שוטףפלוס – ספרים | יוני

לילדים

כישרון מבטיח בן 92

האם יש עוד מי שפרסם ספר ביכורים נפלא לילדים בגיל 89 כמו פרופ’ יצחק זמיר שלנו (לשעבר היועץ המשפטי לממשלה ושופט עליון, בין השאר), או שזהו שיא עולמי? ולא תגידו ספר קצר לפעוטות אלא ספר עלילה פנטסטי, תרתי משמע, לילדים גדולים: “לשחרר את קנגורו תום” (שוקן, 2020) מציע עלילה דמיונית בתוך עולם מציאותי לגמרי, על קנגורואית מדברת ושוחרת חופש בישראל של ימינו, והכל בראייה ביקורתית ומפוכחת, ועם זאת שופעת אופטימיות ואהבת אדם. כתיבתו המרַגשת של זמיר מזכירה לי את אריך קסטנר ונחום גוטמן, כי ממש כמותם הוא פונה אל קוראיו הצעירים כשווה אל שווים, משתף אותם בגילוי לב במחשבותיו וברגשותיו ומתייעץ איתם בכל כך הרבה חן, הומור ואמינות, ששנים לא נתקלתי בכמותם בספרי ילדים. גם ספר ההמשך שפרסם בגיל 90, “לאן נעלמה קנגורו תום?” (שוקן 2021), מעניק לקוראיו אותה תחושה נדירה של היכרות קרובה עם סבא חכם ונדיב, שמיטיב לספר סיפורים מרתקים ומעוררי מחשבה; כאן מצטרפת קנגורו תום לקהילת חיות סודית אי שם בארץ, וגם הפעם שזורה העלילה ההזויה והחמודה בשלל אמרות שפר מלאות חוכמת חיים שראוי לגזור ולשמור, כמו: “אם מישהו אומר בהתחלה ‘אתה צודק, אבל’ – בסוף הוא יאמר ‘אבל אתה לא צודק'”.

כעת, בגיל 92, יצא ספרו השלישי והאחרון בטרילוגיה, שמוכיח סופית שזמיר הוא סופר ילדים אמיתי, זן נדיר, ומזל שזכינו בו. כמו שני קודמיו, גם הספר הזה הוא בעצם על צדק – והאם יש נושא חשוב מזה בימים טרופים אלה? הוא אמנם מספר סיפור דמיוני על קנגורו שעובדת בגן-גורו כמדריכת מבקרים ואפילו נוסעת עם המחבר לאוסטרליה, אבל למעשה (ערמומי שכמותו) הוא מספר על החיים שלנו כאן, על יחסים בין בני אדם ועל יחסיהם עם החיות ועם הסביבה – כלומר, על בעיות קלות וקשות ועל הדרכים השונות לפתור אותן – ובין לבין שואל לדעתם של הקוראים הצעירים בנושאים חשובים מאוד.

קחו לדוגמה כמה מהשאלות שזמיר מציג לילדים בסוף כל פרק, ותראו לבד איזה יופי: “ילדים יקרים, אם את ילדה, האם היית מעדיפה להיות ילד? ואם אתה ילד, האם היית מעדיף להיות ילדה? האם הייתם מעדיפים להיוולד להורים אחרים?” או “ילדים יקרים, האם גם אתם שומעים לפעמים קול פנימי שאומר לכם מה נכון לעשות?” או “לצערי, קנגורו תום לא הודיעה לי עד היום מה זה אומר ‘להיות בן-אדם’. נראה שהיא עדיין אינה יודעת. אולי אתם יודעים?” או “נניח שפגשתם בישראל תייר מאוסטרליה, והוא אומר לכם שהוא רוצה להתנהג כמו ישראלי, ושואל אתכם איך ישראלים מתנהגים. מה תגידו לו?” או “האם הגיוני שאסור להקים אפילו קיוסק בלי לקבל רשיון מן העירייה או מן הממשלה?” או “ילדים יקרים, האם יש ביניכם מי שרוצה להיות מפורסם? אם כן, מדוע?” וגם (אחרי פרק שבו קנגורו תום מדברת על בני עמה): “ילדים יקרים, יש לי שאלה קשה: מי בדיוק שייך לעם שלנו?”

כמו שאתם רואים, לרוב השאלות האלה אין תשובות פשוטות, ולכן הן מצוינות, והלוואי שֶמורים ביסודי ומדריכים בקבוצות כאלה ואחרות ישתמשו בספרים האלה כדי לקרוא בהם יחד עם הילדים כרקע לדיון בשאלות ערכיות. ומאחר שבסוף הספר נפרד המחבר מקוראיו ומכריז כי לא ימשיך לכתוב את עלילותיה של קנגורו תום, אני פונה אליו מכאן בקריאה נרגשת: בבקשה אל תפסיק לכתוב ספרים לילדים – לא חשוב על מה ועל מי, רוצים עוד! (204 עמ’, מנוקד, הוצ’ שוקן, עם איורים צבעוניים ומלאי חיים של אורית ברגמן, לבני 6-11). אל תחמיצו.

> ספרי “קנגורו תום” | יצחק זמיר

לכל המשפחה

למי קראת מכוער?

לאחרונה יוצאים די הרבה ספרי מידע על נושאים מרתקים שלא תמיד נלמדים בבית הספר, ומשמח לגלות שיש להם קהל אוהדים לא קטן, שאחדים ממנו מוּכּרים לי אפילו אישית. “אנציקלופדיה של חיות מכוערות” הוא ספר מרהיב ומגניב לילדים שאוהבים לקרוא ולרכוש מידע, וגם כזה שכיף להחזיק בבית, כי אפשר לדפדף בו שוב ושוב ללא שובע: בכל כפולה אקראית מזומנת הפתעה ויזואלית – פרצוף מצחיק או משונה להדהים של דג, ציפור או יונק כלשהו – ולצדה מידע מרתק על אותו יצור, בשפה ידידותית ובקיצור נמרץ, עם רשימת עובדות מעניינות לקינוח.

פה ושם התעוררו בתקשורת דיונים על המלה “מכוערות” בכותרת הספר, אף שהיא נתונה שָם במרכאות כפולות, והמחברת אף מסבירה בהקדמה מאירת עיניים כי הכיעור הוא לגמרי בעיני המתבונן. אז אולי תטענו ששמות תואר שיפוטיים הם כבר אאוט בימינו, למרות המרכאות, ושמא היה עדיף למצוא מלה פחות נחרצת (חיות מוזרות, משונות, מיוחדות?); מצד שני, יש להודות שדווקא השם הזה מושך תשומת לב ומגרה את הסקרנות. בכל מקרה, אל תתנו לזה להפריע לכם ליהנות מהאלבום היפה הזה, שעיון בו מלמד כבדרך אגב המון דברים מעניינים על העולם, והוא גם יופי של coffee-table book שידליק אורחים בכל גיל (128 עמ’, מגיל הגן ועד לסבתות ולסבים, מאנגלית: חנה לבנת, הוצ’ כנפיים וכתר).

> אנציקלופדיה מאוירת של חיות מכוערות | סמי ביילי

למבוגרות

העור סומר מרוב יופי

הספר הזה הוא יהלום מלוטש, זוהר ומפתיע, עוצר נשימה: איך אשה ישראלית רגילה, כמוני וכמוך, הצליחה לכתוב יצירת פאר מחורזת ומושלמת כזאת, כמעט בליגה של שייקספיר (שאחדות מיצירותיו היא אכן הפליאה לתרגם), ועוד עם סממנים אוטוביוגרפיים – ובקושי שמעתי עליה עד היום?

מדובר במחזור סונֶטות, לא פחות. כל עמוד בספר הקטן הזה הוא פרק ממוספר ומחורז, חוליה בשרשרת הסיפור של הגר – הרקע שלה, משפחתה, ההווה שלה, עתידה; ואם נדמה לכם שתתקשו לקרוא סיפור דרמטי ומפותל שכתוב ככה, בשורות קצרות ומחורזות הרמטית, במשקל קצוב ומדוד, תרשו לי להמר ולענות – אתם טועים. אדרבא: הקריאה זורמת, מפכה ומתנגנת והעור סומר מרוב יופי, מהעברית הנהדרת, מהכתיבה הלוכדת את הנפש בקורי קסם עצובים. בגב הספר כתוב “זהו טקסט לירי מטלטל על התבגרות מתוך היעדר, על אנושיות בְּמָקום שבּו היא נדירה, על בני אדם מורכבים ופצועים (…) שמפרק את הטראומה על כל גווניה לפרודות קטנות של כאב”, וזה נכון ומדויק, ועם זאת הספר נקרא בשטף ובשקיקה.

קחו למשל את הפרק שבו הגיבורה מוצגת לראשונה: “אַךְ אוּלַי כְּבָר הִגִּיעָה הָעֵת לְהַכִּיר:/ שְׁמָהּ הָגָר, בַּת עֶשְׂרִים, מֵחוֹלוֹן, שָׁם נוֹלְדָה/ וְגָדְלָה. מִשְׁפַּחְתָּהּ מִתְגּוֹרֶרֶת בָּעִיר,/ יֵשׁ לָהּ אַבָּא רוֹפֵא. אֲחוֹתָהּ עוֹד יַלְדָּה,/ רַק בַּת עֶשֶׂר, וּכְבָר מוּזָרָה: סִגָּלִית -/ כָּךְ קוֹרְאִים לָהּ – כָּל לַיְלָה תּוֹלֶשֶׁת שֵׂעָר,/ וּבַבֹּקֶר מוֹצְאִים לְרַגְלֶיהָ תְּלוּלִית./ ‘תִּסְתַּכְּלִי!’ כָּךְ צוֹעֵק אֲבִיהֶן. ‘לֹא נִשְׁאַר/ לָךְ כִּמְעַט שׁוּם דָּבָר עַל הָרֹאשׁ!’ אַךְ אִמָּהּ/ רַק שׁוֹתֶקֶת. אִמָּהּ מְסָרֶבֶת לוֹמַר/ לְבִתָּהּ הַקְּטַנָּה לְהַפְסִיק כְּבָר אֶת מָה/ שֶׁמַּשְׁחִית, מְסָרֶבֶת לוֹמַר לָהּ דָּבָר…/ אַךְ גָּלַשְׁנוּ מִדַּי, נִצָּמֵד לָעִקָּר:/ תַּפְקִידֵנוּ עַכְשָׁו לְהַכִּיר אֶת הָגָר”. וגם לכן ולכם כדאי מאוד-מאוד להכיר אותה, כי הסיפור שלה נוגע בכל כך הרבה רבדים של חיינו, בסודות ושקרים וביחסי הכוחות בין המינים, ומומלץ גם לקרוא את הראיונות המטלטלים עם הסופרת ברשת (360 עמ’, עורך: דורי מנור, כנרת/זמורה).

> מה קרה להגר באילת | עופרה עופר אורן

החיים זה משחק

נכון בדרך כלל כשאת קוראת ספר (או רואה סדרה) את סומכת על גיבורי העלילה שיחכו לך איפה שהשארת אותם בפעם האחרונה, עד שתחזרי אליהם? אז בספר הזה, שככה יהיה לי טוב, בכל פעם שנאלצתי לנטוש את הקריאה היתה לי תחושה שלדמויות יש חיים נסתרים שממשיכים בלעדיי, ואני מפסידה בכל רגע שאני לא מתחברת אליהן בחזרה (אולי מפני שכולם שם גיימרים, שחיים במקביל גם בעולמות וירטואליים). אילו דמויות מבריקות! איזו גיבורה מרתקת, איזה גיבור מתוק ושביר וגאון שהלב נמעך, והגבר האחר שהוא היפוכו המוחלט והאוהב, ואיזו דרך מהממת הם עוברים יחד, תחילה השניים ואז השלושה ואז כל אחד לחוד? והכי מדאיג, מה הם עושים כשאני הולכת לישון?

מצד אחד זה כאילו ספר שגיימרים אמורים לאהוב, כי הוא עמוק בעולם הגיימינג, בעיקר מבחינה פילוסופית ופסיכולוגית, ומצד שני אני למשל הכי לא בקטע, בקושי משחקת קצת סוליטר במחשב ובטלפון בכלל לא, ובכל זאת הייתי מרותקת לכל שורה בספר הזה, בלי לדלג על שום פרט, והיה לי כל כך אכפת מהגיבורים שלו שלא יכולתי לעזוב. והאהבה, שהיא הגיבורה הסמויה בספר, כמה אהבה יש שם – עדינה ורגישה, יפהפייה, ללא מלים, אדירה ומלאת כוח ועם זאת פוסעת על חבל דק, מחשבת את קיצה ומתכחשת לעצמה ולמציאות, עד שהחיים מכריחים אותה להסתכל בראי (הוצ’ תכלת, תרגמה נפלא: טל ארצי, עורכת התרגום: תרצה פלור, 460 עמ’ וכדאי לקרוא גם את שלושת עמודי “הערות ותודות” בסוף, כי הם מאפשרים הצצה לראש של האשה החכמה והמדליקה שכתבה את הספר, ומיד מתחשק להתאהב בה). תעשו לעצמכם טובה.

> מחר ועוד מחר ועוד מחר | גבריאל זווין

ליהי יש רק אחת

מי עוד יכולה להוציא כזה ספר, שהכותרת שלו נגמרת בפסיק? ועוד לקרוא לו פוטו רומן? ושכולו יהיה מלא בצילומים גדולים שלה, לביאה יפהפייה שכמותה, וביניהם פזורים טקסטים ליריים שרק היא מסוגלת לכתוב, ורובם ספק קינה ספק שיר הלל על החיים, על אהבה, על אימהות, על מחלה, על התפוררות הגוף, על התפוררות האהבה? רק ליהי חנוך.

למשל סתם כפולה אקראית (122-3). בצילום – תקריב של פניה, מוטרדות, מודאגות. ובטקסט: “אדם הולך עם הטון של הסיפור שלו. כל היום הוא מחזיק אותו/ על הידיים. בחוץ מתחלפות עונות השנה ועונות החיים,/ בריות וקירות ולוחות-זמנים חובטים בו מכל עבר, והוא/ מחזיק את הטון של הסיפור שלו על הידיים ומכסה אותו בגוף/ שלא ייפגע”. זו שירה? זה פרוזה? זאת ליהי.

גילוי נאות: אני מאוהבת באשה הזאת כבר עשרות שנים, כמו כל מי שמכיר אותה. לבקשתה עברתי על הטקסטים שכּתבה וקצת ניקדתי וקצת פיסקתי, כמה שהרשתה לי. מלכה פראית שכּמותה, חרֵדה בטירוף לפרטיותה, והנה בכל זאת נחשפת בספר כזה שאין חשוף ממנו, בצילומים שחור-לבן שאת רובם צילם באהבה ובהערצה אהובה לשעבר, עד שהפך לשעבר ומת. ולספרה הקודם היא קראה “בעירום מלא”. אשה חידה, ומי רוצה לפתור אותה, ולמה? מספיק להתבונן ולהתפעל. אין ספרים כאלה. אז עכשיו יש (185 עמ’, ערך: רון דהן, עריכת צילומים: ג’ואנה ג’ונס וליהי חנוך, רישומים: מאיה חנוך, הוצ’ עצמית) בחנויות הספרים, למשל ב”המגדלור”.

> כמו פרא, כמו חיה | ליהי חנוך