באר התקווה הטובה

פרשת וַיֵּרָא

האם נוכל לדרוש תקווה בפרשת וַיֵּרָא? הרי מלכתחילה זה נשמע כמו אוקסימורון, ניגוד פנימי. תקווה היא רגש חיובי שקט ובוטח שמעורר תחושת חיבור ומסוגלות. יראה היא רגש עז, מהלך על תהום הפחד, חושף את קַטְנוּת האדם חסר האונים אל מול הגורל. פרשת וַיֵּרָא רצופה ברגעים של יראה גולמית. חרדות קיומיות שזורות בתוך שרשרת אירועי הסאגה המשפחתית המתוארת בה. גיבוריה – שהצמיחו את הקונסטלציה המשפחתית הסבוכה שהביאה את כולנו, בני ובנות עמי הארץ הזאת, עד הלום – היו הורים יראים והיראה, מסתבר, היא מדריכת הורים גרועה למדי. 

שרה מגיבה בצחוק מבוהל וביראה לבשורה האלוהית על הריון הַזִּקְנָה המוזר הצפוי לה (בראשית י”ח:יג). יראתה של שרה מולידה את חרדת האיום הדמוגרפי, הפחד שאין בארץ הזאת מספיק ליוצאי כל הרחמים – “כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק׃” (כ”א:י). שרה היראה מנשלת את הגר רעותה ואת ישמעאל אחיו של בנה ממחייתם, ומכריזה על מלחמת ירושה שמלווה אותנו עד ימינו. אחריה מגיע לוט, עוד הורה ירא, פליט סדום ועמורה, אלמן הלום גופרית. הוא נמנע מלבטוח שוב באנשים, “כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו׃” (י”ט:ל). מתוך יראה הוא גוזר על עצמו ועל בנותיו בידוד, שמעוות את תפיסת עולמן ומביאן למוצא נואש ואיום של גילוי עריות… 

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית