החיים עכשיו במבצע
ג’וק
יש לי ג’וק בבית.
ולפני שתגידו “ביג דיל, גם לי יש/היו ג’וקים בבית”, אני מבקש להדגיש:
יש לי ג’וק בבית.
היו לי תקופות של ג’וקים בבית. בהרבה בתים, הרבה ג’וקים. היו אלה ימים דוחים, אבל גם ימים פשוטים: מלחמת טריטוריה, חד וחלק, אני נגד צבא גדול ורב, כל האמצעים כשרים ורק החזק שורד. הדילמות היחידות שלי היו בין K-400 לבין מוקש נעל.
אבל עכשיו יש לי ג’וק.
קשה לי לקבוע כמה זמן אנחנו גרים ביחד, כי הוא נכנס לי לתודעה בהדרגה. אני חי במושב, על גבול השדות והטבע, מה שאומר שהבית והחצר שלי אירחו כבר עונה שלמה של “עולם מופלא”: עקרבים, נחשים, תנים, שועלים, נמיות, ארנבות, טרנטולות, נדלים, עטלפים, ינשופים, פילים (רק בודק הקשבה) וכמובן הטווס של השכנים שבואו לא נתחיל לדבר עליו כי אחרת כל מדור־הבכורה שלי ב”בראשית” יהיה גיבוב של קללות, חרפות וגידופים.
בכל אופן מהטעמים הזואולוגיים הללו אך טבעי שהג’וק לא קפץ לי מההתחלה לראש הרשימה. אם אדרש לנחש, אני מניח שבמפגשים הראשונים שלנו שיגרתי לעברו נעל או סנדל, ללא נפגעים.
בסקאלת הג’וקופוביה – שבקצה אחד שלה אנשים שנכנסים להתקף היסטרי פסיכוטי ובקצה השני אנשים שילטפו למקק את הבטן – אני נמצא איפשהו באמצע. ואני מניח שאלמלא נאלצתי בכל מערכות היחסים הזוגיות שלי לגלם את חובתי הסטריאוטיפית, דווקא הייתי שמח לא להישיר מבט אל מחושיו של ג’וק כל ימי חיי, ושמישהו אחר יתעסק בזה בשבילי תודה רבה.
אבל לא זכיתי בלוקסוס הזה. בתור הזכר הבוגר בבית אני החזית האחרונה מול צבא הזומבים האפל, ויסלחו לי כל יפי הנפש אבל תקראו לי כשלג’וקים יהיה “שלום עכשיו” – עד אז זו מלחמת חורמה. כך נהגתי תמיד, הייתי חייל מוסרי. לא נהניתי להרוג (והדחקתי את שטף האדרנלין המענג שבא אחרי צליפה מוצלחת), אבל נהייתי פאקינג טוב בזה.
עד הג’וק הזה. במפגשים הראשונים בינינו, כאמור לא הצלחתי לפגוע בו. משתי סיבות, אני חושב. הראשונה – הראש שלי לא לגמרי היה שם. הייתי יותר מרוכז בלנער נעליים לפני השימוש כדי לוודא שלא התנחל שם עקרב או נדל או עקרבוט (כנראה החיה הכי מכוערת בעולם שיודעת גם לנשוך וגם אשכרה לצרוח עליך בקול), או שהייתי עסוק בגיגול אובססיבי (חלון אנונימי) של מתכוני טווס – דברים כאלה. אבל היתה עוד סיבה, חמקמקה אף יותר ממקק־מטבחים עירוני: הלב שלי כבר לא ממש היה בזה.
זאת אומרת – משהו בי קלט שאין לי פה באמת עניין עם צבא זומבים שבא לכבוש את הממלכה, אלא עם ג’וק אחד. חצי גרם של חומר אורגני, שש רגליים, שני מחושים. לקח לי זמן להפנים שיש פה רק אותו: קודם כל היתה העובדה שמעולם לא ראיתי שני ג’וקים בבת־אחת. אבל מעבר לזה – היו לו מאפיינים מאוד ברורים. ודפוס אישי של רגלים ומנהגים.
יואכים
המאפיין הכי בולט בו הוא כבדות התנועה שלו. אני חושב שאנחנו מכירים מאז החורף הקודם, וכבר אז היה לי ברור שלא מדובר בסייח־מקקים נמרץ אלא בג’וק שכבר ראה הכל ויודע שאל”ף אין מה למהר ובי”ת הרגליים לא מה שהיו פעם. זה לא אומר שברגע הנכון הוא לא יכול להטיס את עצמו למסתור במהירות של קרן לייזר; הוא יהיה מסוגל עד יומו האחרון. אבל כל עוד שארית־חייו אינה תלויה מנגד, אין סיבה למהר.
למדתי שיש לו מסלול קבוע: בשעת לילה מאוחרת כשרוב הבית חשוך למעט תאורת נטפליקס מרצדת הוא מגיח מפתח מאורתו: ארון־החשמל שבין פינת האוכל לדלת הכניסה. תחילה הוא משתהה, מסתגל לתאורה ולאקלים, מותח מחושים ורגליים, מרחרח. ואז הוא מתחיל במסלולו הקבוע, איטי כל כך שאני חושד שבשעות היום הוא עובד בדואר ישראל. הוא יורד בקו אנכי על הקיר המקביל למשקוף הכניסה – מרחק של 170 סנטימטר וזמן ממוצע של בין 10 ל-15 דקות; ואז עורך מסע ליקוט נינוח מתחת לשולחן האוכל ובליבו מעניק לי את המחמאה שלעולם לא אקבל מסבתא פולה המנוחה שלי: שאצלי בבית אפשר לאכול מהרצפה.
הוא לא מתחזר ולא מתפזר. מלקט כמה דוגמיות מהאזור ההוא, ואז נעצר בצמוד לרגל השמאלית החיצונית של השולחן ובוחן את השדה החשוף והמסוכן שבין שולחן האוכל לבין שולחנון־הסלון, היעד הבא. כאמור, ריצה היא לא הקיק שלו, הוא מעדיף פעולת מודיעין עמוקה. שעה ארוכה הוא בוחן את המרחב, מאזין, שוקל. לבסוף כשנחה דעתו הוא מתקדם בקצב נינוח (כלומר חצי פרק בנטפליקס) אל מתחת לשולחנון־הסלון, לבדוק את מצב המאנצ’יז. שולחנון הסלון עשוי זכוכית, כך שהוא לא באמת מסתיר אותו ממקום מרבצי על הספה. בפעמים הראשונות שזה קרה היתה לי שנייה איסטינקטיבית של דילמה – אבל ממילא אני פה יחף, עד שאגיע לסוליה הקרובה הוא כבר יספיק לברוח לקובה, וחוץ מזה בדיוק אמא של אוטיס תפסה אותו מאונן – אז אני מנסה פשוט להתרכז במסך ומתחמק מחובתי ההיסטורית כזכר טריטוריאלי. ובזווית העין אני קולט שהג’וק מלקט לו פירורי טורטינה כאילו היה כיפה אדומה ביער, לחלוטין לא מודע לקרבתו אל גבריאל הראשון לשמו, קוטל־המקקים ומשמיד הרמשים.
וזהו, הג’וק שלי לא מחפש חידושים, הפתעות, ריגושים או הרפתקאות. בתום ליקוט הקינוח הוא יבחן שוב את שטח ההפקר שעה ארוכה לפני שייצא למסע הארוך הביתה. הוא חוזר בדיוק מילימטרי על אותו מסלול, רק הפעם יותר לאט, גם כי עלייה וגם כי לא טוב להתאמץ אחרי האוכל.
ורגע לפני שהוא נבלע בחזרה לחריץ שמאחורי ארון החשמל הוא עוצר, סוקר מלמעלה את היקום שלו, ואז מדשדש פנימה. אני מדמיין את יואכים נכנס למאורה, משתחל לתוך שש נעלי בית צמריריות, מתכרבל לו בפוך של מוך וחולם בלילה על ז’קלין הפלאית שחיממה את לילותיו, עד שנטרפה על ידי טווס דביל.
ג’וקים
אני לא משתגע מ”מראה שחורה” – בעיקרון הדת שלי מצווה עלי להתרחק מפסימיסטים כי גם אם הם בסוף יצדקו זאת לא סיבה לסבול כל הדרך.
אבל יש שם פרק אחד אדיר. נדמה לי שקוראים לו “אדם נגד אש”, וכל השורות הבאות הן ספוילר אחד גדול אבל נראה לי שחל כאן מזמן חוק ההתיישנות. גיבור הפרק הוא חייל צעיר שיוצא למשימת־אש חיה ראשונה נגד הג’וקים – ככה קוראים לאויב המחריד של האנושות.
בהתחלה אנחנו לא רואים את הגו’קים, רק חווים את התיעוב מצד החיילים. אנחנו מלווים אותם כשהם מגיעים לשכונה ענייה שהותקפה על ידי הג’וקים – הם בזזו חלק גדול מאספקת המזון, ואת השאר צריך לשרוף מטעמי חיטוי. ילדה קטנה ומתוקה אוחזת בידיו של הגיבור ומתחננת בקול רועד “בבקשה, תעצור אותם”.
החיילים מחוזקים כולם על ידי שתל שמחדד את חושיהם, מחבר ביניהם ברשת וגם מעניק להם חלומות אירוטיים משובחים אחרי יום קרב קשה. דרך עיני הטלסקופ של החייל אנחנו נחשפים לבסוף לג’וקים – ונראה שהשם הזה מחמיא להם. הם מפלצתיים, מין שילוב של זומבים ורוחות רפאים, ובמקום לדבר הם משמיעים חריקות ושריקות מצמררות. החייל שלנו מצליח להרוג ג’וק אחד ביריה, ואז מאבד את הרובה ונקלע לקרב־מגע ממושך עם זומבי אחר, שמנסה לכוון אליו מין פנס משונה. בסופו של דבר החייל, לשמחתנו, מנצח את המפלצת ודוקר אותה שוב ושוב בסכין. אחר־כך הוא מרים את הפנס שמבזיק ומסנוור אותו, ולרגע שדה הראיה כולו משתבש.
הקרב נגמר בניצחון מוחץ, גופות של ג’וקים מפוזרות בכל מקום והחייל שלנו זוכה בכבוד ואהבה – נדיר שמישהו יחסל שני ג’וקים במשימה הראשונה – בטח שלא בסכין.
אבל בימים הקרובים, בשעה שכולם מסביב מרימים לו, החייל שלנו חווה שוב ושוב הבזקים חושיים משונים, ובלילה החלום האירוטי שלו הופך לסיוט.
בקרב הבא, פשיטה על קן של ג’וקים, החייל מסתער לתוך חדר ומוצא שם אישה צעירה ומבוהלת. הוא מרגיע אותה שהכל בסדר, אף ג’וק לא יפגע בה – אבל חיילת אחרת מחסלת אותה. לזוועתו הבית מלא גברים, נשים וילדים – וחבריו לפלוגה טובחים בהם כאילו היו ג’וקים.
הקיצור – בסדרה זה מתברר לאט אבל אם כבר ספוילרים אז בואו נמשוך את הפלסטר – מתברר שהאויב מעולם לא היה ג’וקים – אלה אנשים שלא עברו את מיון ה־DNA חובה שהונהג לאחרונה, והוכרזו כסכנה לשאר האנושות, נושאי־מחלות נחותים ופראיים. כדי להקל
על החיילים במשימתם, השתלים משדרים להם תמונה מעוותת של הלא־ממויינים.
כשהחייל – שלומד את האמת – שואל את המפקד – “אבל רגע, הרי לאזרחים האחרים שלנו אין שתל, אז הם רואים את הלא־ממויינים כבני אדם כמוהם, לא?”. המפקד משיב – “לא, הם כבר אפילו לא צריכים שתל.”
בדד
הימים מתקררים, הלילות עוד יותר, ויואכים כנראה נכנס לתרדמת חורף. כבר לפחות שבועיים לא התראינו. בלילות גשומים וקודרים אני מוצא את מבטי משוטט מדי פעם אל ארון החשמל, מחפש בלי מודע נצנוץ חום־זהוב קטן. אני מקווה שטוב וחמים לו שם בפנים, ושהנטפליקס של המקקים יותר איכותי משלנו.
ברור שלעולם לא אפגע ביואכים, עצם המחשבה גורמת לי חלחלה. זה לא שלמדתי ממנו משהו חדש על ג’וקים: גם קודם ידעתי שהתיעוב שלנו כלפיהם לא מבוסס על שום טיעון רציונלי. הם לא עוקצים ולא נושכים, לא מעבירים מחלות (מדביקי המחלות הכי מסוכנים עבורנו הם כמובן בני־אדם) והם גם לא זוממים לגנוב לנו את הוויזה ולחגוג עליה בעלי אקספרס. ידעתי את זה, ובכל זאת חיסלתי אותם. כי זה כל מה שהם היו עבורי – ג’וקים. מאסה מאוסה של גללים רוטטים בגדלים שונים.
לקראת סוף הפרק המפקד מציע לחייל שתי אפשרויות – האחת: לתקן את השתל, למחוק את זכרון האמת ולחזור לחסל ג’וקים. אין מצב, אומר החייל. סבבה, אומר לו המפקד. האפשרות השנייה: מוציאים לך את השתל ואז אתה חי כל רגע עם הזכרונות של מה שעשית – אבל עכשיו תראה אותם כפי שהיו באמת – נשים, ילדים, בני אדם כמוך.
נחשו מה הוא בחר.
ומה אני אבחר, בפעם הבאה שיהיה לי בית לא עם ג’וק אחר אלא עם עשרות, אולי מאות? האם אצליח לזכור שכל אחד מהם הוא יואכים או מרסדס או חואן? ואז מה?
באמת שאני לא יודע, זאת חתיכת דרך. אבל אני חושב שמקום נהדר להתחיל בו זה עם בני אדם שלא חושבים כמוני.
תגובות