ההפלגה האחרונה של תרי
תרי קיפניס היה חובב שיט שהתגלגל למדבר של קיבוץ בארי. כשמחלה החלישה אותו החליף את המשוטים במכחול וצייר נולד. ב-7 באוקטובר נרצחו הוא ורעייתו לילך ז"ל. אחיה של לילך מספר על היצירות שהותיר אחריו שרק מעמיקות את תחושת האובדן

ידי זהב תמיד היו לתרי. בצד העדין הוא ניצל אותן כסטודנט לצורפות בבצלאל, כמתקן מכשירי בית מקולקלים, כנובר בקרביים של שעונים עתיקים. בצד הקשוח השתמש בהן כקושר חבלים אל תרני ספינות, כאוחז במשוט של סירת הקיאק, כלוחץ ידיים בעוצמה; לחיצה שזכתה בפי חבריו לכינוי “ג’אבקה”. רק אחרי שנחלש פיזית בגלל המחלה שתקפה אותו, וכשאצבעותיו איבדו יציבות, החליט לאחוז במכחול הציור.
תרי נולד במעגן מיכאל אל צבעים כחולים, גליים, ואל חול חוף בהיר. לבארי הגיע כשהיה כבר בוגר, ובהדרגה חלחלו אליו הגוונים החומים-צהובים של הדרום. אנחנו, ילידי הנגב, שוטטנו בשטחים האלה מנעורינו. מעכנו ברגלינו את הרגבים ב”וואדי מטרות” וב”וואדי פילים” שבמכתש הסמוך לקיבוץ, בנינו בית עץ על צמרת האקליפטוס ליד “בריכת השיקוע”. הוא השלים את הפער בטיולים באזור, בין מרבדי הכלניות בעונת פריחתן לחורשות עצי האורן. יחד עם לילך אשתו נהג ללקט שם פטריות בדרך אל הסירים במטבחם.
את הים, שהיה קודם לכן מגרשו הביתי, ראה עכשיו רק כפיסה קטנה, מעורפלת, כשהביט מערבה מהמרפסת בקומה השנייה של בית משפחת קיפניס – הבית הכי קרוב לגדר הביטחון (המופרך) של בארי. כמה הוא ולילך שמחו כשהגרילו את הבית הזה, עם התצפית הנקייה לכיוון עזה. כמה טרגי זה נגמר.
בין הגלים הרחוקים למשקפת שתרי נעזר בה כדי לקרבם, נפרשו השדות. בימי שגרה, מה כבר יש בהם? תלמים ישרים, מונוטוניים, מקצה האופק לקצהו, מקצה הקנבס לקצהו. בקווי המכחול שלו ניכרו לעיתים עקבות היד שרעדה. זה דווקא הוסיף להם אופי, ייחוד. לפעמים שתל בשדה טרקטור שצבעי הירוק-צהוב שלו, תזכורת לג’ון דיר, השתלבו היטב באדמה החומה. לפעמים פיזר עצים מוריקים לאורך דרך עפר. על הכול שרתה אווירה של זוהר רך ומרחבים שלווים.
אבל בתקופות שהפצמ”רים והטילים התעופפו מכיוון הרצועה, חומרי הגלם קיבלו טוויסט דרמטי. עכשיו השמיים אדומים לגמרי והטרקטור סופח נגיעות אדומות, מתעטף בצבעים כהים יותר, קודרים. בציור אחר – שמיים שחורים ואקליפטוסים בוערים. ובעוד ציור: אדמה חרוכה לצד עצים שמתאמצים להישאר זקופים ביום שאחרי. האם הצייר שמח על מופע האש הזה, שמשרת את האמנות, או התעצב על המציאות, שמטלטלת את חייו וחיי סביבתו?
הוא לא הירבה לדבר על ציוריו, לתת להם פרשנות. תלה אותם על קירות הבית, מוגמרים או בשלבי עבודה, הזמין לחדר שישב בו מול כן הציור הקטן, ואיפשר למתבונן לגבש פרשנות אישית. את המילים השאיר לנושאי היומיום. תמיד היה אקטיבי, אופטימי, שופע הומור, גם בתקופות שהמחלה כפתה עליו כיסא גלגלים.
תרי לא היה קרוב למצות את עשייתו האמנותית. אפשר לומר שהיה קרוב יותר לתחילת העיסוק שלו בציור מאשר לתערוכה שמקבצת את מבחר יצירותיו. המוות השיג אותו פתאום. משום מקום. האוסף בספר זה הוא סיכום כפוי, מוקדם מדי, תיק עבודות שכבר לא יושלם.
***
תרי ולילך קיפניס נרצחו בביתם בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. ספר המוקדש ליצירותיו של תרי, “חתירה לרוח”, יושק בסוף ספטמבר במסגרת תערוכה, שתיערך בבית דניאל בתל אביב. לפניכם מבחר מיצירותיו:






תערוכה וספר שהם זכרון אחד גדול ומרגש לאחינו תרי! איזה אומן איזו עוצמה ואיש מיוחד ויחיד. אהבנו אותו תמיד. נזכור לנצח