או שנדבר איתם, או שילמדו מפורנו

כשהייתי בת 6 בערך, היה בבית שלנו ריטואל קבוע בימי שישי בערב – ארוחת קידוש שאחריה כל המשפחה מתיישבת בסלון ומחכה לסרט התורכי. כולנו צופים יחד, עד שמתישהו מגיע הקטע של הנשיקה הצרפתית. ואז אבא שלי שואל בכעס את אמא שלי: למה אנחנו צופים בזה?! ואומר לה להעביר ערוץ. לפעמים היא מעבירה, לפעמים מחכים שזה יגמר, כמה שניות של נשיקה שמרגישות כמו נצח. עם הזמן כבר נוצקה בי ההתניה של הבושה. אני זוכרת איך בכל פעם שהגיע הקטע של הנשיקה בסרט, התביישתי עמוקות, היו לי גלי חום מבושה. אבל גם ממש התרגשתי כי באיזשהו מקום זה הרגיש לי נעים. מהסרט הטורקי של בית ילדותי נצמדה לי בושה להתרגשות האינטימית והמינית שלי לעוד שנים ארוכות. ואיתה, כמובן, באה גם אשמה. המסר של אבא היה מאוד ברור, ואני הטמעתי מהר מאוד שצריך להתבייש מגילויי אהבה רומנטיים ומיניים.

בשנים האחרונות אני מעכלת עם אילו מסרים גדלתי בבית ביחס למיניות. ואני לא היחידה, הרי אנחנו חיים בתרבות שבה הרוב המוחץ של האנשים גדלו בבתים שלא דיברו איתם על מין, והמסר הנסתר היה ברור – מיניות זה משהו מוקצה, שצריך להסתיר אותו, להיזהר ממנו ולהתבייש בו. לחוות מולו אשמה, בושה ופחד. והעניין הוא שמיניות הופכת להיות מעוותת ומסוכנת דווקא כשלא מדברים עליה. איזה אבסורד; כולם עושים סקס. כולם מתעסקים במיניות. גם הילדים שלנו יעשו מין מתישהו בחייהם. אבל אף אחד לא מדבר איתם על זה. אין שאלה האם הילדים ישיגו מידע על מין, השאלה היחידה היא רק מהיכן. ילדים בכיתה ו’ היום צופים בפורנו. אם לא מדברים איתם על זה, הם ימצאו דרכם אליה ולרוב ממקורות מאוד לא מיטיבים. ילדים נחשפים לפורנו ולמקורות אחרים ברשת בגיל מאוד צעיר ולומדים משם על מין רק כי אין להם מקורות מידע אחרים.

רבים מההורים היום חושבים שמיניות זה דבר מהנה, בריא, מחבר ומיטיב, ועדיין לא מנהלים שום שיח על הנושא עם ילדיהם. יש בכך משהו מאוד מבלבל – בשל העדר התקשורת הזה, הילדים ובני הנוער מקבלים מסר בדיוק הפוך ממה שההורים חושבים. וכך, מדור לדור, ממשיכים להעביר הלאה מסרים של אשמה, בושה ופחד סביב מיניות, והתוצאה החמורה ביותר היא הקושי לדווח להורים על הטרדות ופגיעות מיניות.

הביטויים להדחקה של המיניות בבתים הם רבים ומגוונים. אחד מהם הוא מתן שמות “חיבה” לאיברי המין שלנו, במקום לכנות אותם בשמות האמיתיים שלהם, ושוב, המסר הוא שזה משהו שאנחנו לא רוצים לדבר עליו ישירות או לקרוא לו בשמו. בפרט אצל הבנות. ברוב המקרים אצל בנים, איבר המין ייקרא מגיל צעיר בולבול או פין. לפות לעומת זאת, יש שלל שמות שלא קשורים לאיבר מין: פושפוש, טוטה, פישקי, וכמובן – פיפי, שזה בכלל הנוזל הצהוב ההוא שיוצא מהגוף שלנו. קצת עצוב לקרוא לאיבר המין שלנו שתן, לא?

אצלי בבית לדוגמה, הרחיקו לכת ונתנו לפות שם של איבר גוף אחר, קראו לזה פופיק. אני זוכרת שכשהייתי קטנה לא הבנתי אם הפופיק זה בעצם הפות או הטבור. הם כל כך בלבלו אותי שעד גיל עשר בערך חשבתי שגם הטבור הוא סוג של איבר מין שצריך להתבייש בו. כמובן שלא העזתי לשאול את ההורים שלי. ילדים קולטים הכל גם כשלא מדברים בבירור, אולי במיוחד אז. כבר בגיל שלוש קלטתי את המסר שעל זה לא שואלים שאלות, נקודה.

בבתים אחדים פשוט קוראים לאיברי המין – “שם למטה”. המסר הוא שכל האזור מהאגן ומטה זה אזור מוקצה שלא מדברים עליו ולא מתעסקים בו. הוא גם מלוכלך, אזור שרק יוצאים ממנו קקי ופיפי. זה מסר שפוגע קשות בחיבור שלנו לגוף ולמיניות שלנו.

בבתים שכבר כן מדברים על מין, ובבתי הספר, לרוב השיח יהיה סביב הסכנות שיש במין ולא סביב ההנאה. ממה להימנע, ממה להיזהר, הפחדות והרתעות.

לפני זמן מה, נער בכיתה ז’ אמר לי: “אסור לאונן, מי שמאונן פוגע בבנות אחר כך”. הוא שמע משהו, חיבר אותו לעוד משהו, וזה בדיוק מה שמייצר אי הבנה, פגיעה ופחד. למרבה הצער, בני נוער רבים מתרגמים היום מיניות כפגיעה. מין שווה פגיעה.

אנחנו חייבים לדבר גם על הפגיעות שטמונות במין, בוודאי. זה חשוב. אבל אם אנחנו רוצים לייצר חברה בריאה, מינית, אנחנו צריכים להתחיל מלדבר על הבריאות וההנאה שיש במיניות. לייצר שיח חיובי, מציאותי וגם אותנטי.

אז איך לתקשר מיניות בריאה עם ילדים ובני נוער? יש היום אינספור המלצות ועצות. אניח פה כמה דגשים חשובים ומקומות להתבוננות.

לפני הכל, זכרו שאתם מכירים את ילדיכם טוב מהאחרים, אתם יודעים אם לנער/ה המתבגר/ת בן/בת ה-13 שלכם מתאים שיח כמו לילד/ה צעיר/ה דווקא או שלא. קחו מה שיתאים מההמלצות ולצד זה סמכו על עצמכם ועל שיקול הדעת שלכם. ככל שתהיו יותר פתוחים לדבר על המיניות שלכם ביניכם לבין עצמכם, ככה יהיה לכם יותר קל לפתוח את הנושא הזה בבית גם ביניכם לבין ילדיכם.

שאלו את עצמכם/ן מה חשוב לכם, לאן אתם רוצים לכוון את השיח בבית עם המתבגרים והילדים שלכם. גם אם ילדיכם כבר גדולים, זכרו שאף פעם לא מאוחר להתחיל לדבר איתם על מיניות, גם בגיל 18 עדיף להתחיל מאשר בכלל לא. בואו פתוחים בעיקר לשמוע מהילד שלכם, בואו יותר עם שאלות מאשר עם תשובות. כשאתם לא יודעים, תודו בכך בפשטות: “אנחנו לא יודעים, בוא נחשוב/נחקור/נדבר על זה יחד”.

אתם לא צריכים להיות מורים למיניות כדי לתקשר איתם, בואו אליהם בגובה העיניים, הימנעו מיצירת אשמה ונסו לפני הכל להקשיב. אם תבואו שיפוטיים אתם תפספסו את הילדים שלכם. אם למשל תבואו ביקורתיים ונחרצי דעה על צפיית הילדים בפורנו, סיכוי טוב שהם לא ישתפו אתכם יותר. שיפוט לא מזמין שיתוף.

גיליתם שהילד שלכם צופה בפורנו? התחילו לשוחח איתו, אולי בשאלה על איך הוא חושב שהאישה שם מרגישה. האם הוא חווה שיש באמת חיבור נעים בינה לבין הגבר שאיתה. בהרבה מקרים הילדים לבד חשים מה קורה במסך, הם לא באמת צריכים שיגידו להם. ככל שהשיח יהיה מאפשר, ככה נלמד את הילדים גם לבטא בקול מה מתאים להם ומה לא, ולא מתוך הפחדות. השאיפה שלנו היא לסייע להם לגדל לעצמם מרכז פנימי, חזק ובהיר.

עם מתבגרים, המסר בהחלט יכול להכיל את הרעיון שמין זה דבר יפה שלא נועד רק לעשות ילדים אלא גם להנאה שלנו. מיניות היא כוח חיים שמייצר חיבור לעצמי ולבן זוג שלי, שמייצר קרבה ואינטימיות, בפרט מין שמחובר לאהבה. חשוב שישמעו מכם שמותר לעצור ולהגיד *לא* בכל שלב, גם אם כבר התחילו במגע מיני. דברו איתם על מין בתשוקה ולא רק בהסכמה ועל מה קורה עם הסכמה במצב שכרות. דברו עם הנער המתבגר שלכם על סיטואציה בה הוא נמצא עם נערה שתויה שמראה סימנים שהיא מעוניינת במין, שאלו אותו האם במצב הזה הוא חושב שאפשר באמת לדעת בוודאות שהיא רוצה. ואז הציעו שמין בשכרות זה לא מין בהסכמה.

אבל גם עם ילדים קטנים כדאי להתחיל לדבר על מיניות. השיח כמובן צריך להיות מותאם גיל, אבל התשובה על השאלה באיזה גיל אפשר להתחיל לדבר איתם על זה היא מגיל אפס. אפילו האופן שבו אנחנו מדברים על איברי המין של התינוקות שלנו בזמן ההחתלה, כבר מעביר להם מסרים על המיניות.

שדרו מסרים חיוביים בהחתלה. קראו לאיברי המין שלהם בשמותיהם האמיתיים.

בנוסף, היו כנים עם עצמכם לגבי המסרים שאתם מעבירים להם. אם אתם מאמינים שלגעת באיבר המין שלנו זה דבר נעים, אל תעבירו להם מסר מזלזל או מבטל בעניין. אנחנו רוצים לאפשר בגילאים הרכים ביטויים של למידה, משחקיות ועונג. כשאתם רואים את ילדיכם בני ה-4 נוגעים באיבר מינם תוכלו לפני הנחת גבול הפרטיות, קודם כל לתקשר איתם, לשאול אם זה נעים להם, להגיד שזה בטח ממש כיף, ולהודות שזה באמת מאוד מהנה לגעת באיבר המין שלנו. רק אחר כך תוכלו גם להבהיר היכן כדאי ומומלץ לעשות את זה (נניח בחדר) והיכן לא כדאי, כדי לשמור על הפרטיות שלהם ושל האחרים.

בגנים נוטים להעביר מסרים שמלמדים להיזהר על הגוף שלנו, לשמור ולהגן עליו. ואכן, מאוד חשוב להעביר מסר של שמירה על פרטיות הגוף והאיברים שלנו. אבל לצד זה נרצה גם להעביר מסר של חיבור ואהבה אל הגוף שלנו, הנאה ממנו, ולא רק אזהרות לגביו.

המסר בבית טוב שיהיה שמגע זה דבר נעים. למשל, כשאתם מתחבקים איתם, פשוט בררו איתם אם נעים להם. אם כן תוכלו לשתף את התחושה הנעימה שלכם וכך להפנות את תשומת ליבם להנאה שבמגע. לקרוא לכך בשם. וגם, שדרו מסר ברור על כך שמותר להגיד כשלא רוצים/ות מגע, גם לא/נשים קרובים/ות ומותר להם להביע את זה אם הם לא מרוצים/ות מזה. מותר להגיד שלא רוצים/ות לתת נשיקה או חיבוק לאמא, לאבא, לסבא, לסבתא, לגננת או לחבר/ה. חשוב שיידעו לשמוע את ה”לא” של עצמם ולא ייענו תמיד למגע של אחרים.

אצלנו בבית, התחלתי לדבר על מיניות עם הבת המתבגרת שלי מגיל מאוד צעיר. באופן כללי היא משתפת אותי בחיים שלה לאורך גיל ההתבגרות, אבל לפני כמה חודשים היא באה לספר לי משהו מהחיים שלה על העניינים שבינו לבינה שבחיים לא הייתי מדמיינת אפילו לשתף את אמא שלי בגילה. ואולי בכלל. היתה לנו שיחה משמעותית ועמוקה ואני זוכרת איך התקשרתי לחברה שלי אחרי כן ובכיתי מהתרגשות ונחת – איזה מזל שהבת שלי משתפת אותי בדברים הללו. איזו פתיחות. כנראה שהשיח הפתוח שלנו לאורך השנים, קוצר את פירותיו עכשיו.

לקראת כתיבת הטור הזה, סיפרתי לה שאני עומדת לכתוב טור על שיח מיניות עם בני נוער ושאלתי את הבת שלי אם היא חושבת שזה חשוב לדבר מיניות עם בני נוער וילדים. היא השיבה: ברור אמא, אם את לא היית מדברת איתי, מאיפה הייתי לומדת. היא סיכמה את כל הטור במשפט. או כמו שאמרו מאסטרס וג’ונסון: “אתה לא יכול להחליט אם לתת או לא לתת לילדך חינוך מיני. אתה יכול להחליט אם להיות שותף” . כשאני, כהורה, לא מדברת מיניות עם הילדה שלי, אני בהכרח מובילה למצב שמישהו אחר מדבר איתה. המיניות של הילדים שלנו תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם, ממש כמו שלנו. אנחנו חייבים להפסיק להתכחש לזה אם אנחנו רוצים לייצר תרבות חדשה של מיניות טובה ובריאה.