכה באופן חד פעמי ובלתי חוזר בציון 10 בכל עיתוני הספורט.

בזכות גידי דמתי, הבנים התחילו להסתכל עליי אחרת. גידי דמתי הציל אותי מילדות הרבה יותר בודדה.

אמנם נכנסתי לכל העניין מטעמי הישרדות, אבל על הדרך התחלתי ליהנות. אלת-המזל גרמה לי לבחור בקבוצה של פנטזיונרים שלעולם לא יהיו אלופים אבל תמיד יתנו את הנשמה; הכי רחוק משחקני שחמט, הכי קרוב לרקדני סמבה; אנדרדוגים שאין מאחוריהם תקציבים ואגודות, רק שכונה אחת שבה אפילו העשירים הם אנדרדוגים. וכאמור – חלוץ מרכזי שיכול לחצות לבדו את כל המגרש, לזגזג בין שמונה שחקני הגנה כאילו הם קונוסים, לסמן לשוער לאן הוא מתכוון לבעוט, לבעוט בדיוק לשם, ולהבקיע. חלום.

יום אחד הגיעה שמשון להתארח בבאר-שבע נגד הפועל המקומית, אימפריה אז וגם עכשיו כמדומני. דוד שלי אלברטו, עליו השלום והברכה, החליט לצ’פר אותי ולקחת אותי למשחק. ועכשיו, צופים יקרים, נעבור ישר לדקה ה-23: יואל מסווארי הקירח חוטף כדור משחקן של באר שבע במרכז הרחבה, ונראה שהוא בועט בכוח רב מדי לאזור שיש בו רק שחקני הגנה של היריב. אבל לפתע מגיח משום מקום גידי דמתי הממזר, טס במהירות של צ’יטה אל נקודת המפגש המשוערת שלו עם הכדור, מזנק באוויר ושולח רגל שמאלית קדימה; הוא לא מביט בשער ולא בכדור, הוא יודע בדיוק מה קורה בכל אטום בקוסמוס עכשיו; בשנייה הבאה, הכדור פוגש את קצה הנעל של דמתי וניתז בתנועה סיבובית נמרצת היישר לפינה העליונה של השער. האיצטדיון כולו – לפחות עשרת אלפי באר-שבעיים קשי-יום ומסוקסים, מתכווצים במושביהם. וילד אחד, נמוך, בלונדיני וכחול עיניים, האוהד האשכנזי היחיד של שמשון תל אביב בכל הארץ והאוהד עם הכי פחות יצר הישרדות שאי פעם נראה באיצטדיון הזה, קם ושואג בקול שעדיין לא התחלף: “גוווווווווללללללל!!!”.

יותר מזה, דוקטור, אני לא זוכר.

סופר כסאח סופרסטאר

על המגרש עצמו, לעומת זאת, בלטתי קצת פחות. כפי שכבר נרמז, הייתי ילד נמוך שלא התחשל בחברת בנים ישראלים בגיל החיברות. נרתעתי מאלימות, ובאלימות אני כולל גם מישהו שעושה עליך פאול בטעות או כדור שפוגע לך בבטן, אם לא למטה מזה. במשחקים בהפסקות כל הבנים התחלקו לשתי קבוצות ואני השתדלתי להתרכז בשני עקרונות: 1. ליהנות מהחווייה. 2. להשתדל לא להפריע ולא להיפגע.

שני הנרות הללו לרגליי הפכו אותי כמובן לאחד השחקנים הכי פחות אטרקטיביים. החלוקה לקבוצות היתה מתבצעת כך: שני הבנים הכי טובים היו בוחרים כל אחד בתורו שחקן אחד לקבוצה שלהם, עד שלכולם יש קבוצה. אם היה מספר זוגי של בנים, אני הייתי נבחר אחרון. אם היה מספר לא זוגי, הייתי בחוץ. אם במקרה אחת הבנות הג’אדות היתה מצטרפת והיה מספר לא זוגי, גם הייתי בחוץ.

כשהייתי משחק, ייאמר להגנתי, נתתי את הנשמה: קודם כל הייתי בפוקוס מלא על הכדור, דואג בכל רגע לשמור ממנו מרחק ביטחון. בנוסף, לא סתמתי את הפה לשנייה: “מה אתה עושה??”, “תיזהר, מאחוריך!!”, “תמסור כבר יא אגואיסט!”. למרבה הצער הניתוחים הטקטיים שלי זכו בהתעלמות גורפת מצד הבורים הקטנים.

פעם אחת אבא שלי, שינוח בעונג על ערסל בסייסטה הנצחית של גן עדן, הגיע לתורנות שמירה בבית הספר, ויצא לו לראות אותנו משחקים בהפסקה. אבא שלי היה בעצמו סוג של שמשון הגיבור, גבר של גברים, והתרגשתי מאוד שסוף סוף יחזה במוח הכדורגל החד שלי בפעולה. אבל אחר כך כששאלתי אותו מה הוא חשב הוא ענה: “אתה בכלל לא משחק כדורגל, רק צועק כל הזמן”.

למרות העלבון הצורב והחשד המתגבש שאולי לעולם לא אהיה גיבור כמוהו, לא תליתי את הנעליים, ולא נעלבתי כששוב ושוב נבחרתי אחרון ובלי חמדה. זה היה עדיף מלשבת ליד הברזייה ולספור את טיפות המים עד הצלצול (56 בחצי שעה אם תהיתם).

אבל אז, כמו בכל סיפור ספורט ראוי, באה התפנית הדרמטית. זה קרה, כמו כל הרגעים הגדולים בהיסטוריה, בטעות מוחלטת ואפילו התחיל כתאונה מצערת: באחת ההפסקות, אבישי התימני התחיל בדהירה אל עבר השער של הקבוצה שלי. אני מציין שהוא תימני כי אם לא הבנתם תימנים וברזילאים הם האלוהים של הכדורגל. אבישי היה השחקן הכי טוב בשכבה, שנתיים אחר כך הוא עבר לבירת הנגב כדי לשחק בקבוצת הנערים של הפועל באר שבע, אוקיי? אבל עכשיו הוא דהר היישר לכיוון שלי, ולאבישי היו בעיטות פצצה שכבר כופפו כמה קורות ולא היה לי שום חשק להיות מעורב באיזשהו אופן באירוע הזה. הבעיה היתה שהוא כידרר בצעד תימני, ואני הגבתי על כל צעד באיחור אירופאי ושוב הייתי בזווית פגיעה אפשרית. כשהבנתי שאין לי מושג לאיזה צד לברוח פשוט נסתי על נפשי והתחבאתי מאחורי השוער שלי, ממש על קו השער. אבישי התקדם. השוער רץ אליו. אבישי הקפיץ כדור גאוני מעליו. אני עצמתי עיניים ונפרדתי מיקיריי שנייה לפני שהכדור פגע לי בחזה והפיל אותי ארצה. כבר חישבתי האם התעלפות היא משהו שאני יכול להרשות לעצמי במעמדי החברתי הנוכחי, כשמוחי המעורפל החל לקלוט את צהלות השמחה מסביבי, ואחרי רגע גם את הצ’אפחות והחיבוקים מחבריי לקבוצה. הצלתי גול בטוח של אבישי. אף אחד לא עוצר את אבישי כשהוא דוהר לבד. ואני הצלחתי!

זהו. זה היה יכול להיות רגע אחד קצרצר וקומי של תהילה שלא במקומה, אבל כמו שכתב דני סנדרסון “אני ישנוני וקצת מג’נוני, אך באצבע לא עשוני”. בשפה של היום, החלטתי למנף את האירוע ולמתג אותו. בישיבת פוסט-מורטם עם עצמי הגעתי למסקנות הבאות: 1. הכדור פגע בי ולא הרג אותי. 2. לא עשיתי כלום חוץ מלעמוד על קו השער ויצאתי גדול. 3. תכלס זה היה פי אלף פחות מעייף ופי אלף יותר מתגמל מהטקטיקה הקודמת שהיתה כרוכה בבריחה בלתי פוסקת לאורך ולרוחב המגרש כולו.

החלטתי ללכת על הנישה הזו. במשחק הבא נעמדתי לי על קו השער ולא זזתי משם. מיותר לומר שאיש לא חש בחסרוני בשום מקום אחר על המגרש. גיליתי גם שמהזווית הזאת הרבה יותר קל לצעוק הוראות טקטיות נבונות. רוב הזמן לא היתה לי עבודה נוספת. השוער היה מתאמץ ככל יכולתו בזמן שאני מצצתי גבעול על קו השער. ואם פה ושם הכדור היה עובר את השוער, היה סיכוי לא רע שיפגע בי מבלי שאצטרך לבצע פעולה רצונית כלשהי, ושוב הייתי נישא על כפיים כמי ש”הציל גול בטוח”.

זה לקח כמה משחקים עד שמעמדי התחיל להשתנות. אבל כמו שאומרים אצלנו בענף, הסטטיסטיקה לא משקרת: הקבוצות שבהן שיחקתי היו מנצחות הרבה יותר, וחוטפות פחות גולים. עם הזמן כבר לא נבחרתי אחרון, וגם לא בין האחרונים, וככל שתהילתי הרקיעה כבר הייתי נבחר באופן קבוע בין שלושת הראשונים. קפטנים היו רבים עלי. הייתי, גבינותיי וגבותיי, כוכב כדורגל מקומי.

וגם מיתוג היה. לא אני חיברתי אותו, כי כמו בכל האגדות, העם עצמו תפר לי אותו. קראו לי “סופר-כסאח”. יש חלוצים, יש קשרים, יש בלם, יש מגנים, יש שוער, ויש סופר-כסאח. ההוא שעומד מאחורי השוער ומחזיר את הקבוצה שלו מהקבר.

מובן מאליו שאחרי כמה זמן קמו לי חיקויים, וגם הקבוצות שמולי היו מעמידות סופר-כסאח משלהן. אלא שאף אחד מלבדי לא קורץ מהחומר הייחודי הדרוש לסופר-כסאח: היכולת להתאפק כל המשחק ולא לצאת ולנסות להשתתף באופן אקטיבי אפילו לרגע. בזה אחר זה כשלו כל מתחריי, לא היה לי תחליף, לא היה לי אח ורע בכל הנגב. וכמו לכל כוכב עכשווי, היה לי סופסוף קהל אוהד, ולכן שיניתי את הרפטואר שלי מהוראות טקטקיות שממילא הפכו מיותרות (לא חשוב מה הם יעשו, בסוף אני אציל את התחת שלהם), לסטנד-אפ מאולתר (אחרי שאבישי שוב העביר לבועז המגן שלי כדור בין הרגליים “יופי בועז תבדוק שהוא לא לקח לך כלום משם” ומיד אחר-כך עוד הצלה הרואית שלי. סטגדיש!).

אלה היו ימים נהדרים, אבל בסתר ליבי ידעתי אפילו בשיא תהילתי שמקומי האמיתי לא על המגרש. כן, אין ספק שאני גאון כדורגל. וכן, אין ספק שיכולתי לפלס כך את דרכי למועדונים הגדולים בעולם. אבל משהו בתוכי התעקש להזכיר לי ששם המשחק עצמו דורש ממשתתפיו לבעוט בכדור עם הרגל, ועם זה אני פחות ביחסים. אז לשברון ליבו של הענף כולו, בהדרגה איבדתי עניין ונאלצתי לחשוף את שער קבוצתי לשערי האויב, לעולם ועד.

ריקוד אחרון

כדרכו האכזרית של העולם, הוא שכח אותי ואת התרומה הייחודית שלי לענף, וגם אני פניתי לאפיקים אחרים. אבל בגיל 16 ניערתי את האבק מתחת לנעלי הכדורגל המטאפוריות שלי, לטובת מופע פרידה של אגדה.

הייתי במשלחת נוער מזליסטית, מתבגרים הורמונליים מכל הארץ שנבחרו בפינצטה לחילופי-תרבות עם בני ובנות גילנו מגרמניה ומדנמרק. גאון מי שחשב על הקונספט, זה הגיל הכי טוב לחילופי תרבות. ואכן, עד מהרה גיליתי את אנגליקה הגויה היפה, והיא גילתה אותי, ומיד צללנו לחילופי תרבות אינטנסיביים. זו אכן היתה חוויה תרבותית מאלפת, כי מחוץ לבועה שבה גדלתי גיליתי שני דברים עמוקים ורוחניים מאוד לגבי עצמי: אל”ף, אני כבר לא כזה נמוך, למעשה אני די גבוה. בי”ת, יש בנות ביקום שלא רוצות אותי רק בתור ידיד.

מצויד בהארות הללו, שיכור מאוקסיטוצין ואדרנלין, מסטול מחוסר שינה בנסיבות חגיגיות ועם התכווצות שרירי הלסת מפאת נישוקי יתר, התייצבתי על מגרש הכדורגל למשחק ידידות של נערי ישראל נגד נערי גרמניה. בנבחרת שלי היו כמה בנים אתלטיים ומוכשרים, בצד הגרמני גם. באופן טבעי, הדקות הראשונות והשקולות של המשחק מצאו אותי בברירת-המחדל העתיקה שלי, משתדל לא לפגוע יתר על המידה במהלך התקין של המשחק. אבל מכיוון שהייתי שקוע בחלום רומן-הקיץ שלי לא הייתי מספיק ערני וכשניסיתי לזוז מהכדור באלגנטיות, שחקן גרמני עשה עליי פאול ומרח אותי על המגרש.

ואז קרה הפלא. בניגוד לכל חוויות העבר (שבהן אם נפלתי הייתי צריך לזחול למקום מבטחים ולקוות שאיש לא הבחין בפדיחה), הפעם אנגליקה המלאכית פרצה בריצה למגרש, כרעה לידי בדאגה ושאלה בקול רועד “יו אוקיי מיי לאב?”. בו ברגע התחולל בי שינוי מעמיק. לא הייתי עוד הילד הנמוך שבורח מהמשחק. הייתי גלדיאטור, לוחם למען אהובתי שמפללת לשובי משדה הקרב בחתיכה אחת. חייכתי אליה, אמרתי לה “איטס נאת’ינג ביייבי”, הדבקתי לה נשיקה וקמתי ומילאתי – לראשונה מאז קפיצת הגדילה שלי – את מלוא קומתי.

אני לא רוצה להפליג יותר מדי בפרטי המשחק ההוא, מי שמתעניינת שתחפש בוויקיפדיה. די אם נאמר ביובש שבאותו יום ישראל הצעירה החזירה לגרמניה על השואה וניצחה אותה 0:2, וששני השערים נכבשו בבעיטות טיל אימתניות של כוכב הקבוצה הבלתי מעורער. ולא ננקוב בשמו, רק נציין שאחרי כל שער שוב פרצה למגרש אנגליקה הקסומה, קפצה עליו בחיבוקים ונשיקות ובקריאות “יו מיי הירו, איי לאב יו!”.

וזאת הסיבה שאני הכי מוסמך להיות הפרשן שיסכם את המונדיאל: כי מי כמוני יודע שכדורגל זה לא טקטיקה ואפילו לא כישרון, אלא קודם כל ומעל לכל כדורגל זה לב ונשמה ויופי. ביום ההוא הלב שלי היה מלא בכל אלה, ולכן הייתי בלתי מנוצח. וכדי שענף הכדורגל ימשיך לרגש את כל העולם ולא רק את מוטי איווניר, צריך להנהיג כמה שינויים קטנים בתקנון, לפני המונדיאל הבא.

מסקנות, המנון ופיזור

יש להקטין לפחות בשליש את מימדי המגרש. ככה לא יוכלו לבזבז את זמן המשחק במסירות משעממות ואינסופיות במרכז המגרש. בנוסף, השינוי הזה יבוא לקראת הצופים הלא עשירים שאין להם מסך של 600 אינץ’ ולכן חצי מהזמן אין להם מושג איפה לעזאזל הכדור.

יבוטל חוק הנבדל. קודם כל כי הוא מוביל למיליוני שיחות הסגברה של גברים שמעמידים פנים מול הנשים שהם מבינים את החוק הזה. ושנית כי זה חוק שנועד למנוע מצב שבו חלוץ יריב עומד כל הזמן ליד השוער ומחכה שם לכדור. אבל מה אכפת לנו בעצם? זה יעשה את המשחק יותר מעניין, יותר גולים.

לכל קבוצה תהיה מכסה מקסימלית של מסירות אחורה לשוער. זה לא כדורגל, ולכן זה צריך להיות שמור רק למצבי חירום ולא למצבי “בא לי למזמז את המשחק”. אז אחרי 3 מסירות שכאלה, כל מסירה נוספת תגרור עבירה – בעיטה חופשית ליריב מנקודת המסירה.

די כבר עם ההארכות האינסופיות האלה שבהן כולם רק מרוכזים בלא להפסיד ולהגיע בשלום לפנדלים ולקוות שיהיה להם מזל. החוק החדש אומר: מי שמבקיעים ראשונים בהארכה מנצחים (וכך במקום חצי שעה של פיהוקים נקבל כמה דקות של אדרנלין טהור).

אם גם אחרי חצי שעה של הארכה אין הכרעה, עוברים למשחק כמו בשכונה: שלושה נגד שלושה על שער אחד. מי שמבקיעים ראשונים זוכים, מקסימום 10 דקות.

אם עדיין אין גולים, שתי הקבוצות מודחות, כי הן אולי נהדרות בטקטיקה אבל בושה לכדורגל.

תודה רבה, אני הייתי גביניניו האגדי, נתראה בעוד 4 שנים במונדיאל של צפון אמריקה.