קונספירציית ההצלחה

ברגע שאני נכנס למסעדה כשמבטי דוהר לפניי אל השירותים אני חייב לעצור. חמישה עשר קשישים יוונים, איש איש ליד שולחנו, עם כוס הראקי שלו, נועצים בי עיניים מכל הכיוונים. לא מחייכים בכלל. “מה עשיתי?” אני שואל את עצמי בבהלה. עוצר לרגע, מסדר את הנשימה. מביט לאחור ומבין. מסך ענק שעליו משדרים את משחק הכדורגל בין פנאתינייקוס לאולימפיאקוס (או כל קוס אחרת) נמצא מעל הדלת שממנה נכנסתי. בעצם הפרעתי להם בבילוי הבוקר–צהריים–ערב שלהם מול המסך במסעדה, והם נעצו לשנייה אחת מבט בזר היחידי שצץ בעיירה המנומנמת שלהם כאן באמצע חורף. אחרי עוד שנייה חזרו למשחק.

גברים זקנים משועממים מול מסך כדורגל. מי אני בשבילם, אין לי שום מושג. אבל תוך כמה שניות ברור מה הם בשבילי – הם הסמל האולטימטיבי לכישלון. הרי ברור (כך אני אומר לעצמי בשירותים) שבן אדם שעשה משהו עם החיים שלו, שהצליח ללמוד משהו, או ליצור משהו, או להשפיע במשהו כאן בעולם לא מעביר את היום שלו בגיל 70 בבהייה במשחק כדורגל עם להקה של זקנים שתקנים ומשועממים כמותו.

בדרך חזרה אל השולחן בחוץ, שם החבר שלי כבר מתחיל לבצע את זממו בדג שהגיע זה עתה, אני מתפדח כשאני קולט את מנגנון אבחון ההצלחה הסטיגמטי האוטומטי שלי. מאיפה לי לדעת האם ג’ורג’יוס בשולחן הימני שיחק אותה בחיים או ניקוס עם הזקן המעוצב וכובע הקסקט נכשל? מה אני יודע על האנשים האלה? איך כבר תייגתי ותייקתי אותם ככה? ואת, האם את הצלחת היום? האם החיים שלך הם סיפור הצלחה? ובכלל, איך מתחילים למדוד או להגדיר הצלחה?

לקריאת הכתבה המלאה התחברו או הצטרפו לבראשית