באמפרים

פני כמה ימים קראתי ראיון עם המנכ”ל של ערוץ הסטרימינג “אמזון פריים”, ובתשובה לשאלה על המתחרים הוא אמר “התחרות שלנו היא לא מול נטפליקס או ערוצי סטרימינג אחרים – רק מול שעות השינה של הצופה”.

כבר שנים שהרייטינג של ערוצי השידור המסורתיים בצניחה חופשית (מעניין למה), ובשעה שכתבנו לענייני שקר כלשהו מדברר את דף המסרים של בעלי המניות, כולם צופים בכלל בעונה הרביעית של “דברים מוזרים” בנטפליקס. השנתיים הקובידיות שחלפו הקצינו את התופעה, ומאות מיליוני אנשים ברחבי הפלנטה עקבו אחרי חבורת תמהונים באמריקה שגידלו טיגריסים. כי אם ממילא כל מה שהמסך מביא הוא סיפורים מהונדסים ומבוימים, לפחות תביאו לנו סיפור טוב וצילום ברמה.

וכאן, נכבדי ונחמדותי, יש לנו בעיה. הצורך לייצר עוד ועוד סדרות שייבלעו בבינג’ של לילה ללא שינה הפך את העסק למפעל. כל פרק מכיל יותר פיתולים מהכביש לים-המלח, ותמיד יסתיים בסצינת וואט-דה-פאק שתחייב אותך לגלגל עוד שאכטה ולהישאר ער לפרק הבא.

והייתי יכול אולי להתמסר לנסיעה הזאת, אלמלא הבאמפים, או בעברית פסי-האטה. כמעט בכל פרק יש איזה רגע כזה שאני לא יכול יותר להשהות את השיפוט, לא יכול עוד לקבל את זה שהתסריטאים בונים על ההנחה שהמוח שלי כבר מזמן מטוגן. אני מדבר על קלישאות נצחיות, חסרות כל הגיון או חיבור למציאות שאפשר היה בקלות להימנע מהן לו מישהו היה מתייחס לצופה כאל יצור חצי-תבוני.

אז רגע לפני שאני צופה בפרק 8 של הסדרה המופתית שאין בה קלישאה אחת, “סמוך על סול”, הנה מצעד הקלישאות הגדול של סדרות הטלוויזיה (שמופיעות כמובן גם בסרטים):

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית