דג ממולא

זוכרים את סיפור הילדים “סיר הסירים” מאת אלונה פרנקל? ספר חינוכי שמלמד ילדים לעשות קקי בסיר ולא בחיתול. הספר יצא לאור בשנת 1975 וזו אולי הסיבה שאחרי שהילד מסיים את עשיית צרכיו בסיר, הספר מסתיים בשורות המלבבות: “‘שלום פיפי! שלום קקי!” אמר נפתלי. ‘להתראות בים!’ אמרתי אני, אמא של נפתלי והורדתי את המים.” בשנות ה-70 זו היתה הנורמה: נשפוך את הביוב לים, הוא כבר יספוג את הכל, הוא כל כך גדול, עד כדי כך גדול כשכאשר נבוא ונרחץ בו להנאתנו, לא נרגיש בכלל בדבר.

מי שהלך לחופי הים בשנות השבעים, השמונים ואפילו בשנות התשעים של המאה העשרים היה חוזר לרוב עם זפת בכפות הרגליים. ניקוי זפת ביציאה מהחופים עם מברשת טבולה בחומר שמנוני לניקוי הרגליים היה דבר שבשיגרה. כשחקרו את הענין גילו שמקור הזפת הוא בשיטת התפעול של מיכליות הנפט. אמנת ברצלונה שינתה את השיטות האלה וקבעה חוקים שאוסרים להשליך פסולת ומי נטל מספינות בלב ים. וראו זה פלא – זה עבד! לאט לאט החופים התנקו מהזפת. היום הזיהום בים הוא שונה, ולצערנו הרבה יותר חמור.

הגישה הבסיסית שגורסת שהים הוא אינסופי ולכן ניתן לזרוק לתוכו כמה פסולת וזיהום שרק נרצה עדיין קיימת. ולכן, כיום הים מלא בחלקיקי פלסטיק. למעשה זהו מקור הזיהום הגדול ביותר ביותר של האוקיינוסים והימים. הבעיה המרכזית עם המיקרו פלסטיק היא שהוא סופח אליו רעלים הנמצאים במים ויוצר ריכוזים של מזהמים שנאכלים על ידי יצורי הים השונים ובהמשך, על ידי בני האדם שאוכלים את הדגים ופירות הים ושאר היצורים האלה. והזיהום מצטבר יותר ויותר ככל שעולים בשרשרת המזון. אבל הבעיה של הים לא מתחילה ונגמרת בפלסטיק.

ישראל שוכנת בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הים התיכון, בהיותו כמעט סגור לגמרי, הוא הים הכי מזוהם בעולם. אם לא די בכך, גם זכינו בכבוד המפוקפק לחיות בגדה הכי בעייתית שלו, לאורך החוף הכי מזוהם שבו, כי הכל נשטף ומתנקז אליו. כלומר, אלינו

אי שם בשנות התשעים בעודי משרת כקצין בחיל הים השתתפתי בתדרוך מפקד תורן של הבסיס לקראת סוף השבוע. בתדרוך, בין שאר המתדרכים, הודיע נציג יחידת הצוללים כי במהלך סוף השבוע הם יערכו צלילות אימון בנחל הקישון. המפקד התורן, סגן אלוף שהגיע מהקריה בתל אביב ולא היה ממש בקיא בדרכי ההתנהלות השוטפות של הבסיס, שאל מופתע: “מה? מותר לצלול בקישון??” כבר אז, יצא לנחל הקישון שם של נחל מזוהם והיה ידוע ששומר נפשו ירחק ממי הנחל. אבל החייל, נציג יחידת הצלילה, לא התבלבל. הוא שלף בדיקת מעבדה ואמר: “הנה, רופא היחידה בדק את המים ואמר שניתן לצלול בנחל, הבדיקה מראה שהמים נקיים מחיידקים”. וכולם צחקו בקול. צחקו, אבל זאת היתה בדיחה זוועה; פשוט, היה ברור שברמות הזיהום הקשה של הנחל אף חיידק באמת לא יכול להתקיים.

החוקים דיברו אז ומדברים עד היום רק על זיהום הנובע מחיידקים ולא משום מקור אחר. את המשך סיפורו של הנחל (העצוב והטרגי עבור חלק מהאנשים) ליוויתי אחר כך כפעיל סביבתי שמלווה את מאבק הדייגים והצוללנים שחטפו מחלות קשות שלעתים הסתיימו במוות, בגלל ששהו במי הנחל ונחשפו לזיהומים שהיו בו. הצגנו נתונים (שהוסתרו במשך שנים) על רמות הזיהומים הקשות שהוזרמו לנחל ממפעלי התעשיה השונים. בבדיקות החוזרות ונישנות, חיידקים במי הנחל אכן לא נמצאו, מרוב חומציות שהיתה במים, הם פשוט לא יכלו להתקיים.

במשך עשרות שנים, האתוס הציוני הדחיק כמעט לגמרי את נושאי הסביבה. לצערי התפיסה הזאת רווחת עד היום בקרב ציבורים רחבים בישראל: יותר חשוב להקים עוד מפעל מאשר לשמור על עוד נחל. יותר חשוב לספק מקומות עבודה מאשר לשמור על איכות האוויר או המים. וכן הלאה. כך אנו מוצאים עצמנו במדינה עם מדדי זיהום פר נפש מהגבוהים בעולם ועם מודעות סביבתית נמוכה מאוד.

במסגרת לימודיי באוניברסיטה (מבוא לאקולוגיה) כעבודת סיום לקורס, נתבקשנו לבדוק את הסביבה הקרובה אלינו באמצעות הכלים שקיבלנו במהלך הסימסטר. כקצין בחיל הים החלטתי לבדוק עד כמה מזוהם נמל חיפה. המחקר העלה בפניי סדרת נתונים שטלטלה אותי: הים התיכון הוא הים המזוהם ביותר בעולם. אחד המקומות המזוהמים ביותר בים התיכון הוא מפרץ חיפה. אחד הגורמים שהכי מזהם את מפרץ חיפה הוא הנמל. ומתוך כלל הזיהום שיצר אז הנמל, הנמל הצבאי באותם ימים תרם חלק ניכר מן הזיהום. ואז ירד לי האסימון. פתאום הבנתי שפעולות שאני וחבריי (בחיל הים) עשינו כדבר שבשגרה כדי לשמור על המדינה, כמו תחזוקת כלי השיט והנשקים, בעצם פוגעים בה.

אז מה הוא אותו זיהום ימי שמצטבר בשרשרת המזון של בעלי החיים ושלנו? אחד הסממנים לזיהום תעשייתי ואפילו של ביוב במים, הוא כספית. הכספית היא ממשפחת המתכות הכבדות ונמצאת במוצרי תעשיה רבים וגם כתוצר לוואי של כריית ושריפת פחם ונפט. כספית מגיעה אל הביוב לדוגמה מהמרפאות של רפואת השיניים. ואפילו חשיפה לכמות קטנה יוצרת נזק גדול. עיקר הפגיעה מכספית לא מופיע מיד כי אם כפגיעה עצבית מצטברת. כמות הכספית בים הולכת ועולה. היום היא נמצאת ברמה של פי 3 ממה שהיה לפני 150 שנים.

צר לי לבשר זאת, אבל לידיעת חובבי מאכלי הים: מחקר שנערך בשנת 2014 על כמויות הכספית בדגים מצא כי כמות הכספית היוצאת מהים עם הדיג בכל שנה גדולה יותר מ- 13 טון כספית. במחקר גלובלי אחר שבדק הימצאות כספית בקרב האוכלוסייה נמצא כי ב- 38% מהנבדקים ב- 175 מדינות היו רמות כספית בגוף הגבוהות מהתקן. אבל אפילו הכספית היא לא המזהם העיקרי. כמויות גדולות של כימיקלים, שאריות דישון, חומרי הדברה מגיעים משטחים החקלאיים שלנו אל הים ומזהמים אותו.

במה נוכל להתנחם? קודם כל בכך שכיום, תודה לאל, הביוב לרוב לא מגיע לים, לפחות לא באופן תדיר. מדינת ישראל עשתה קפיצה גדולה מאוד בכל הקשור לטיפול בביוב. רוב הביוב אכן מטופל ומוסדר והקקי של נפתלי כבר לא אמור להגיע לים. אפילו הבוצות של מכוני טיהור השפכים כבר לא מועברות לים אלא אמורות להגיע לאתרי קומפוסט, כפי שצריך להיות. אבל הים עדיין מזוהם. מאוד. וזה לא רק בגלל שיש לפעמים תקלות ושפיכת זיהום של ביוב לים.

ביודענו מה אנחנו שופכים לתוכו כל כך הרבה שנים, כדי שלא נחלה מהזיהום הנגרם מהביוב, הוחלט על קיום דגימות של מי הים בחופי הרחצה. המים נדגמים פעם בשבוע בבדיקה שהיא באחריות הרשויות המקומיות ובפיקוח משרד הבריאות. הדגימות מועברות למעבדה מאושרת ויום לאחר הדגימה מתקבלת התוצאה. שמתי לב שבאזור שלי, לדוגמה, בכל פעם הודיעו על כך שהחוף אינו ראוי לרחצה, ההודעה הגיעה בימי רביעי וזאת משום שאת הבדיקה עשו תמיד בימי שלישי. ומיד עלתה בדעתי השאלה המתבקשת: ומה אם הזיהום בים מתפרץ דווקא ביום חמישי או שישי או שבת או ראשון או שני?

יצא לכם ללכת לים ולחזור עם שלשול, בחילות, כאבי בטן, תחושה של מחלה? כנראה שנחשפתם לחיידקים שלא הייתם אמורים להיחשף אליהם. בבריכות שחיה כידוע דוגמים את המים ושולחים למעבדה כל יום. למה לא בים? כן, אני מציע כאן בהחלט שגם את מי הים ידגמו בכל יום כדי שנדע מתי אנחנו שוחים בתוך קולי צואתי ומתי לא. בדגימות בודקים הימצאות של חיידקי איקולי שמקורם בביוב.

אבל ממה עוד הים יכול להזדהם? גם בלי שיעדכנו אותנו אם הים מזוהם או לא, הרי אנו כמתרחצים יכולים לא אחת להרגיש בבהירות ובקלות בים ריחות לא נעימים של זיהומים שונים. לפעמים מריחים ריח קלוש של ביוב. לפעמים מריחים ריח של גופרית. לפעמים מריחים ריח של תמרוקים. ושאר זוועות. והרבה פעמים בכלל לא מריחים ריח אמיתי של ים. הדברים האלה מטרידים ביותר. הם מעידים על הימצאותם של מזהמים רבים ומסוכנים שכלל לא דוגמים ולא מחפשים אותם.

ישראל שוכנת בחלק המזרחי של אגן הים התיכון. הים התיכון, בהיותו כמעט סגור לגמרי, הוא הים הכי מזוהם בעולם. אם לא די בכך, גם זכינו בכבוד המפוקפק לחיות בגדה הכי בעייתית שלו, לאורך החוף הכי מזוהם שבו, כי הכל נשטף ומתנקז אליו. כלומר, אלינו.

ועדיין, ישראל כמובן אינה לבד בסיפור הזה. זיהום הים הוא מציאות רווחת בכל מקום ולמרבה הצער, יש לו שותפים רבים. עם זאת, בהחלט ניכר שהעולם מנסה להתמודד עם הבעיה וכבר הוכח שניתן לטפל ולצמצם בעיות הקשורות לזיהום הים.

בינתיים ההמלצה שלי אליכם היא להמעיט – עד כדי בכלל לא – את האכילה של דגי ים ופירות ים. ומה לגבי שחיה ורחצה? תחליטו בעצמכם. כל אחת ואחד מכם. אני בכל אופן לצערי הרב לים כבר לא הולך. קודם כל כי אני מעוניין לשמור על בריאותי. ושנית, קשה עד בלתי אפשרי לי לחוות ולראות את המקום היפה הזה שבו גדלתי ואותו אני כל כך אוהב כשהוא נהפך לפח הזבל של העולם.