בשבילה גיבורים מתים

למה דווקא ירושלים? ככה, ויש שיענו בנחרצות: בגלל אלוהים. ואני אומרת שהכל פוליטיקה, ואלוהים הוא התירוץ; בני אדם עושים בו שימוש כמו במטלית לחה ואחר כך זורקים אותו (ואת חוקי הטבע המופלאים שלו) לפח האשפה של ההיסטוריה.

אם אלוהים היה זה שבחר לגור אלפי שנים בהר הבית, כפי שטוענות כל הדתות, אני תוהה האם בימים הקדומים מחירי הנדל”ן עלו כל כך, שהוא לא הצליח לבנות בית מקדש במקום אחר? זו אמנם שאלה שתבריח את שרידי הקוראים החרדים שנותרו לנו, אבל מדובר בהסבר טוב בדיוק כמו כל הסבר אחר.

יותר מ-40 שנה מקננת בי אהבה גדולה לעיר הנהדרת והאיומה הזאת, מאז ששוטטתי בסמטאותיה כחיילת, מדריכה לידיעת הארץ. אין עיר בעולם שבה אלוהים נוכח ונפקד בעוצמה כזו, ואין עיר בעולם ששילמה מחיר דמים נורא כל כך על הנוכחות הנפקדת שלו. בעיניי ירושלים היא לא אנדרטה לאלוהים כפי שהיא מוצגת על ידי הדתות המחזיקות בה, אלא סמל למניפולציות אנושיות ומעשי האדם האיומים ביותר בשמו. ירושלים מדהימה ביופייה הוויזואלי ואיומה ברוע האנושי החבוי בו.

לכל הדתות והאמונות יש סיפורי אלף לילה ולילה, קרקע פורייה לדמיון האנושי, אבל המניעים האנושיים הם אלה שעושים את העבודה. ולכן הפעם, בין הריה וסמטאותיה של ירושלים, אניח לרגע את אלוהים על המדף ואעסוק בבני האדם, אלו שעשו ועושים בו שימוש כדי להצדיק את עוונותיהם ופשעיהם, ואלה שתלו בו את הצידוק לקידום האינטרסים שלהם לשליטה ולכוח, בתירוץ השקוף שזה בדיוק רצונו.

אלוהים הוא תמיד אחלה תירוץ. הוא כועס, הוא זועם, הוא מברך והוא מצווה. עד היום תולים בו בני אנוש את האחריות העליונה למעשים המפלצתיים ביותר: אלוהים הורה עליי לרצוח, אלוהים שלח אותי לכבוש, אלוהים ציווה עליי לטבוח. המניפולציה שקופה וברורה ולו בשל הסתירה הפנימית בין המונותאיסטים למיניהם; היהודים והמוסלמים מאמינים בדיוק באותו אלוהים, שמשום מה שולח את שני בניו לטבוח אלו באלה.

בני האדם זקוקים לבתי מקדש מאבן ולפסלים מזהב, והם רוצחים המונים בשם קדושתם המזויפת. כי בית המקדש האמיתי של אלוהים קיים בכל פרח או ילד או חלוק נחל. הוא לא צריך בניין מארזי לבנון ולא מזבח מעצמות פרים – יש לו חרצית וחמור כדי להוכיח את גאוניותו.

שלושה אתרים קדושים לשלושת הדתות בירושלים – אנדרטאות חיות למעשי האדם בשם אלוהים – מדגימים כיצד קדושתה של העיר, יותר מכל מקום אחר בעולם, היא צורך אנושי ולא רצון אלוהי.

הר הבית: קורבן אדם ודם

התצפית מטיילת שרובר בשכונת ארמון הנציב על העיר העתיקה בכלל ועיר דוד בפרט, פורשת את מלוא הדרה של ההיסטוריה ממש על כף היד, לפני הולדתה של ירושלים היהודית. מבט צפונה מגלה את הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של העיר הקדומה, שהוקמה בשלוחה בין הגיא (עמק החוצה את העיר העתיקה בירושלים מצפון לדרום) – שכיום עובר בו כביש היורד משער האשפות למעיין הגיחון – לבין נחל קדרון. המיקום מושלם. מקורות המים איפשרו פיתוח חקלאות והמבנה הטופוגרפי סיפק הגנה; העיר היתה מוקפת הרים למעט בצידה הצפוני מכיוון הר הבית, ולא בכדי ניבא ירמיהו כי “מצפון תיפתח הרעה”.

פרק י”ד בספר בראשית הוא שיעור בגיאוגרפיה של ארץ ישראל בימי “אברם” אבינו (לפני שהוסיפו לו ה’). השנה היא בערך 1,800 לפני הספירה והמון ממלכות קטנות בישראל נלחמות זו בזו. חמש מהן מתאחדות ויוצאות למלחמה ביושבי הארץ. לוט, בן אחיו של אברם, נלקח בשבי על ידי הקואליציה ומובל עם בני משפחתו ורכושו מסדום צפונה. אברם לא מהסס, מכנס את צבאו (כ-18 אלף איש), רודף אחרי השובים עד דן בצפון הארץ ומבריח אותם לדמשק. הוא משחרר את לוט ובני משפחתו, ומחזיר אותם לסדום.

בתודעה היהודית אברם לא נתפס כמצביא גדול, כלוחם או כאיש חרב. התנ”ך מנסה למצב אותו בדמות אחרת של אב רוחני גדול, אדם מאמין ומייסד האומה והאמונה המונותאיסטית. אבל המציאות לעתים משתרבבת בין תיאוריו; בדרכו חזרה הביתה מדמשק אברם חונה וחוגג את ניצחונו. איפה? “וַיֵּצֵא מֶֽלֶךְ־סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵֽהַכּוֹת אֶת־כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת־הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל־עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּֽלֶךְ׃ וּמַלְכִּי־צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיֽוֹן” (בראשית י”ד, יז).

הראשון אם כך שמכיר בגדולתו של אברם הוא דמות מסתורית – מלכיצדק מלך העיר שלם שהוא גם מלך וגם כהן. האם שלם היא ירושלים? כנראה שכן. ארכיאולוגים מזהים אותה עם ירושלים הקדומה הממוקמת בעיר דוד, אשר יושבת מעל “עמק המלך”, הלוא הוא נחל קדרון. ראוי לא לפספס את העיקר – יש באזכור הזה כבר סימן לקדושה; בשלם, בימי אברם, מתגורר מלך שהוא גם “כהן לאל עליון”. כלומר, אולי להפתעת המנכסים את ירושלים לאלוהים הפרטי שלהם, שבשמו מותר לחרב את מדינת ישראל, אבותינו הקדומים לא היו שם ראשונים. וזה כתוב בתנ”ך; בעיר הקדומה שלם כבר היה “אל עליון”, כנראה על פני אלים אחרים. התנ”ך לא מפרש את הסוגיה הזאת אבל מתמודד עם הבעיה העיקרית – קדושתה של שלם בתקופתו של אברם שהיתה כרוכה בעבודת אלוהים איומה: הקרבת בני אדם על מזבח האל.

ייחודו של אברם טמון בדיוק במנהג המחריד הזה, שאבותינו כשלו בניסיון למנוע אותו. התנ”ך מתאר את המלחמה במנהגי הקרבת בני אדם גם מאות שנים אחר כך. על יאשיהו המלך (1,200 שנה אחרי אברהם), לדוגמה, סופר כי השבית פולחן זה מגיא בן הינום: ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב’, כ”ג י).

סיפור העקידה המפורסם המתואר בבראשית פרק כ”ב נפתח בספוילר: “אלוהים ניסה את אברהם” (אחרי “ברית בין הבתרים” הוא כבר נקרא אברהם). הפרק פותח בצפירת ארגעה – אל תהיו במתח, לא להיבהל זה רק ניסיון. למרות האזהרה, מי מאיתנו לא זוכר את הכעס על אברהם כשהוא לוקח את בנו על חמור בדרך לעקידה? הסיפור נקרא “עקידה” כי שיא הרוע הוא הכנת יצחק לטקס שנעצר בשלב העקידה, ללא שחיטה. כאילו שעקידה בטרם שחיטה הוא מעשה הומני. נניח.

המסורת היהודית מספרת כי סיפור העקידה התרחש על הר הבית, הר המוריה. אבל הארכיאולוגיה מזיזה את המבט מערבה, אל המרחב בין גיא בן הינום לעמק בנחל קדרון, שכן שם נמצאו מזבחות אשר עליהם הקריבו בימי אברם קורבנות אדם. והנה נסגר המעגל; בימים הללו הקרבת בנות ובנים בכורים ל”מולך”, שהוא אותו אלוהים, היתה מנהג נפוץ ואברם זרם עם העדר.

האכזריות שחווינו ב-7 באוקטובר מוכיחה שלא מדובר בסיפורי מעשיות. בני אדם מסוגלים למעשי טבח בבני מינם וגם בילדיהם. הם מסוגלים להקריב אותם למרות שאלוהים האמיתי לא חפץ בקורבנות הללו.

מעשה העקידה הוא מוטיב חזק המונח ביסודה של היהדות. סופו של המעשה בהוקעת המנהג הברברי להקריב את הבנים על מזבח האל, אבל היהדות כשלה בכך. יותר מ-1,300 שנה אחר כך המנהג חוזר להיות אופנתי והוא מונח בבסיסה של הכפירה באלוהים היהודי: “וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי” (ירמיהו ז’, לא). על פי ירמיהו המאבק הזה כאמור נכשל לחלוטין.

בין אברהם לבין ירמיהו זרם בירושלים הקדומה דם רב; 700 שנה מפרידות בינו לבין דוד המלך. בכל אותן שנים התגורר בירושלים עם אחר שבניגוד לשמו היה בלתי מובס – היבוסים. בני ישראל באותה תקופה היו בתהליך גיבוש משבטים נפרדים לעם אחד; ילדיו של יעקב ירדו למצרים, התרבו, שבו לישראל וכבשו את הארץ למעט ירושלים, שבה המשיך להתגורר העם היבוסי.

מינויו של שאול למלך אחד על שבטי ישראל אינו מרפא את הסכסוכים בין השבטים ובמותו ממונה למלך בנו – איש-בושת. במקביל, מומלך דוד על יהודה ומקים את ארמונו ובירתו בעיר חברון. מלחמת האחים בין שבט יהודה בהנהגת דוד ושאר שבטי ישראל נמשכת שנים רבות: “וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה, אֲרֻכָּה, בֵּין בֵּית שָׁאוּל, וּבֵין בֵּית דָּוִד; וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק, וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים” (שמואל ב’, ג’ א). כשבע שנים נמשכה המלחמה הפנימית וקורבנותיה היו רבים עד שדוד ואנשיו הכניעו את בית שאול ונציגיו ביקשו כי ימלוך על כל ישראל.

חשוב לזכור, מוצאם של שאול ובני ביתו מבנימין שמצפון לירושלים ואילו משפחתו של דוד מוצאה מיהודה שמדרום לירושלים. בין שתי הטריטוריות יושבת עיר היבוסי – ירושלים. בחוכמתו כובש דוד את העיר והופך אותה לעיר הבירה, ובה מוקם המרכז הרוחני של העם המנסה להתאחד: “וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד; וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב, מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה” (שמואל ב’, ה’ ט).

אל מול מצבו של הר הבית כיום חשוב להזכיר שדוד התעקש לקנות בכסף את “גורן ארונה” בראש הר המוריה, הר הבית. ספר שמואל מספר על הדרך שבה הוא נרכש על רקע מגיפה (גם אז מגיפות היו סיבה למעשים פוליטיים): “וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה, וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה, מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ; וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל הָעָם” (שמואל ב’, כד). כלומר, הר הבית לא נכבש בכוח, הוא נרכש בכסף. עיר דוד עצמה המשתרעת מדרום להר הבית נכבשה וגורלו של העם שישב בה, היבוסים, לא נודע.

אחרי דוד עולה לכס המלכות שלמה המלך, בנם של דוד ובת שבע, שבונה את בית המקדש הראשון ומעלה אותו לדרגת קדושה. התנ”ך מספר ששלמה היה “החכם מכל אדם”, זה שידע לדבר אל העצים והדגים. אלא שדווקא אותו איש חכם מעגן את הקדושה בחומר, בפאר פיזי, ובונה בירושלים בית מקדש מרהיב ביופיו. סתירה? ברור. אם שלמה כל כך חכם הוא יודע שאלוהים לא מתגורר בבית המקדש. אם כך מדוע הוא בונה אותו?

במלכים א’ ח’ – פרק מופתי, ספרותי, פוליטי ופילוסופי – מסביר שלמה לעם באופן מפורט ומפורש את תפקידו של בית המקדש: “וְגַם, אֶל-הַנָּכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, הוּא; וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן, אֶת-שִׁמְךָ הַגָּדוֹל, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה; וּבָא וְהִתְפַּלֵּל, אֶל-הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם, מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ, כְּכֹל אֲשֶׁר-יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי… לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-שְׁמֶךָ, לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְלָדַעַת, כִּי-שִׁמְךָ נִקְרָא עַל-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי… וְהִתְפַּלְלוּ אֶל-יְהוָה, דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ, וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר-בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ” (מלכים א’, ח’ מא-מד).

שלמה מבין את הצורך האנושי בבית מקדש, אך מדגיש את החשיבות העצומה בהבנה, כי הוא אינו אלוהים. הבית והקדושה הם כלי ולא תכלית, והפנייה לאלוהים היא באמצעות הבית, ולא אל הבית. האבנים, העמודים והקירות אינם קדושים, הם כלי בלבד לתקשורת עם אלוהים, גם של ישראל וגם של עמי העולם הנושאים כולם עיניים למקום המפואר ולאלוהי ישראל. כפי שמכשיר הטלפון אינו משיב לשיחה, כך גם העמודים והקירות אינם אלוהים. אבל העם לא מבין והחומר הופך לתכלית. בני ישראל סוגדים לבית המקדש עצמו וממשיכים להעלות קורבנות אדם.

דוד מיקם את בירתו בירושלים מסיבות פוליטיות פנימיות, כדי שיוכל לאחד את העם במקום ניטרלי. שלמה בנה בית מפואר לאלוהים בירושלים מסיבות פוליטיות חיצוניות; הוא עסק בדיפלומטיה עולמית ובנה לשם כך היכל מפואר תוך כדי הסבר מפורש לעם, שהחומר אינו המהות. שלמה היה בטוח שההסבר יספיק אבל טעה טעות מרה; החומר הוא שפילג שוב את העם לישראל וליהודה.

כנסיית הקבר: כסף, כוח ואנטישמיות

כמה לא מפתיע שהמקום השלישי בחשיבותו לנצרות נמצא בירושלים. אחרי בית לחם ונצרת זכתה ירושלים לכבוד הגדול ונבנתה במקום קבורתו של ישו (המקום הזמני, שכן הוא עלה לשמים כמו כל נביא רציני) כנסייה עצומה בגודלה ובתפארתה. אל כנסיית הקבר ניתן להגיע רק ברגל משער יפו. בחגים הנוצריים המקום מלא ועמוס, ולכן כדאי לבקר שם בסתם יום של חול.

משלמה המלך עד ישו חלפו כאלף שנה. בכל אותן שנים עברה העיר טלטלות רבות, חורבן ובנייה מחדש. ודווקא היהודי מנצרת היה זה שהגיע עד ירושלים, בסביבות שנת אפס, כדי לנזוף באלה שהעדיפו את החומר על הרוח. וכך נכתב בברית החדשה: “וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא יְרוּשָׁלָיִם וַיָּבֹא אֶל הַהֵיכָל וַיַּחֵל לְגָרֵשׁ אֶת הַמֹּכְרִים וְהַקֹּנִים בַּהֵיכָל וַיַּהֲפֹךְ אֶת-שְׁלְחָנוֹת הַחֲלִיפִים וְאֶת כִּסְאוֹת מֹכְרֵי הַיּוֹנִים” (מתי כ”א, יב).

ישוע היה יהודי טוב. הוא עזר וסייע לעניים ולחולים, כך מספרת הברית החדשה, כאשר נלחם בפוליטיקאים של זמנו שגזלו את העניים לטובת העשירים. נשמע מוכר? כנראה שסיפור מותו וצליבתו לא היה ביג-דיל בתקופתו, כי הוא תפס רק כ-300 שנה לאחר מכן. נחשו למה? נכון, מסיבות פוליטיות.

הברית החדשה אינה מציינת את מקום צליבתו וקבורתו של ישו. המתחם העצום של כנסיית הקבר מיוחס בכלל להלנה, אמו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס, שביקרה בירושלים בשנת 326 לספירה, כאמור 300 שנה לאחר מותו. מורה דרך מקומי הוביל אותה למקום הקבורה של ישו, שהיה מקובל על המאמינים הנוצרים בירושלים, הצביע בפניה על שרידים של הצלב האמיתי והיא זו שהחליטה לקדש את המקום. עד אז היתה ירושלים מקום די נידח, “שכוח אל” הלכה למעשה.

קונסטנטינוס היה שליטה של הקיסרות הרומית המערבית משנת 312 עד 324 לספירה, וקיסר האימפריה הרומית כולה מאותה שנה עד מותו, 13 שנה אחר כך. האגדה מספרת שבאחד הלילות הוא חלם, כי בעת ניצחונו המוחלט במאבק על השליטה באימפריה נשא בחיקו את הצלב של ישו. למחרת הכריז קונסטנטינוס על התנצרותו והחיל את הדת הנוצרית על האימפריה כולה. כדי לחזק את אחיזתו בחלקה המזרחי של האימפריה נשלחה אמו לירושלים לאתר את מיקומו של הקבר הקדוש ולהקים שם כנסייה הולמת. הלנה הצביעה לא רק על כנסיית הקבר, אלא גם על מיקומן של “כנסיית המולד” בבית לחם ו”כנסיית העלייה” בהר הזיתים שממנה עלה ישו השמימה.

ממועד הקמתה של כנסיית הקבר בירושלים הפכה העיר סמל לשליטה הרומית במזרח התיכון, ועד היום מוקד עלייה לרגל של העולם הנוצרי. עד אותו חלום היו הנוצרים מיעוט נרדף אך בעקבות התנצרותו של קונסטנטינוס וקבלת הנצרות כדתה של האימפריה הרומית החדשה, שודרגה ארץ ישראל ממעמד של ארץ נידחת ושכוחת אל למעמד בכיר כארץ הקודש.

מפעלו האדיר של קונסטנטינוס בארץ, שעליו הופקדה אמו, היה איתור מקומות קדושים לנצרות אשר הוליד תחרות בין הזרמים השונים שלה, שנאבקו ביניהם על שליטה באתרים הללו. תארו לעצמכם איזה רווח כלכלי אדיר היה צפוי למי שהצליח לאחוז בבעלות על אדמה, שבה נמצא קבר קדוש. כך, בבת אחת, הפכה ארץ ישראל למרכז העולם הנוצרי ומקור הכנסה אדיר לכל מי שמיהר לתפוס חלקת קבר, להציב עליה כנסייה ולגבות כסף. הרבה מאוד כסף.

התנצרותו של קונסטנטינוס פתחה את תהליך הרדיפה אחר היהודים שהגיע לשיאו במסעות הצלב. הוא עצמו הפך את שנאת היהודים למוטיב מרכזי בנצרות כשכתב באחת האיגרות: “אין זה רצוי לקבוע את החג הקדוש ביותר על פי מנהגי היהודים שטימאו את ידיהם בפשע הנורא ביותר. הם שרויים בטמטום ועיוורים בנפשם”. בשנת 328 לספירה הוא אף הורה על איסור מוחלט להתגייר במילים: “ואם מישהו יתחבר אל הכת המקוללת שלהם יישא עימם את העונשים הראויים”. לא אוהבים אותנו כבר הרבה מאוד שנים, זה לא חדש.

המסגד הקיצון: פייק פוליטי

כיפת הסלע המכונה גם כיפת הזהב אינה מסגד ומעולם לא היתה. המבנה שלה אמנותי, לא דתי, ותכליתו לציין את מיקום “אבן השתייה” שממנה על פי חז”ל “הושת”, כלומר נברא העולם. המסורת היהודית מייחסת לאבן גם את עקידת יצחק. כיפת הכסף הניצבת מדרום לכיפת הסלע, קיבלה לעומת זאת מעמד של מסגד – “המסגד הקיצון” או מסגד אל-אקצא – בשל ייחוס מסעו הלילי של מוחמד אליו כמתואר בקוראן: “ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נָתַנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו. הוא שומע ומבחין”. מן המסגד הקיצון, על פי הקוראן, עלה מוחמד לשמים כדי “להתייעץ עם אלוהים”. ולא, זו לא המצאה שלי – כך כתוב שחור על גבי לבן.

מתי הוחלט שהמסגד הקיצון היה דווקא בירושלים? כאן משתרבבת פוליטיקה. המסגד נבנה בשנת 705 לספירה, 73 שנה לאחר מותו של מוחמד. את הזיקה בין שני האירועים עשה שליטו של “בית אומיה” עבד אל־מלכ, שחי ופעל במאה השמינית בדמשק. באותה תקופה השתלטו על הערים מכה ומדינה מורדים, שהתנגדו לשלטון המרכזי של הממלכה האומאית.

לפי הגיאוגרף המוסלמי בן המאה התשיעית אחמד אל־יעקובי, ניסה עבד אל־מלכ למנוע מתושבי סוריה לבקר בערים הקדושות לאסלאם, כדי שלא יושפעו מן הרעיונות של המורדים ויפגעו בשלטונו. לכן הוא החליט לבסס מוקד עלייה לרגל קרוב יותר לדמשק, שהיה מחוץ להשפעת המורדים ובנה בשנת 691 לספירה את מסגד אל-אקצא בהר הבית. מעניין לציין שלא מעט היסטוריונים טוענים, כי עבד אל-מלאכ בחר בהפרדה בין מסגד אל-אקצא לכיפת הסלע, גם כדי להעניק כבוד לקדושת המקום עבור היהודים.

הקשר בין מוחמד, מייסד האסלם, למסגד החדש העניק לו הילה דתית. הסיפור תפס וירושלים הפכה אתר עלייה לרגל קרוב, נגיש וקל הרבה יותר ממכה וממדינה. פוליטיקה פשוטה. זה המקום לציין שפרשנים ומלומדים רבים העוסקים באסלאם טוענים, כי המסגד הקיצון לא היה בירושלים אלא קרוב למכה, אך הקולות הללו משום מה אינם מגיעים לאוזני מוסלמים, הטוענים לקדושתו של הר הבית.

***

אז מה למדנו? ששיקולים פוליטיים קבעו איפה בנה אלוהים את ביתו: מיקום עיר הבירה של דוד בירושלים היה פוליטי במטרה לאחד את השבטים הניצים לעם אחד; הקמת בית המקדש הראשון בהר הבית על ידי שלמה היתה פוליטית, כדי להאדיר את שמה של מלכות ישראל בין עמי האזור; בניית כנסיית הקבר בירושלים היתה מהלך פוליטי של קונסטנטינוס, על מנת לעגן את מעמדו כקיסר הנוצרי הראשון; ודריסת הרגל של האסלאם בעיר היתה פוליטית, כדי לבסס אתר דתי קרוב למרכז השלטון של הממלכה האומאית בדמשק ולמנוע התקוממות נגדו. זיהוי והקמת המקומות הקדושים לכל הדתות היו גם כלכליים והן הקריבו על מזבחם מיליונים מבניהן בקרבות עקובים מדם – אך ורק כדי להשיג שליטה, כוח, מעמד וכסף.

ההיסטוריה האנושית מגייסת את אלוהים בצו 8 ועושה בו שימוש למטרות פוליטיות, וירושלים עד היום היא הדוגמה הטובה ביותר לכך. העלאת קורבנות אדם בשמן של מלחמות דת נובע מאינטרסים פוליטיים ואין שום קשר בינה לבין אמונה, מוסר או צדק. ירושלים היא מניפולציה מתוחכמת הניצבת מול עיני המין האנושי, והיא מבקשת באמצעות הוויזואליה המדהימה שלה – די כבר.

די לקורבנות אדם.