האומץ להצביע

הימנעות מהצבעה בבחירות הקרובות היא התגובה הגיונית ביותר למה שעברנו בשנתיים וחצי האחרונות. אבל מה עושים כשהמציאות לא מצייתת לחוקי ההגיון?

ד"ר אמיר שחר

בשבוע שעבר קמה בישראל תנועה פוליטית חדשה. אומץ שמה. מניחה שרובכם נחשפתם לקמפיין גיוס ההמונים הרשתי שהשיקו המייסדים. מדובר בקבוצה מרשימה של פעילים חברתיים, עיתונאים ורופאים שיצאו באומץ לב כנגד נרטיב ההפחדה והכפייה שליוו את חיינו בשנתיים האחרונות. התגייסתי לעזור להם.

גילוי נאות: אני תומכת בכל לב בהקמת התנועה ובמטרותיה. ואני מרשה לעצמי לעשות זאת כיוון שאינני עיתונאית פעילה כבר יותר משלוש שנים. בעיתון הזה אני כותבת כסופרת וכפובליציסטית. עד כאן חובי לחוקי האתיקה העיתונאית.

לא ארוץ ברשימת אומץ לכנסת, ותודה לכל מי שהפצירו בי לעשות כך. איני בנויה מהחומרים הנכונים למאבק הפוליטי הקשה הצפוי למי שמחליט לצלול לתוך המדמנה שהפכה להיות הפוליטיקה הישראלית. משום כך קל לי אף יותר לכתוב לכם מדוע, למרות כל מה שאני יודעת על האופן שבו התנהל העולם בשלוש השנים האחרונות, אני עדיין סבורה שאין לוותר על זרוע של מאבק פוליטי מקומי, למי שחירותו וזכויות האזרח שלו יקרים לליבו.

אבל בואו נתחיל דווקא מהדחף האינסטיקטיבי כמעט, לא להצביע הפעם. דחף, שאני מודה שמקנן גם בי לאור מה שחווינו כולנו בשנות הקורונה. דחף להניף אצבע משולשת לשיטה, פשוט להתכנס בדלת אמותינו לשלוח את הכל ואת כולם לעזאזל ולהמשיך בחיינו. אני יודעת שזהו דחף שרבים במחנה המחאה שותפים לו.

המועמדים של מפלגת אומץ. בתמונה: אלונה אלמן
המועמדים של מפלגת אומץ. בתמונה: אלונה אלמן

הרי הפוליטיקה הישראלית הפכה באמת לקרקס, חמש מערכות בחירות בשלוש שנים זו בדיחה גרועה, מה גם שאנחנו הם אלה שמממנים אותה. אנחנו מממנים בכספי המיסים שלנו מנגנונים מסואבים, העלאות שכר ומענקי פרישה מוטרפים לחברי כנסת עצלים ושרים רופסים, אנשים שלא רק שכשלו מלהגן עלינו בשנות הקורונה אלא גם הסיתו נגדנו. אנחנו מממנים שיטה רקובה ועוד מבקשים מאיתנו לשוב ולהצביע מחדש עבורה. צריך להיות משוגעת או מזוכיסטית כדי לעשות זאת. בוודאי במערכת הנוכחית שבה ברור לכל בר דעת, שככל שזה נוגע לזכויות אזרח ודמוקרטיה, אין שום הבדל בין מרצ לבן גביר. בין ליברמן למיכאלי או בין ביבי בנט סער גנץ או לפיד. כולם הפקירו את אזרחי המדינה הזאת. כולם נתנו יד לניסוי פושע בבני אדם. כולם שירתו אג’נדה מטורפת של הפורום הכלכלי העולמי. אין ולו אחד מתוכם שיעז לקום נגד השיטה הגלובלית מבית מדרשו של קלאוס שוואב ותאגידי הענק המממנים אותו שגורסת שהדרך שלנו להיות מאושרים, היא רק אם לא יהיה בחזקתנו דבר. ברוכים הבאים לעתיד הנאו מרכסיסטי שבונים לנו התאגידים הגדולים.

אגב, אני בספק גדול אם מרבית “הנאורים” שנוסעים לכנסת מדי פעם, בכלל יודעים מיהו קלאוס שוואב, מהו הפורום הכלכלי העולמי, מהי תוכנית האתחול הגדול, מהי האג’נדה העולמית שעליה חתומה מדינת ישראל, ומה בכלל כתוב שם. השטחיות והרדידות כבשה כל חלקה טובה. אם המאמר הזה מתגלגל במקרה לידיו של חבר או חברת כנסת, אני ממליצה לכם בחום להכנס לאתר של הפורום הכלכלי העולמי ולקרוא שם את התוכנית. הכל בכתובים. זה גם נאמר על ידי מנהיגי הפורום בקולם. אולי תבינו סוף כל סוף איפה כולנו חיים ועם מה אתם משתפים פעולה. מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית לא בגלל הפלסטינים או אירן. אלא בגלל שהיא הולכת ומאבדת את ריבונותה לשלטון תאגידי עולמי. תראו מה קורה בקנדה, באוסטרליה ובניו זילנד, שלא לדבר על הממשל הפדרלי בארצות הברית. זה מה שעשתה השיטה.

אומרים מתנגדי ההצבעה: אם לא נצביע, נקריס את השיטה כולה. אם נצביע אנחנו משתפים איתה פעולה. אני מודה שלוגית מדובר במהלך מחשבתי נכון. לפני שלוש שנים, עוד לפני שעבר חוק הסמכויות, יצאתי פומבית וקראתי לא לציית לו. בדיוק כפי שקראתי מאוחר יותר לא לציית לתו הבושה השחור.

שום חוק לא יכול לקבל את תוקפו אלא אם האזרחים מוכנים לקבל אותו על עצמם. באותו אופן, שום שיטה פוליטית לא תוכל להתקיים אם האזרחים יפסיקו להשתתף בה. נשמע הגיוני נכון?

אם המאמר הזה מתגלגל במקרה לידיו של חבר או חברת כנסת, אני ממליצה לכם בחום להכנס לאתר של הפורום הכלכלי העולמי ולקרוא שם את התוכנית. הכל בכתובים. זה גם נאמר על ידי מנהיגי הפורום בקולם. אולי תבינו סוף כל סוף איפה כולנו חיים ועם מה אתם משתפים פעולה. מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית לא בגלל הפלסטינים או אירן. אלא בגלל שהיא הולכת ומאבדת את ריבונותה לשלטון תאגידי עולמי

הבעיה היא שהמציאות לא מתנהלת על פי חוקי ההיגיון. גם טבע האדם אינו הגיוני, אלא כולו אמוציה טהורה. מיעוט שבמיעוט מקרב אזרחי ישראל סרב לשתף פעולה עם חוק הסמכויות או עם תו הבושה, גם אחרי ששר הבריאות הודה שאין בו כל ערך בריאותי. הרב המכריע ציית. הרוב לעולם יציית. וכדי לפרק את השיטה באופן של הימנעות נדרש רוב גדול.

דוגמאות? בבקשה. כמעט ארבעים אחוזים מאזרחי ארצות הברית לא הצביעו בבחירות האחרונות לנשיאות. בבחירות 2016 לא יצאו להצביע ארבעים וחמישה אחוזים מהאזרחים שם. הייאוש, אתם יודעים, חוסר האמון בממסד והכל. ואז הגיע טראמפ למעמד שליט המעצמה הגדולה בעולם. האם השיטה השתנתה? כמובן שלא. השחיתות השלטונית משני צידי המתרס הפוליטי רק הלכה והעמיקה. אמריקה מנוהלת הרי על ידי אותם תאגידים גדולים. הלאה. יותר מחמישים אחוזים מאזרחי ישראל הערביים לא מצביעים. האם זה פירק את השיטה? בפעם האחרונה שבדקתי מדינת ישראל עדיין קיימת והשיטה לא התרגשה כל כך. האם זה היטיב את מצבם? נדמה לי שהתשובה ברורה. אם חמישים אחוזים מאזרחי ישראל יהודים וערביים לא יצביעו האם זה ישנה משהו למישהו? התשובה היא, לא באלף רבתי. בדיוק להפך. אי הצבעה מקבעת את השיטה הקיימת, היא לא מרסקת אותה. התנאי היחיד להצלחתה של אסטרטגיית הימנעות היא חרם כולל. וזה, למרבה הצער, רבותיי וגבירותי הנכבדים, לא יקרה לעולם. אז כדאי להתעורר, להכיר בעובדות ולהבין איפה כולנו חיים. בין אם נרצה ובין אם לאו, כולנו חלק מהשיטה. כל עוד אנחנו משלמים מיסים, שומרים על חוקי התנועה, ומקבלים שירות כלשהו מהמדינה, אנחנו מקיימים את השיטה.

המועמדים של מפלגת ‘אומץ’. בתמונה: לימור פרירא

הדרך היחידה לשנות את השיטה עוברת בתוכה. בהגדרה. אלא אם כן נחליט לעבור להתגורר על הירח או בג’ונגל. את שיטת הבחירות ניתן לשנות אך ורק מתוך בית המחוקקים. מה לעשות, זהו מדע המדינה. חוק יכול להשתנות רק על ידי מחוקקים. ולשם כך כדאי מאוד שהאנשים הנכונים יכנסו לבית המחוקקים וינסו לעשות זאת. זה לא פשוט, אני מסכימה. זה אפילו מאוד מסובך. אם אומץ יהיו הצלחה מסחררת, הם יצליחו אולי להשתלט על משרד הבריאות ולבצע בו מהפכה. לא הרבה יותר מכך. בואו נהיה ריאלים. אבל זוהי התחלה. האם השיטה תשחית אותם, כפי שקרה לרבים וטובים כל כך לפניהם? אולי, אין לדעת. בהכירי את הנפשות הפועלות אני סבורה שלא. אבל בהחלט יתכן שאני טועה. ובכל זאת, מדוע לא לנסות? בגלל הייאוש? בגלל אובדן האמון המוחלט בטבע האדם? זוהי הרי הדרך לאבדון חברתי.

בקיצור, להימנע מבחירה באנשים שרצונם לפרק את השיטה הקיימת ולנסח שיטה חדשה, הוא מעשה לא הגיוני, אמוציונלי שלא משרת דבר מלבד אותו דחף לתקוע אצבע משולשת בעינו של הענק. יופי. נניח שעשינו זאת. מה יקרה בפעם הבאה שיופעל חוק הסמכויות ושוב לא נוכל לצאת מהבית או ללכת לים או ללכת לאוניברסיטה או אפילו לעבוד – כי הממשלה תחליט שזהו מצב חירום, בניגוד לכל היגיון? מה נעשה אז? נגיד לשוטר שיבוא לעצור אותנו שאנחנו לא חלק מהשיטה? שיצאנו מהמטריקס?

אם נשמעים להיגיון ולא נגררים אחרי האמוציה, תמיכה במפלגת מחאה, אף על פי ולמרות הכל היא צו השעה. יש לנו כאן אנשים טובים שמוכנים לוותר על מנעמי חייהם ולהילחם למען הרעיונות המשותפים למחאה. מדוע לא לחזק את ידיהם ולדחוף אותם קדימה?

ולכל מי שסבור שצריך להילחם על השינוי מבחוץ: זה נכון. אתם צודקים לגמרי. שום מפלגה לא תוכל לשרוד דקה, אם לא תהיה לצידה ומאחוריה תנועה עממית רחבה. מלחמת וייטנאם לא היתה מסתיימת עוד שנים ארוכות אלמלא המחאה האזרחית העצומה נגדה, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה לא היה מסתיים אלמלא מחאה חברתית אדירה ומנהיג אחד שבסוף גם הפך נשיא האומה.

ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות כאלה. יש בקרב אנשי המחאה קבוצות נהדרות שמנסות לייצר אלטרנטיבה לשיטה. אלטרנטיבה בחינוך, אלטרנטיבה ברפואה, אלטרנטיבה בכלכלה ובפיננסים. חברה בריאה וחדשה. זוהי רוח נפלאה ומיוחדת. אם יש טוב אחד גדול בתוך כל הרע של השנתיים וחצי האחרונות, זהו הגילוי שיש עשרות אלפי א.נשים שמוכנים לפעול באופן אקטיבי למען שינוי מהותי בחיינו. הגילוי שיש קבוצה גדולה כל כך של אנשים שרוצים לבנות עתיד חדש להם ולילדיהם בתוך חברה שאיבדה את ערכיה מזמן, לטובת נהנתנות דקדנטית ואינדבידואליזם מסוכן, הגילוי הזה מפעים ומרגש אותי. אבל ללא סיוע מתוך השיטה, מתוך המערכות הקיימות, הדרך לחנוק יוזמות מבורכות כאלה קלה להפליא.

יותר מחמישים אחוזים מאזרחי ישראל הערביים לא מצביעים. האם זה פירק את השיטה? בפעם האחרונה שבדקתי מדינת ישראל עדיין קיימת והשיטה לא התרגשה כל כך. האם זה היטיב את מצבם? נדמה לי שהתשובה ברורה. אם חמישים אחוזים מאזרחי ישראל יהודים וערביים לא יצביעו האם זה ישנה משהו למישהו? התשובה היא, לא באלף רבתי. בדיוק להפך. אי הצבעה מקבעת את השיטה הקיימת, היא לא מרסקת אותה

כדי להוביל לשינוי השיטה יש לפעול במקביל מבפנים ומבחוץ. שתי הדרכים אינן סותרות זו את זו אלא משלימות זו את זו כל עוד יש הסכמה על העקרונות הבסיסיים. אומץ רוצים להשיב את החירות לאזרחי המדינה הזאת, ולאפשר לכולנו לבחור כיצד לנהל את חיינו גם במשבר הבא. אומץ מבקשים שקיפות, הסרת החיסיון על הדיונים הסודיים והחוזים המושחרים. הם תובעים ועדת חקירה לניהול הקורונה והתחייבות המדינה לטפל בנפגעי ההזרקות. אני מניחה שעם גיבוש המצע נוכל לדעת באופן מדויק יותר מהן המטרות הנוספות שהם רואים לנגד עיניהם. אבל, אומץ לא יוכלו להתקיים ללא המנגנון החברתי החדש שאותו רבים כל כך מנסים להקים בימים אלה, בדיוק כפי שהתנועה העממית צריכה את המאבק שלהם, כדי שהיא תוכל להמשיך ולבנות כאן חברה חדשה.

האם הם יצליחו? התיקו ההיסטורי ותחלואי השיטה יכולים להרים מפלגה כזו אל מעמד לשון המאזניים. וזוהי הזדמנות גדולה לדעתי.

ישנם מי שסבורים שהעסק הוכרע כבר בעצם, שרק הפורום הכלכלי העולמי ממנה ראשי ממשלות ומפיל אותם בהינף יד. אני מציעה להרגיע. כן, לעיתים הם מצליחים. קלאוס שוואב אפילו מתגאה בכך. אבל זו גם טקטיקה שנועדה להפחיד אותנו לגרום לכולנו להרים ידיים ולוותר על המאבק. להתייאש… אז רגע לפני שאנחנו מוותרים, הבה נזכור את שוודיה, דנמרק, פלורידה ועוד כמה מדינות נדירות ששמרו על עצמאותן מול כוחו הדמוני לכאורה של הפורום. זה אפשרי. וזה יוכל להתקיים אך ורק אם יקומו בכל מקום אותם משוגעים שיסכימו להילחם בשיטה גם מבפנים.

אז הימנעות, בעיניי לפחות, היא לא תוכנית עבודה. אני אצביע לאומץ. מקווה שגם אתם.

כתבות שאולי יעניינו אותך

עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי דבר

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של "דיאלוג פתוח ישראל", ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

משבר נפשי של אחרי-הודו הוביל את לילה מאיה חפר לאשפוז כפוי במחלקה הפסיכיאטרית. לאחר החווייה הקשה, ובמהלך ההחלמה, החלה ללמוד עבודה עבודה סוציאלית, והיא השתתפה בהקמה ובניהול של “דיאלוג פתוח ישראל”, ששואף לשנות מהיסוד את הגישה והטיפול בפגועי נפש

״אנחנו לא צריכים חוק אקלים, אבל אם נגזר עלינו, לפחות שיהיה חכם ולטובתנו״

יונתן דובי הוא פרופסור מן המניין בבית הספר לאקלים של אוניברסיטת בן-גוריון. בראיון לבראשית הוא מסביר למה אין מקום להיסטריית ההתחממות הגלובלית, טוען שהתקשורת נגועה בבורות קולוסאלית, שכמות תופעות הטבע הקיצוניות על הפלנטה ירדה בעשורים האחרונים, שהמעבר לאנרגיה סולרית מתרחב בעיקר בגלל לובינג של היצרנים למרות שהיא עדיין לא בשלה להחליף את התשתיות הקיימות ואולי לעולם לא תהיה, ומבקש מהורים לקחת אחריות ולהגן על ילדיהם מפני פיתוח חרדות שווא

אפרת פניגזון בראיון מיוחד עם פרופסור יונתן דובי, האיש שמשבר האקלים גורם לו לצחוק ולבכות גם יחד. צפו בראיון המלא

תגובות

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

  1. אושרת היקרה, קודם כל תודה על טור דיעה מעניין, שמביע דיעה חד-משמעית, ויחד עם זאת מכבד גם דיעות אחרות. אבל לצערי, כמו רבים אחרים, את שוב מפספסת את הנקודה. את סוג של “שותלת” נימוקים למה לא להצביע בתוך ראשיהם הדמיוניים של מי שהחליט להימנע מהצבעה, ומתדיינת עם הנימוקים שאת שתלת שם, ולא עם הנימוקים האמיתיים, שהם עמוקים בהרבה מ”ייאוש” ומ”ככה נקריס את המערכת”. בשל קוצר היריעה, אסתפק בדוגמה קטנה שתמחיש: הבדואי בסיני שלא הולך ולא הלך להצביע (וזה לא משנה אם סיני תחת שלטון מצרי או ישראלי). הוא מיואש? הוא מנסה להקריס? לא! הוא חי בעולם תודעתי שונה לחלוטין, שבו לממשלות אין שום משמעות לגביו. הוא אדם חופשי. הוא לא מיואש מהממשלה ולא מנסה להקריס אותה. הוא פשוט מתעלם ממנה! יש לו עולם ערכים ואיררכיה שלפיו הוא חי אלפי שנים, ולממשלות אין שם מקום. זאת המטרה האמיתית של מי שלא מצביע – לגרום למהפיכה תודעתית עמוקה ואמיתית שתביא לשינוי אמיתי. כשהיסודות של הבית קורסים, לא מזמינים צבעי לכסות את הסדקים, גם אם הוא צבעי נפלא ואנחנו נותנים בו אמון מלא. זה בדיוק ההיפך מיאוש ובדיוק ההיפך מלהקריס. זה להאמין אמונה שלמה שאפשר וצריך לתקן מהיסוד.

    1. היי ארנון, אתייחס לדוגמא שלך של ״הבדואי בסיני״- הדברים שכתבת נכונים באמת, אם אתה בדואי בסיני. שם אתה יכול להתהלך בצורה חופשית בלי להרגיש חלק מהמערכת. אתה לא יכול להתהלך באותה צורה במדינת ישראל הקטנה והצפופה שבה בכל צעד קטן אתה נתקל במערכת. דוגמא קטנה מהחיים הפרטיים שלי- אחרי רדפו פעמיים ברחוב שומם פקחים מטעם המערכת כי לא הייתי עם מסיכה. באחת הפעמים זה גם נגמר באלימות שבה הרביץ לי פקח. את הפקחים האלו לא עניין אם אני מגדיר את עצמי כחלק מהמערכת או לא.

  2. כתבת נהדר והסברת בדיוק את הנקודה.
    צריך לפעול בכל דרך אפשרית, מבחוץ ומבפנים.
    וגם לחזק, לפרגן, ולתמוך באנשים הנפלאים שמנסים להוביל מהלך.

[login_fail_messaging]