פרק 1

הכרתי 264 סימנים. צ’רלס היה עצוב – גם אני הייתי עצוב, היה לי עמוד ונדנדה מצמיג שחור וידעתי מה זה עמוד ונדנדה וגם מה זה צמיג ומה זה שחור, ועוד הרבה מילים. צ’רלס ואני היינו צוחקים הרבה. לפעמים צחקנו עד שכאבה לנו הבטן, אחר כך צ’רלס נהיה חולה והראש שלו כאב והפסקנו לצחוק. צ’רלס היה דוקטור, לא ידעתי מה זה דוקטור אבל ידעתי שצ’רלס הוא כזה. הוא היה אבא צהוב שמביא אוכל, שמזמין לשחק, הוא היה מטפל בשיער של הפרווה שלי ואני הייתי מטפל בשיער פרווה של הראש שלו. הוא אמר שהוא אוהב אותי. “אני אוהב אותך דרווין.” ככה בדיוק הוא אמר במילים של אנשים שהם בני אדם וגם בשפת הסימנים, ואז הוא היה מחבק אותי חזק וגם נותן לי נשיקה. צ’רלס היה הכול בשבילי.

הייתי בן חמש, לא ידעתי מה זה להיות בן חמש אבל הבנתי מצ’רלס שזה קשור לזמן. זמן זו מילה שאי אפשר לראות, היא לא כמו אבן או עץ או נדנדה, לא כמו מים או מיץ של פרי תפוז, זמן היא מילה שאפשר לחשוב עליה בתוך הראש.

צ’רלס היה מדבר איתי הרבה. הוא לימד אותי מילים חדשות, הוא לימד אותי לספור והוא לימד אותי תרגילים בחשבון. לספור זה לדעת כמה דברים יש, כמו בננות או פירות אדומים של תותים או אנשים שהם בני אדם או אנשים שהם שימפנזים. תרגילים בחשבון זה לחבר ולחסר מספרים, שזה אומר שאם לדרווין יש חמש בננות ודרווין אכל שתיים ונתן שתיים לצ’רלס, אז חשבון זה לדעת שנשארה לדרווין בננה אחת.

צ’רלס הביא כרטיסים עם תמונות. זה היה יפה מאוד, היו שם תמונות של פירות ושל ירקות וצ’רלס לימד אותי מה השם של כל פרי ושל כל ירק. אחרי שלמדתי את כל השמות של הירקות והפירות, צ’רלס הביא כרטיסים חדשים שהיו עליהם תמונות של חיות, והוא לימד אותי איך קוראים לכל חיה. בכרטיס אחד הייתה תמונה של חיה נחש, צ’רלס סיפר שזו חיה מאוד מסוכנת לבריאות. בכרטיס אחר הייתה תמונה של חיה עם צוואר מאוד ארוך שקוראים לה ג’ירפה, אהבתי את החיה ג’ירפה. השיטה עם הכרטיסים הייתה מוצלחת מאוד, ככה למדתי הרבה מילים חדשות, אבל הכרטיסים עם התמונות זה לא היה הדבר הכי מרגש שצ’רלס הביא למעבדה. יום אחד הוא הגיע עם קופסת קרטון גדולה מאוד, והרחתי שהייתה בצ’רלס התרגשות. “בוא תראה, דרווין, הבאתי לך מתנה.” ככה הוא אמר ואז אני התרגשתי מאוד כי אני אוהב שמביאים לי מתנות. צ’רלס פתח את הקופסת קרטון של המתנה והוציא משם את הדבר של הטלוויזיה, הוא חיבר את החוט שלו לשקע של החשמל. חשמל זה מאוד מסוכן לבריאות ואסור לגעת בו אף פעם נו, נו, נו, כי אפשר להיות מתים ברגע. צ’רלס לחץ על הכפתור והדבר של הטלוויזיה נדלק באור גדול ובקול חזק. אני כל כך פחדתי שצרחתי את הפחד שלי החוצה וברחתי אל הנדנדה של הצמיג השחור וטיפסתי על החבל וישבתי למעלה על העמוד הגבוה עד שצ’רלס גירש את האור מהדבר של הטלוויזיה. צ’רלס קרא לי לבוא ואני לא רציתי, אני פחדתי ולא אהבתי את המתנה של הטלוויזיה. צ’רלס הפסיק לקרוא לי. הוא התיישב על הכריות הגדולות שלי ואני ראיתי שהוא בנוח ושיש לו כיף גדול, אז רציתי גם וירדתי מהעמוד הגבוה והתקרבתי אליו והתיישבתי לידו על הכריות הגדולות שלי והוא חיבק אותי ואמר לי מילים מרגיעות והראה לי שהדבר של הטלוויזיה לא יכול לפגוע לי בבריאות, שזה רק חפץ כמו הצעצוע של כלב פאפי שעושה קול של הב הב כשמושכים לו בחוט, או כמו הכוס עם הקש או כמו המראה שעושים בה פרצופים מצחיקים.

התרגלתי לדבר של הטלוויזיה מהר מאוד, זה היה נפלא ומוזר ולא הצלחתי להבין איך צ’רלס מכניס את כל הדברים לתוך הבטן של הטלוויזיה. צ’רלס קרא להם סרטים.

ביום אחד ישבנו על הכריות הגדולות, הראש שלי היה מונח על החזה של צ’רלס והיה לי כיף גדול כי צ’רלס טיפל לי בשיער של הפרווה וראינו סרט בטלוויזיה. בסרט היה איש לבן וגבוה כמו צ’רלס אבל לא היה לו ראש צהוב. בסרט היה גם איש שימפנזה שהיו לו הרבה שערות על הגוף והיה לו פה ארוך ואוזניים גדולות בדיוק כמו שלי. זה היה כאילו לקחו איש שימפנזה דרווין קטן ושמו אותו בתוך הבטן של הדבר של הטלוויזיה. צ’רלס אמר שלאיש הלבן קוראים טרזן ולאיש שימפנזה קוראים צ’יטה. איש טרזן והאיש שימפנזה צ’יטה עשו דברים מאוד מיוחדים ביער הגדול בתוך הדבר של הטלוויזיה, ואני וצ’רלס התעניינו בכל מה שהם עשו וגם צחקנו הרבה.

אני וצ’רלס היינו עושים הרבה דברים יחד, צ’רלס היה מדבר הרבה ואני הייתי מקשיב ולומד מילים חדשות. צ’רלס דיבר על אמא שלו ואיך הם דומים כמו שטיפה אחת של מים דומה לטיפה של מים אחרת. והוא דיבר על אבא שלו שמת כבר לפני זמן. אני ידעתי מה זה מת, ראיתי בטלוויזיה סרטים של טבע, ככה צ’רלס קרא להם, וראו בהם חיות שחלק אני כבר הכרתי מהכרטיסים עם התמונות. בסרט טבע אחד ראיתי חיה אריה חזקה מאוד, היא תפסה בפה שלה חיה זברה שהיו לה פסים על הגוף והיא אכלה אותה עם פה מלא בשיניים גדולות עד שחיה זברה הייתה מתה. אני ריחמתי על חיה זברה ואני פחדתי מחיה אריה ולא רציתי שאחת כזו תגיע למעבדה כי אז היא הייתה אוכלת אותי עד שהייתי מת לגמרי כמו אבא של צ’רלס.

הרבה פעמים כשצ’רלס ואני לא אכלנו ולא שיחקנו ולא השתוללנו ולא התנדנדו בנדנדה של הצמיג השחור ולא טיפסנו על החבל של העמוד הגבוה, ולא היינו יוצאים לשחק על המתקנים שבחצר של הבחוצה, היינו יושבים על הכריות הגדולות שלי וצ’רלס היה מספר כל מיני מחשבות שהיו לו במוח. מוח זה דבר שיש מתחת לשיער פרווה של הראש והוא נראה כמו פרי שהוא בשל. צ’רלס היה מדבר איתי על רגשות. הוא אמר שרגשות זה כשמלאים בהתרגשות או בשמחה או כשמלאים בעצב או כשכועסים. הוא אמר שרגשות מגיעים מהלב שנמצא מתחת לשיער פרווה של החזה. פעם צ’רלס הביא מכשיר עם שם מסובך מאוד ונתן לי להקשיב ללב של הרגשות שעשה קולות של בום בום בום.

כשצ’רלס לא היה בא לבקר אותי ולא היה לי עם מי לדבר ולא היה לי עם מי לשחק, אז הייתי מאוד משועמם. את המילה משועמם למדתי לפני זמן כשידעתי רק 187 סימנים.

הייתי איש שימפנזה קטן בשנים וקוראים לזה גור. אני וצ’רלס גרנו בבית הקטן שהיה בתוך הבטן של האוניברסיטה שהייתה בתוך הבטן של עיר גדולה. יום אחד צ’רלס לקח את אותי לגור במעבדה של האוניברסיטה ונשאר לגור לבדו בבית הקטן, זו הייתה הפעם הראשונה שכעסתי על צ’רלס ולא דיברתי איתו הרבה זמן שצ’רלס אמר שקוראים לו שני ימים. לא הבנתי למה אני צריך לגור במעבדה של האוניברסיטה וצ’רלס ממשיך לגור בבית הקטן לבד, אבל אחר כך הפסקתי לכעוס כי צ’רלס הביא לי ממתקים של פירות אדומים של תותים שזה הממתקים שאני הכי אהבתי. הוא ליטף לי את הראש ונישק אותי וטיפל לי בשיער פרווה ונתן לי לטפל בשיער הצהוב שלו, ואז חזרנו לשחק ולהשתולל וצ’רלס הסביר שיהיה לי כיף גדול במעבדה כי הבית כבר קטן מדי בשביל דרווין אחד ובשביל צ’רלס אחד שביחד זה שניים אנשים שאחד הוא איש בן אדם והשני איש שימפנזה.

פעם צ’רלס אמר לי שאני מאוד חכם. חכם זה מי שיודע הרבה. הוא אמר לי שאני גם אינטליגנט שזה מי שיכול ללמוד בקלות ואז להיות חכם גדול. אני לא חשבתי שאני חכם או אינטליגנט כי לפעמים לקח לי זמן ללמוד דברים חדשים.

לצ’רלרס היה קול שקט ונעים והריח שלו היה מתוק כמו קנה של סוכר. לפעמים הוא היה לוחש לי דברים קרוב מאוד לאוזן, אהבתי את זה כי זה דגדג והרגיש לי נעים.

יום אחד צ’רלס הראה לי תמונה של אישה גדולה בשנים ואמר לי שזו אמא שלו. הסתכלתי בתמונה וחשבתי שצ’רלס ואמא שלו בכלל לא דומים. השיער פרווה של הראש שלה היה ארוך ולבן והשיער פרווה של צ’רלס היה קצר וצהוב, הפנים שלה היו מלאות חריצים קטנים שצ’רלס קרא להם קמטים ולא היו לה שערות של פרווה על הפנים כמו לצ’רלס. הסתכלתי בתמונה וחשבתי שאמא של צ’רלס הייתה מלאה בעצב. הצמדתי את התמונה לאף שלי וניסיתי להריח את העצב שלה, אבל הרחתי ריח של נייר שהיה ישן בזמן.

לפעמים צ’רלס נסע לבקר את אמא שלו בבית של האנשים שהיו גדולים בשנים, ידעתי שהוא מאוד מתרגש ושיש בו גם עצב, יכולתי להריח את העצב מהגוף שלו. הוא היה מחזיק שקיות בשביל אמא שלו שהריחו מדברים של אוכל. צ’רלס תמיד הביא לאמא שלו זר של פרחים, הוא אמר שפרחים זה הדבר שהיא הכי אוהבת. יום אחד צ’רלס הביא גם לי זר של פרחים, “תראה, דרווין, את כל הצורות ואת כל הצבעים שיש לפרחים. תרגיש איזה ריח מיוחד ונפלא יש לכל פרח.” ככה צ’רלס אמר ואני אף פעם לא אשכח את הרגע שהצורות והצבעים של הפרחים נכנסו לי לעיניים ואת הריחות שלהם שנכנסו לי לאף, זה היה דבר מיוחד מאוד שגרם לי להתרגש.

תמיד כשצ’רלס נסע לבקר את אמא שלו הוא היה עובר במעבדה כדי להיפרד ממני. היינו יושבים קצת על הכריות הגדולות שלי וצ’רלס היה מראה לי את הפרחים שהוא הביא לאמא שלו. הוא היה נותן לי להתקרב לפרחים ולהריח אותם מקרוב. פעם אחת לא הצלחתי להתאפק ואכלתי ביס גדול מהפרחים של אמא של צ’רלס, הם היו טעימים וצ’רלס צחק כל כך הרבה וגם אני צחקתי ואז חיבקתי אותו חזק כדי להראות לו שאני אוהב אותו וכל השקיות נפלו לו מהידיים וכל הפרחים נפלו לרצפה וצ’רלס אמר שהרצפה נראית כמו גינה.

תמיכה בתקשורת בריאה

תמיכה חודשית בכל סכום תאפשר לנו להמשיך לייצר עבורך תוכן איכותי, אחראי, אמין ויצירתי

אני וצ’רלס היינו צוחקים הרבה, היינו צוחקים לפחות כמה פעמים ביום שאני לא ספרתי כמה אבל אני ידעתי שזה הרבה. צ’רלס אמר לי שאני מאוד מצחיק, שיש לי חוש הומור נהדר. ידעתי שאני מצחיק, הייתי מסתכל במראה של הפרצופים המצחיקים והייתי צוחק הרבה, אבל את חוש ההומור שלי לא הצלחתי למצוא בשום מקום, אז חשבתי שחוש הומור זו מילה שאי אפשר לראות שזה כמו מילה שהיא זמן או מילה שהיא אהבה.

צ’רלס היה שמח עד שהתחילה לו המחלה של הסרטן בראש והוא הפך להיות מלא בעצב. בכל פעם שהוא פתח את הפה הרחתי ממנו את המחלה, היה לו ערבוב של ריח של מחלה וריח של עצב. המחלה של הסרטן בראש של צ’רלס שינתה אותו מאוד. הוא לא היה רעב ולא רצה לאכול אפילו ממתקים של פירות אדומים של תותים. הגוף שלו שהיה גדול, גבוה וחזק הפך להיות קטן וחלש ודק., חשבתי שעוד מעט הוא יהיה יותר דק מהחבל של הגלגל השחור ואולי יום אחד הוא יהיה דק ואי אפשר יהיה לראות אותו יותר וזה יהיה חבל מאוד ואני אתמלא בעצב.

הייתי מאוד דואג בגלל הבריאות של צ’רלס, בגלל שאהבתי אותו, בגלל שהוא היה אבא צהוב שלי. אהבתי לשחק אתו והוא הביא לי ממתקים של פירות אדומים של תותים ומיץ פרי של תפוז, הוא לימד אותי הרבה דברים כמו את שפת הסימנים ומספרים וחשבון. צ’רלס סיפר לי שנולדתי בחוף השנהב שזה מקום רחוק וחם ומלא בעצים שקוראים להם יערות טרופיים. הוא סיפר לי את זה בתוך האוזן וזה היה נעים מאוד, הרגשתי את השערות הצהובות של היד של צ’רלס והרגשתי את הלב שלו שהוא התרגש וגם אני התרגשתי. צ’רלס חיבק אותי ולחש שחוף השנהב היה הבית שלי ומשם הביאו אותי לבית הקטן שלנו בבטן של האוניברסיטה. לא היה אכפת לי שלקחו אותי מהמקום שנקרא חוף השנהב, לא זכרתי את המקום הזה, לא את העצים ולא את השמש החזקה ולא את החיות והציפורים ולא את אמא שלי. שמחתי שיש לי את צ’רלס, אבא צהוב, שהשערות שלו בצבע בננה גם על הראש וגם על הגוף. וגם אהבתי בננות כי הטעם שלהן עשה לי נעים בפה.

היו פעמים שהרגשתי את הגוף שלי שמח והוא היה רוצה לרוץ ולקפוץ ולהתגלגל, ולפעמים אהבתי את צ’רלס כל כך הרבה שהיה בא לי לחבק אותו חזק ולהרים אותו על החבל של הנדנדה עם הצמיג השחור ולקחת אותו על העמוד הגבוה ולא לתת לו ללכת מהמעבדה אף פעם רק בגלל שאהבתי אותו כל כך הרבה. צ’רלס כנראה שם לב ואמר לי שאני טיפוס רגשן. לא ידעתי מה זו המילה טיפוס אבל הבנתי שרגשן הוא אחד שמתרגש בקלות.

כשהייתי קטן, צ’רלס היה מאכיל אותי מבקבוק וגם רוחץ אותי. הייתה לנו מקלחת שהיה תלוי בה חבל מלמעלה והייתי קופץ לחבל ומחזיק בו חזק וצ’רלס היה רוחץ אותי במים ומשפשף לי את כל הגוף בסבון וגם את הטוסיק. לפעמים הייתי מטפס על החבל עד התקרה וזה היה מצחיק את צ’רלס והוא היה מכוון אלי את המים שהיו משפריצים גבוה ומגיעים עד אלי וזה היה כיף גדול. אחר כך צ’רלס היה עוטף אותי במגבת ומייבש אותי טוב-טוב ומטפל לי בשיער של הפרווה, ואז הוא היה מחבק אותי צמוד אליו ונותן לי לשתות חלב חם מבקבוק וזה היה הדבר הכי נעים שאני זוכר מאז שהייתי קטן.

התנדנדתי על הצמיג השחור, בקלות משכתי את החבל אלי ואז הנפתי את הגוף שלי למעלה. אהבתי להיות למעלה, אהבתי להיות הפוך, אהבתי לקפוץ מהעמוד לחבל ומהחבל לנדנדה. שמעתי את צ’רלס לפני שהוא פתח את הדלת, הרחתי אותו מרחוק וידעתי מה הוא מביא לי לאכול לפני שראיתי אותו. למרות שהייתי רעב כי לא אכלתי שום דבר מאז הבוקר, קפצתי על צ’רלס, חיבקתי אותו והזמנתי אותו לשחק. לקחתי אותו ביד והלכנו למראה של הפרצופים המצחיקים. ידעתי שאם צ’רלס יצחק זה יעשה לו הרגשה טובה. אהבתי להסתכל עם צ’רלס במראה של הפרצופים המצחיקים, לראות איש שימפנזה ואיש בן אדם ולעשות פרצופים ולצחוק הרבה.

צ’רלס ואני היינו מאוד שונים אבל בהרבה דברים היינו דומים. היינו שונים כי אני הייתי נמוך וצ’רלס היה גבוה, אני הייתי כהה וצ’רלס היה לבן, השיער של הפרווה שלי היה שחור והשיער של הפרווה של הראש של צ’רלס היה בצבע בננה, והשפתיים והאוזניים שלי היו מאוד גדולות ושל צ’רלס קטנות. אבל בהרבה דברים אחרים היינו דומים. שנינו אהבנו לאכול בננות, בוטנים וקנה של סוכר, שנינו אהבנו לשחק בגלגולים, להתנדנד בנדנדה של הצמיג השחור ולטפס על העמוד הגבוה. שנינו אהבנו להתגושש, שנינו לא אהבנו מקקים קטנים חומים, שנינו ידענו ללכת על הידיים כשהראש שלנו הפוך, שנינו אהבנו לפתור תרגילים בחשבון, להתקלח, להתחבק, להתנשק, לטפל אחד לשני בשיער של הפרווה, להסתכל במראה של הפרצופים המצחיקים, ושנינו ידענו לדבר בשפת הסימנים.

צ’רלס הראה לי תמונות של אנשים שהם בני אדם ושל אנשים שהם שימפנזים, ידעתי שאנשים לא תמיד דומים אחד לשני. ג’יני בכלל לא הייתה דומה לצ’רלס, היה לה שיער שחור וארוך והיא הייתה נמוכה ובכל זאת צ’רלס אמר שגם ג’יני היא בן אדם. ג’יני הייתה טובה, היא הייתה קטנה בשנים מצ’רלס, צ’רלס היה יותר חזק ממנה, ידעתי את זה כי צ’רלס אמר לג’יני מה לעשות והיא הייתה עושה. הוא היה מבקש ממנה לרשום כל מיני דברים במחברת וגם בדבר של המחשב שזה היה דומה לדבר של הטלוויזיה אבל לא בדיוק אותו דבר. צ’רלס היה מבקש מג’יני לשחק איתי וללמד אותי סימנים חדשים ותמיד היא הייתה עושה מה שצ’רלס ביקש. לג’יני היו עיניים יפות והקול שלה היה נעים. לא הכרתי אותה הרבה בשנים כמו את צ’רלס. היא הגיעה יום אחד למעבדה ואז היא חשפה אלי שיניים, התרגזתי וחשפתי אליה שיניים והרבצתי עם היד ברצפה וקפצתי אל הנדנדה וממנה לחבל וטיפסתי עליו עד לעמוד. כעסתי מאוד שצ’רלס הביא לי בן אדם עם שיער שחור ארוך שחשף אלי שיניים.

צ’רלס קרא לי ולא רציתי לבוא, הוא סימן לי שהוא מאוד כועס ושאני אבוא אליו תכף ומיד, אז באתי. צ’רלס אמר שזה בן אדם אישה וקוראים לה ג’יני, ושהיא רק חייכה אלי כי כשבני אדם חושפים שיניים קוראים לזה חיוך וזה אומר שהם שמחים. הרגשתי מלא בעצב שלא הייתי נחמד לאישה ג’יני. אחר כך הפכנו אני וג’יני להיות חברים טובים והתחלנו לשחק וללמוד המון דברים, וכל יום ג’יני הייתה מביאה לי אוכל ומטפלת לי בשיער של הפרווה ונותנת לי ממתקים של פירות אדומים של תותים שהכי אהבתי והיא הייתה מחבקת אותי ומנשקת אותי הרבה.

למדתי לאהוב את ג’יני וגם המילים שלי גדלו והכוונה שהן לא גדלו כמו שאני גדל כשאני מנפח את הגוף והשיער של הפרווה שלי עומד ושאני מרים ידיים למעלה, או כמו שבלון גדל כשאני נושף בתוכו אוויר כדי שיהיה גדול ויפה ליום ההולדת של צ’רלס. המילים שלי גדלו כמו שיש לי בוטן אחד ביד וג’יני נותנת לי עוד בוטן ועוד בוטן ועוד בוטן עד שיש לי הרבה בוטנים, ככה המילים שלי גדלו. למדתי מג’יני המון מילים שהיא הייתה יודעת ושצ’רלס לא לימד אותי, אולי כי הוא בעצמו לא ידע. למדתי גם הרבה מילים כשהייתי מקשיב לצ’רלס ולג’יני כשהם היו מדברים ביניהם. לפעמים הם דיברו עלי והיה נראה לי שהם חשבו שאני לא מבין אותם, אז הייתי עושה את עצמי שאני לא מקשיב, הייתי מתהלך במעבדה ככה סתם או מתנדנד על הנדנדה של הצמיג השחור ומקשיב למה שג’יני וצ’רלס מדברים, ככה גם למדתי המון מילים חדשות וככה גם למדתי דברים שמילאו אותי בעצב למרות שלא הבנתי את כל מה שהם אמרו. הבנתי שלא משנה כמה אתה מלא בעצב אתה תמיד יכול להתמלא בעוד עצב כי רגשות הם לא בוטנים או בננות, פרחים או פרי שהוא תפוז, רגשות אף פעם לא נגמרים ותמיד הם יכולים להיות יותר גדולים.