הגיע הזמן לרדת מהגדר

הטור הזה נכתב בלילה שבין שני לשלישי. שעות ספורות אחרי הצהרת נתניהו על הקפאת החקיקה, ממלאים את הרחובות בתל אביב ובירושלים מאות אלפי מפגינים נגד ההפיכה המשפטית ומולם, לראשונה, עשרות אלפי תומכי הרפורמה. המשטרה נחושה לפזר את המפגינים ויהי מה; רימוני הלם בקפלן, מכתזיות בירושלים. אני מרחמת על השוטרים (ועל הסוסים שלהם), הם בגופם אמורים למנוע מלחמת אזרחים. הצהרת נתניהו גרמה לראשי המשק, ראשי הרשויות המקומיות ולהסתדרות להחזיר את הנשק הכבד למחסנים. הנשיא קורא כעת לראשי האופוזיציה להקים צוותי הידברות. הם יבואו, למרות שכולם יודעים שבמהלך חודש אי אפשר לנהל שום דיון רציני בסוגיות הכבדות שעל הפרק, ודאי לא חודש גדוש חגים כמו אפריל, ודאי לא מול אדם כמו נתניהו. אבל האיום המחריד בהתפרקותה של המדינה נדחה, בינתיים. בן גביר קיבל הבטחה חתומה להקים לו מיליציה פרטית. אירוע מסוכן מאין כמותו. זה לא מבשר טובות לגבי ההמשך. אנשי המחאה כבר הודיעו שאינם מתכוונים לעצור, ההפגנות יימשכו.

בערב דיברתי עם בכיר ממובילי מחאת ההייטקיסטים. קשה לומר שהם מרגישים ניצחון, אבל הם מודעים למומנטום הציבורי אדיר המימדים שהצליח להעיר את מה שמכונה “הרוב השקט” ולהוציא אותו לרחובות במשך שלושה חודשים. “הכוח בידיים שלנו” אמר לי הבכיר, “ואנחנו נלך עד הסוף, אפילו עד כדי חלוקת המדינה לשניים. אקדח החקיקה על השולחן. מבחינת נתניהו ואנשיו, הכל מוכן למחטף מהיר בעוד חודש. לא נסכים להיות אלה שנושאים בנטל הביטחוני והכלכלי בשעה שמתקיימת כאן דיקטטורה.”

שאלתי אותו אם הוא מבין ששתיקתם בתקופת דיקטטורת הקורונה התהפכה כעת על ראשם, והוא ענה לי שבעיניו אין שום קשר. “הקורונה היתה אירוע שהתחיל ונגמר ולא נתווכח כרגע מה בדיוק היה שם”, מיהר לומר לי בהכירו את עמדותיי. “עובדה שכל הצעדים הקשים שננקטו אז, חלפו משנסתיימה הקורונה. זה היה זמני. מה שמנסים לעשות כעת זה שינוי משטר. לתמיד. ולכך לא נסכים”. מתסכל מאוד, אין ספק. אני מניחה שזוהי עמדתם של מרבית המפגינים. כמוהו, הם רואים בקורונה אירוע חולף. משהו שהיה ונגמר. הם לא רואים את ההקשר.

אני מניחה שרבים מקוראי העיתון הזה משוכנעים שהצתת ההפגנות העצומות וטרפת ההפיכה המשפטית כמו גם ההליכה אל סף של מלחמת אזרחים מסתדרים יופי עם האג’נדה הגלובליסטית להביא לכאוס עולמי שיחייב הקמת ממשלה עולמית. כשמתבוננים על הפגנות החקלאים אדירות המימדים בהולנד, על ההתפרצות האזרחית נגד רפורמת הפנסיה בצרפת, על התמוטטות הבנק האמריקני והצלילה של מניות הבנקים בארצות הברית אירופה וגם בישראל, קשה שלא לתהות אם זו לא התממשות חזון אחרית הימים. אלא שאין כל הוכחה לכך שידיים זרות מממנות או מעודדות את המחאה הישראלית. הסיפור כאן אחר ומי שינסה לנתח את מה שקורה כעת בישראל אך ורק דרך הפריזמה הזו, מחמיץ את העיקר. והעיקר הוא שבשלושת החודשים האחרונים התרחש בישראל אירוע היסטורי. הרוב הדומם הבין סוף כל סוף שמחאה יכולה להביא לשינוי וחשוב מכך, הצעירים הבינו שאם הם לא יקומו להגן על הדמוקרטיה, איש לא יגן עליה בשבילם. בעודי כותבת את השורות הללו הם ממלאים את הרחובות והכיכרות ושרים בגרון ניחר: “או הו הו הו הו הו. אם לא יהיה שוויון, לא נלך לישון. נפלתם על הדור הלא נכון”. זוהי התעוררות מבורכת. התעוררות שעדיין לא כוללת לצערי את חשבון הנפש ההכרחי למה שהתרחש כאן בשנות הקורונה, אבל זו התחלה. אקטיביזם אזרחי הוא תמיד אירוע מבורך. ולכן, למרות הקושי, למרות הכאב העצום, אני סבורה שעלינו להצטרף למאבק החשוב הזה, לדרוש דמוקרטיה מלאה, שוויון זכויות לכולם, לרבות פתיחת הפרוטוקולים של הקורונה, פתיחת החוזים עם פייזר ולקיחת אחריות על הנפגעים הרבים.

כל עוד אנחנו יושבים על הגדר ומעלים פוסטים ציניים, או יותר גרוע, מחכים שהכל יקרוס מתוך איזו מחשבה נאיבית שאת מה שייהרס יהיה אפשר לבנות, אנחנו מפסידים. אנחנו מחמיצים הזדמנות, ומגלגלים את האחריות לניהול חיינו על אחרים.

אני מבינה את הכעס, כמובן. כמי ששילמה בבריאותה על מחדל הזריקות, יש לי את כל הסיבות לכעוס לנצח. אבל כעס הוא לא תוכנית עבודה. אקטיביזם ציבורי – כן. שליטה מוחלטת של הפוליטיקאים על מערכת המשפט, היא אכן קץ הדמוקרטיה. זו אינה סיסמה ריקה מתוכן. ולא משנה עד כמה אני כועסת על בג”צ שהפקיר את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלנו תחת אימת הקורונה. עדיף בג”צ שטועה, על פני סירוס מוחלט של בית המשפט העליון והכפפתו לגחמות הפוליטיקאים. ושלא תטעו, מאז הוארך חוק הסמכויות המיוחדות בידי ממשלת השינוי, ממשלה שנלחמתי על הקמתה ושהפנתה עורף לכל הצהרותיה דקה אחרי שנבחרה, איבדתי גם אני אמון בממסד. מאז שמפלגות שחרטו על דגלן זכויות אדם והומניזם היו עסוקות ברדיפת “מתנגדי משטר, אנרכיסטים, ומפיצי מחלות” – כמוני, איבדתי סופית אמון בפוליטיקאים המכהנים. כולם וכולן! מאז שחזיתי במו עיניי כיצד מחאה עממית ספונטנית שכללה עשרות אלפי מפגינים מכל שדרות החברה הישראלית מושתקת על ידי תקשורת המיינסטרים, איבדתי אמון גם בתקשורת.

אבל למרות כל התחושות הקשות עלינו לנצל את המומנטום הדמוקרטי. מתי לאחרונה שמעתם מישהו מדבר בלהט גדול כל כך על הפרדת רשויות וזכויות מיעוט? זוהי הזדמנות אמיתית. מתחולל שינוי גדול בשיח הציבורי. כדי שנוכל להתמודד עם האיום הגדול של שלטון סמכותני עולמי, כדאי מאוד שנילחם קודם כל על הדמוקרטיה בתוך הבית פנימה. וכן, למרות שהתהליכים הדיקטטורים בישראל התחילו זמן רב לפני הקורונה ובוודאי התעצמו במהלכה. אני יודעת שאם תעבור תוכנית נתניהו-לוין -רוטמן כלשונה, עוד נתגעגע למה שהיה פה עד עכשיו. כל “הריכוכים” וגם הדחיה הטקטית, לא שינו את העניין המרכזי שלשמו הומצאה ה”רפורמה” הזאת – שליטה של הפוליטיקאים על בית המשפט העליון. זוהי כבר דיקטטורה מבנית ואי אפשר להשוות בינה לבין אובדן העשתונות האנטי דמוקרטי שאחז בשתי הממשלות שניהלו את משבר הקורונה.

רק מדינה חזקה ומלוכדת תוכל לתרחיש האימים של הפורום שיושב בדאבוס. רק חיזוק הדמוקרטיה וחינוך אמיתי על חשיבותן של זכויות המיעוט, יצליחו להוביל אותנו אל האתגרים הרבים שעוד נכונו לנו מול הרעיונות הדיסטופיים של האתחול הגדול והסדר העולמי החדש.

אני לא נאיבית. איני מאמינה לרגע קט להצהרות הפוליטיקאים מהמחנה ה”ליברלי” על דאגתם לדמוקרטיה. ברגע האמת הם הכזיבו. במבחן השמירה על זכויות המיעוט הם כשלו. לעולם לא אוכל להצביע שוב עבור מי מהם. מנהיגים נמדדים ברגעי משבר. והם כולם – מלפיד ועד הורוביץ – איבדו את קור הרוח. אין מנהיגים למחנה הליברלי. עדיין אין.

אבל למאות אלפי המפגינים שהבינו סוף כל סוף את עומקו של התהליך המסוכן שאליו צועדת החברה הישראלית אני מאמינה. נכון, זה לקח זמן. המחנה השבע והמנומנם קיבל את סטירת הלחי שלו רק כשקמה ממשלה קיצונית להחריד והחליטה לירוק עליו. אולי כעת, כשכל האנשים המצוינים הללו מכונים בשמות גנאי ומתויגים כאנרכיסטים טפילים ומתנגדי משטר, הם יתחילו להבין, עם מה הם שיתפו פעולה רק לפני שנתיים. זה לא יקרה בלי שנסביר להם זאת אז להם אני אומרת: נרדמתם אז בשמירה חברים יקרים, אבל טוב שקמתם עכשיו להילחם. אני מקווה שבפעם הבאה תבינו עד כמה מסוכן להפקיר את המיעוט ולא משנה עד כמה מאיימות הנסיבות.

הלוואי שהשיעור הקשה שכולנו עוברים כעת, יהפוך להזדמנות לקיים כאן חוזה חדש בין כל חלקי החברה הישראלית. כולה. חוזה שיאזן את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות, מתוך הבנה שלא יכולה להיות דמוקרטיה ללא עליונות המשפט, ללא עליונות החוק וללא הקפדה על חוקיותם של החוקים. כדי שהמחאה ההמונית הזאת לא תסתיים בעוד מערכת בחירות חמוצה שבה נקבל שוב את אותן פנים מוכרות, עליה להצמיח את דור המנהיגים והמנהיגות החדש של ישראל. יש בקרב המוחים והמוחות צעירים וצעירות מרשימים מאוד. יש ביניהם אנשי חירות שזיהו את הצרה שנים לפני כולם, כישרונות גדולים שהייתי שמחה להצביע להם.

לכן, הגיע הזמן לרדת מהגדר, להיפרד מהניהיליזם (“פגעו בי אז שתישרף המדינה הזאת)” ולייצר כאן מציאות חדשה. בואו נקווה שאיחוד מחאות יצליח לתרגם את האקטיביזם המבורך של מאות אלפי אזרחים ואזרחיות כדי להוביל לשינוי יסודי של השיטה היחסית שפשטה את הרגל. דרושים כאן שינוי משטר, שינוי שיטת בחירות, וניסוח חוקה שתתבסס על רעיונות מגילת העצמאות אבל תקבע אותם בהסכמה חברתית חדשה ורחבה. כל מי שאוהבים את הארץ הזאת, כל מי שמאמינים בקיבוץ גלויות ובגאולת עם ישראל בארצו, יכולים לצאת עכשיו לפעול בכל כוחם כדי לנסח הסכמה חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית. הפוליטיקאים לא יעשו זאת עבורנו. עכשיו תורנו. ולא, איני רוצה לוותר על איש: לא על החרדים ולא על הדתיים, לא על המתנחלים ולא על הערבים. לא על הימנים ולא על השמאלנים. זוהי ארצי, זהו יופיה, זהו ייחודה בעיניי, כי אלה הם אנשיה. המשבר הזה, כמו כל משבר, טומן בחובו גם הזדמנות גדולה. כדאי לנו לזכור זאת.