בעד פטמת הזכוכית

אבל הטלוויזיה של המאה ה־21 על שלל סדרותיה, תכניות הדוקו, המוזיקה והסרטים שבה אינה דומה בשום צורה לטלוויזיה שעליה כתב הארלן, זו שסיפקה תכנים לצופים בסוף שנות ה־70. 
בעידן הנוכחי, עם וי־או־די של הטלוויזיה בלווין או בכבלים ועם מעצמות תוכן כמו נטפליקס, כל צופה קובע לעצמו במה לצפות ומתי. הצופים של 1978 היו אכן שבויים, משועבדים. גם לקום להכין לעצמך קפה היה עסק לא פשוט, כי היתה סכנה להחמיץ משהו חשוב.
הטלוויזיה המודרנית מתפקדת כמכשיר בידור אבל גם כמורה ומחנכת המאפשרת צפיה בתכנים מעולים למשל על החלל החיצון על נפש האדם או על אמנות ימי הביניים. כל אדם בוחר מה הוא רוצה לראות − ממש כפי שהחברה המודרנית המערבית מאפשרת לאדם להחליט מה הוא רוצה לאכול ומתי − המבורגר, צ’יפס וקולה או סלט קינואה ועדשים שחורות, עם לימון, שמן זית ותה צמחים…

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית