איך מלך מרוקו נשאר בלי טבח
מתכון לדאל מקהאני
למרקש שבמרוקו הגעתי בערך שנתיים אחרי שחזרתי מאיסטנבול. הפעם זכרתי לא לבוא עם דעות קדומות על מדינות שמרניות – וכבר דמיינתי איך מרקש גם היא (כמו איסטנבול): שוקקת תרבות, ובטח יש שם צעירים מגניבים, מקועקעים ועם וייב נכון, ומוזיקה ברחובות, והאוכל?! וואי וואי וואי כמה טעים הולך להיות לי. כי אין על אוכל מרוקאי, כידוע. ומרוב שכולם שם כל כך מגניבים אז בטח יהיה שם אוכל פיוז׳ן מטורף עם טעמים חדשים.
עכשיו, ידוע שהאוכל המרוקאי בישראל, הוא האוכל הכי קטלני שיש לנו להציע. מי מכם לא מכיר לפחות אמא מרוקאית בלבוסטה של החיים, שיש לה את היד הכי מטורפת לאוכל הכי מושלם? אז אין ספק שאמצא לפחות מאמא אחת כזאת שתכין לי ארוחת פאר של העולמות, אוי מרוקו מרוקו, כמה ציפיתי שתעיפי לי את המוח למרחקים. טעמים, תרבויות, מפגשים של חדש וישן…
כמובן שאיך שנחתתי כבר הבנתי ששוב היו לי דעות קדומות. רק הפעם מהצד השני. מה שבטוח, שוב יצאתי מאהבול (אהבל קטן) כי התברר שמרקש היא עיר שמרנית מוסלמית שממש לא מתאים להסתובב שם עם גופיות וג׳ינסים קרועים. זו עדיין אחת המדינות היפות שהייתי בהן, אבל כמו הציפיות שלי היא ממש לא. גיליתי פעם נוספת שהדמיון והמציאות לא בהכרח נפגשים. בעודי מצפה לאוכל המושלם, יצאתי לטעום את העיר עם הפרסטיז׳ הכי בעולם. אוי מרוקו מרוקו, איזו אכזבה ציפתה לי כשטעמתי אוכל שטוח, לא מגוון, שוב ושוב הציעו לי קוסקוס עוף בלי תבלינים ובלי טעמים, מה זה? ואיפה החריף?? בחייאת מרוקו, איפה החריף של האמא המרוקאית? עוד פעם טאג׳ין ועוד פעם כרוב וגזר, (וגם הוא לא משהו), ואיפה הפתיחת שולחן המפורסמת עם 4000 סוגי סלט? איפה?!
נשבע לכם שאכלתי במסעדות הכי מטורפות, עם מלצרים מזמרים והכל. ובשווקים הכי הכי, חיפשתי את הביס המושלם, וכגודל הציפיות גודל האכזבות. בסופו של דבר הביס הטעים היחיד שאכלתי היה של סנדוויץ טוניסאי בשוק המרכזי, ותוך כדי אכילה פתאום הבנתי שהוא בכלל טוניסאי.
ניסיתי להבין את הפער הזה בין האוכל שאני מכיר, כאוכל מרוקאי, לבין האוכל המבאס, הלא טעים, שאני אוכל כבר 10 ימים. והמסקנה היא חד משמעית: כל מי שבישל במרוקו אי פעם אוכל טעים היה יהודי שעשה עלייה או יהודיה שעשתה עלייה והם הביאו איתם לכאן את הטעים. אני בטוח שזה הסיפור. מכירים את הסיפור על הסבא היהודי המרוקאי (כל סבא יהודי מרוקאי) שהיה מבשל עבור המלך? אז זהו. במרוקו, אגב, גיליתי דברים חדשים חוץ מאוכל – מדבר סהרה המהמם, טיולי גמלים, מאהל גלמפינג, ועוד.
תודה לך מרוקו שלימדת אותי עוד שיעור חשוב והזכרת לי שעדיף לדעת שאנחנו לא יודעים כלום.
אז היום במקום לבשל קוסקוס או טאג׳ין אנחנו נבשל אוכל… מהמטבח ההודי. למה? כי מה יותר כיף מלשנות את הסיפור של עצמנו? וגם בשביל שלא יהיו לנו דעות קדומות, וגם כי הולך להיות לנו ממש טעים.
דל מקהאני
תערובת התבלינים
- כפית זרעי כוסברה
- 3 כדורי פלפל אנגלי
- כפית זרעי כמון
- שלושה תרמילי הל
- שלושה מקלות ציפורן
- קורט קינמון
קולים על מחבת עם אש קטנה,
מורידים מצננים וטוחנים במטחנת תבלינים.
מחזירים למחבת ומוסיפים כפית קארי צהוב וכפית פפריקה מתוקה.
מוסיפים למחבת שלוק שמן קנולה ו–50 גרם חמאה, מטגנים על אש קטנה עד שמבעבע.
בינתיים, לוקחים 100 גרם רסק עגבניות,
עם כוס מים רותחים ומערבבים עד למרקם חלק, ואז, מוסיפים למחבת.
מוסיפים למחבת גם 50 גרם צימוקי אוזבקיים
ו-50 גרם גולדן ברי.
מחכים לרתיחה ומורידים מהאש.
בסיר אחד
שמן קנולה
סהרונים מבצל אחד
קוביות משתי בטטות ודלעת אחת (300 גרם מכל אחת)
1 ג׳ינגר בגודל של שן שום
שני גזרים חתוכים גס
200 גרם עדשים כתומות (עדיף מושרות, לא חובה).
מטגנים במשך 7 דקות.
מוסיפים את מחית הקארי שהרכבנו קודם, ומערבבים.
מוסיפים 100 גרם אגוזי קשיו
מוסיפים 4 ליטר מים
מערבבים ומבשלים בערך ארבעים דקות עד שהכל נהיה רך ונעים.
בשלב הזה נוסיף 250 גרם קרם קוקוס וכף גדושה של מלח.
- מומלץ לערבב אחת לכמה דקות כדי שהעדשים לא ידבקו לקרקעית וישרפו, חלילה.
- מומלץ לשמוע מוזיקה מרוקאית במהלך ההכנה, בשביל האווירה.
- כשמורידים מהאש, נפזר כוסברה קצוצה מעל, להגעה לטעם המושלם.
- אם הרגשתן שצריך להוסיף קצת מים לדילול, אז יאללה, נא לא להיצמד לסיפור, כי מה יותר כיף מלשנות אותו בעצמנו…?
תגובות