אחים לשקשוקה

פעם, כשהיינו ילדים, לימדו אותנו לצייר שמש צהובה עם משקפיים, אדמה ירוקה, ועננים שעושים פרצופים וצורות. העולם נראה מקום טוב יותר, והאמנו שהכל פתיר עם פלסטר צבעוני או סנדוויץ’ עם שוקולד.

ואז גדלנו.

חשבנו שאנשים כבר הבינו.

שכבר למדנו את הלקח.

שלא ייתכן שנחזור שוב לריב בגלל דת, אדמה או דגל.

אבל הנה אנחנו שוב כאן. יושבים מול מסכים, שומעים אזעקות, מריחים את הבצק של הבורקס מתערבב עם ריח של פחד.

וכשהילדה שלי שואלת אותי למה יורים – אני שותק.

ומה אני כבר יכול לומר? שאנחנו עדיין לא שם? שעדיין לא הבנו כלום?

מאז, השמש הצהובה קיבלה מסכות גז, האדמה הוכתמה בדם, והעננים הפסיקו לשחק והתחילו לבכות.

והלב? נקרע.

כל יום עוד דם, עוד זעם, עוד מסך מפוצל – אנחנו פה, הם שם, כאילו אין שם ילד עם עיניים בדיוק כמו של אומי הקטנה שלי.

בשבוע שעבר התקשר אליי העורך ושאל אותי: “אתה לא חושב שהגיע הזמן לפתוח שולחן?”

לא הבנתי למה הוא מתכוון. “להכין חאפלה”, הוא אמר, “של פיוס ושל שלום.” אפשר היה לשמוע דרך הטלפון את הגבה שלי מתרוממת, ואז ואז הוא אמר לי משפט שלא יצא לי מהראש: “פחד הוא שימוש לא נכון בדמיון”.

כי בעצם – הדמיון הוא הכוח היחיד שיש לנו בני האדם בשביל לייצר שינויים רדיקליים.

אז התחלתי לדמיין.

מה אם… במקום צבא – נכניס קצת צבע?

מה אם… במקום ריב – ריח?

מה אם כל מי שרב, יתבקש להביא מרכיב אחד שהוא הכי אוהב מהמטבח של אמא שלו?

וירגיש לרגע אחד את הנוסטלגיה הטובה של אבטיח וגבינה בולגרית על שפת הים.

תחשבו על זה רגע:

המנהיגים נפגשים. בלי נאומים. בלי הסכמים.

כל אחד מביא משהו.

הפלסטיני מביא זעתר.

הישראלי מביא כבד קצוץ.

הסורי מביא עלי גפן ממולאים באורז ואגוזים.

הלבנוני מביא לאבנה עזים.

והמצרי? בורקס חצילים שאמא שלו למדה מסבתא יהודייה בשכונת בולאק.

כולם יושבים, טועמים, מביטים זה לזה בעיניים.

ופתאום קורה קסם קטן:

כשיש אוכל טוב – אין מקום לשנאה.

הלב נרגע.

האהבה מנצחת.

היד לא לוחצת על הדק – היא מושיטה פיתה מרוחה חומוס.

וכמו בציור ההוא של “הסעודה האחרונה”, רק הפוך – זאת הסעודה הראשונה של שארית חיינו.

לא סוף של משהו – התחלה. לא בגידה – פיוס. לא שולחן גברי של מתחים – שולחן של משפחה אחת, צבעונית, רעבה לחיים. בגרסה שלנו, יש גם מקום לילדים. הם יושבים על שרפרפים קטנים, טובלים פיתה אחת בשמן של השכן מהכפר השני.

ואז מבקשים עוד.

זה אולי נשמע נאיבי.

אבל תגידו אתם – לא ניסינו כבר הכול?

ומה יצא לנו מזה?

שכולנו סוחבים שקים של יתומים, אלמנות, בוץ, זיכרונות ודם.

אפילו אלוהים, באשר הוא, עייף.

אולי הגיע הזמן שנזמין גם אותו לארוחה?

נשאל אותו, ככה בשקט:

מה דעתך, אבא’לה, על שקשוקה חצילים עם לחם פריך ואהבה?

אני לא מדינאי, אני לא נביא. אני טבח.

לכן אני יודע – כשיש ריח של בצל מטוגן בבית, אנשים מפסיקים לריב.

וכשיש תבשיל שמתבשל שעות – שוכחים מי התחיל.

אז הנה אני, קורא לכל העמים:

בואו נאכל.

בואו נבשל את השלום הזה לבד, עם הידיים.

לא על פי הוראות.

לא עם סנקציות.

אלא עם שורש פטרוזיליה וחיוך.

כי מה אנחנו בעצם רוצים?

שקט.

של ערב שבת עם משפחה, או ערב שישי של איפטאר.

של מוזיקה מהרדיו ולא קול סירנה צורב אוזניים.

כבר אמר רבנו ג׳ימי הנדריקס: “כשכוח האהבה יגבר על האהבה לכוח – העולם יידע שלום.”

ואני מוסיף: כשנשב סוף־סוף ביחד, נבין שכולנו אחים לשקשוקה.

🍳 מתכון לשקשוקה חצילים בחמאה ושמנת עם זעתר טרי וסומק ל־4 סועדים שמעדיפים אהבה על פני אדי רעל

מצרכים:

• 1 חציל קלוי היטב עד רכות פנימית ועור חרוך
• 50 גרם חמאה
• 200 גרם שמנת מתוקה
• כפית חומץ טבעי (בן-יין לבן או תפוחים)
• כף זעתר ירוק קצוץ טרי
• מלח ופלפל שחור גרוס לפי הטעם
• 8 ביצים
• חצי כפית סומק

אופן ההכנה:

1. קולפים את החציל הקלוי, קוצצים גס ומניחים במסננת להגרת נוזלים כ־10 דקות.

2. במחבת על להבה בינונית, ממיסים חמאה. מוסיפים את החציל ומטגנים קלות.

3. מוסיפים שמנת, חומץ, מלח, פלפל וסומק – ומבשלים בעדינות תוך ערבוב 2-3 דקות.

4. מוסיפים את הביצים 

5. ממש לפני ההגשה – מפזרים מעל זעתר טרי.

מגישים עם לחם פריך, יין טוב, ולב פתוח.

הסעודה הראשונה התחילה. באים?