פלישת כובעי הפרווה

כמו הרבה דברים בחיים, עד שמשהו לא נוגע בנו בדרך כזו או אחרת ברמה אישית לא נצבר אצלנו כל ידע לגביו. ככה זה היה אצלי גם עם הנוטריות.

ראיתי פה ושם נוטריה בירדן, בשמורת החולה ופעם גם בנחל התנינים, אבל אני מודה שלא ידעתי עליהן כלום וגם לא חקרתי. והנה מתקשר אליי מישהו בשם אריק ומספר לי ככה: משפחת נוטריות חיה לה בנחל סעדיה (נחל סעדיה? כן, יש נחל כזה שזורם לו למרגלות הכרמל ואפילו עובר בלב מפרץ חיפה. הוא נחל איתן שסובל מהזנחה, אשפה וזיהום קשים, ולמרות זאת מתקיימים בו חיים: דגים, שפמנונים, סרטני מים מתוקים, צפרדעים, צבי מים ונוטריות). בנחל הזה, ממשיך אריק ומספר, מתגוררת משפחת נוטריות והן בסכנת הכחדה באישור הרשויות. הרוב ניצודו והומתו. נותרו רק ארבע מהן. “בכלל, כל היצורים החיים פה בנחל הזה נמצאים בסכנת הכחדה”, הוא אומר לי “אבל בעיקר הנוטריות, כי אותן מותר לצוד”.

ולמה מותר? משום שנוטריות מחסלות צמחיה סדרתיות. הן גורמות נזקים אדירים לחקלאים. הן נחשבות מין פולשני אלים במיוחד והחוק בישראל קבע לפיכך שמותר לצוד ולהרוג אותן. “כואב לי הלב עליהן”, אומר אריק “אני מחפש להן בית, מקלט קבע, ושמעתי עליך ועל יער הקופים. אולי תסכימי לקבל אותן? כבר עשיתי הרבה סיבובים ופניות ואף אחד לא מוכן לקלוט נוטריות”.

אני אומרת לו מיד כן. בלי לחשוב פעמיים. הרי אנחנו בדיוק המקום לקלוט את הלא רצויים, המועדים להמתה, הנכים והדחויים. אני מבקשת שייתן לי שבוע שבועיים להיערך ולהתארגן לקראת קליטתן. נוטריות צריכות מים. עלינו לתכנן ולהקים להן חלקה עם בריכה. סוכם שהוא ישמור עליהן בנחל, שיישארו בחיים עוד שבועיים ובזמן הזה אנחנו נבנה להן ביער הקופים בית חדש.

כשההשראה באה היא באה, ומיד אני רואה בעיני רוחי את המיקום לביתן החדש של הנוטריות ואיך הוא ייראה ואיך הוא יפעל. למחרת היום אנחנו כבר עוסקים במלאכת הבניה: גידור טוב כדי שלא יצליחו לברוח, הקמת בריכה ומסלעת מסתור, צמחיה. תוך כדי העבודה אני מעמיקה את המחקר שלי בענין הנוטריות ומתעוררת בי סקרנות לדעת איך הן הגיעו בכלל לארץ, מתי ולמה? 

אין בעניין הזה הרבה הפתעות: ברור שכמו תמיד, אנחנו, המין הכי פולשני, אחראים על הנזק ועל העוול. אני למדה שמוצאן מדרום אמריקה. וכי בתחילת המאה שעברה, נוצלו הנוטריות בעולם על ידי בני האדם לצרכי תעשיית הפרוות, בתחום המחיה הטבעי שלהן. זה כמעט גרם להשמדתן הסופית בטבע עד לשנת 1910. ואז הוחלט להקים חוות מיוחדות לגידול וריבוי של נוטריות לצורך פרוות. חוות נפתחו בארגנטינה, ברית המועצות, ארה”ב ובאירופה. בחלק מהמקומות שיחררו באופן יזום נוטריות לטבע כדי לבסס את אוכלוסיית הבר עבור תעשיית הפרוות. אבל האדם מתכנן תוכניות והטבע צוחק. אף אחד לא לקח בחשבון את יכולת ההישרדות האדירה של הנוטריות. אלה החלו לחפור, לכרסם ולגרום לנזקים כבדים לחקלאים באזורים הלא טבעיים להן, אותם מקומות שאליהם המגדלים הביאו אותן. 

לישראל יובאו נוטריות בשנות ה–50, ובארץ הוקמו 20 חוות גידול שנפרשו מעמק החולה, דרך אזור הגליל המערבי ועד למרכז הארץ. גם כאן המטרה המרכזית היתה לפתח את ענף הפרוות (ובעיקר כובעי פרווה!) תחום שנראה אז מאוד מבטיח כלכלית. משקים בודדים בארץ השתמשו באיכות אחרת של הנוטריות, למטרת ניקוי של בריכות דגים מצומח. חלום ההתעשרות מפרוות הנוטריות התרסק כבר בשנות ה–60. שוק הפרוות הוצף בסחורה שהגיעה מארה”ב ובעקבות זאת חלה ירידה תלולה במחיר הפרוות בכל רחבי העולם, והענף קרס. מרבית הנוטריות שגודלו בחוות בישראל ברחו או שוחררו במכוון כי לא ידעו מה לעשות איתן, וכך החל המין לבסס את עצמו בארץ הקודש. הנוטריות ש”עבדו” קודם לכן אצל מגדלי הדגים וניקו עבורם את הבריכות מצמחיה מיותרת, המשיכו לעשות את מה שנוטריות עושות מעצם היותן נוטריות גם אחרי שמגדלי הדגים ובעלי החוות להשמדה המונית של נוטריות פיטרו אותן מתפקידיהן: לאכול את הצמחיה מסביב למקורות מים, לשחות ולהשתכשך, להזדווג ולהתרבות. ובשל כך, שלא בטובתן, הנוטריות שלא פלשו לשום מקום, לא ששו להפוך לכובעי פרווה, לא ביקשו להילכד ולעבור לגור בארצות אחרות, המשיכו באורחות חייהן מימים ימימה ורק בשל כך קיבלו תואר עולמי של “מין פולשני אלים במיוחד”. 

הנוטריות, כמו כל בעלי החיים בעולם, רק שורדות ורוצות לחיות. הן חמודות למראה. יש כאלה שמזהים בהן חולדות גדולות. ויש כאלה (כמוני למשל) שהן מזכירות להם יותר את הבונה החביב. כך או כך, אנחנו בני האדם מנסים שוב ושוב להתחכם ולהפיק מבעלי החיים ערך כלכלי לצורך משהו, מבלי להבין באמת את סדר הדברים, מבלי להתייחס לאקולוגיה, למארג החיים המורכב והשלם שבו לכל מין של חיה וצמח יש תפקיד התומך במארג אקולוגי שלם ומאוזן. בכך אנחנו יוצרים נזק אדיר כפול ומכופל – גם בהשמדת מינים של בעלי חיים והעברתם ממקום למקום תוך פגיעה במערך האקולוגי שלהם, וגם בכך שבעלי החיים שאינם שייכים לאזור גורמים, שלא באשמתם, נזק אקולוגי לאזור החדש. אפשר להסתכל על זה כהיבט של “הרצחת וגם ירשת”; כשחשבו שהשימוש בנוטריה שווה כלכלית, העלימו לחלוטין עין מתפקידן החשוב באזור המחיה הטבעי שלהם בדרום אמריקה, בעישוב הג’ונגלים ובניקוי מקורות המים. לכדו אותן, גידלו אותן, העבירו אותן, המיתו אותן וסחרו בהן. כשהבועה הכלכלית של הפרוות התנפצה, פתאום קמה התעוררות נגד הנוטריות. מבעל חיים “המטיל ביצי זהב” שכולם רצו לגדל, הן הפכו לאויב. חייהן הותרו לכל צייד. כיום, לדוגמה, יש חסר בנוטריות באחד מאזורי המחיה הטבעי שלהן בדרום אמריקה ולעומת זאת הן גורמות נזקים באזורים בהן הן חיות, ואינן שייכות למקום. זה משחק מטופש ואכזר שבו כולם מפסידים.

בינתיים העבודה ביער התקדמה יפה וחלקת הנוטריות החדשה לבשה צורה. ברגע שהבריכה היתה מוכנה, הודעתי לאריק שאפשר להביא אותן. נוטריה נקבה ראשונה נתפסה במלכודת בנחל סעדיה ונסענו להביא אותה. בדרך היא קיבלה תפוח, ולמען האמת נראתה הרבה יותר מוטרדת כשסיימה לכרסם אותו מאשר מהסיטואציה הכללית אליה נקלעה – שהיא בכלוב, בתוך אוטו, מוסעת אל הלא נודע. הגענו ליער, שיחררתי אותה אל תוך החלקה החדשה. הנוטריה יצאה לאיטה מהכלוב והחלה לסרוק בקפדנות יתרה את כל פינות השטח, הסלעים, האבנים, הגדר, הבריכה, לא פסחה על ּדבר. החלטנו ששמה יהיה סקרנית. למחרת מגיעה בת משפחתה, נקבה שניה. שלא כמו אחותה, היא מסתתרת. מנסה להיות שקופה, מתחבאת בין הצמחים ומציצה. מיד הוחלט שהיא תיקרא ביישנית. השלישי שמגיע אלינו הוא זכר צעיר, שאוכל הכל ברעב גדול. שמו ביער יהיה גרגרן. הרביעי הוא זכר ממש גדול, בשל, ושמו הוא קיסר. הארבעה מקבלים חיסון נגד כלבת, טיפול נגד תילוע וזריקות ויטמינים לחיזוק. במקביל, בלית ברירה, אנחנו מסרסים את שני הזכרים. אין מה לעשות, למדתי עליהם היטב ואני כבר יודעת מה יקרה אם לא נדאג לאמצעי המניעה הזה: תוך זמן קצר משפחה של 4 נוטריות תהפוך ל–20 ואז 60 וכן הלאה. 

וכך התעשר היער שלנו בארבע חיות חדשות. חייהן ניצלו. יש להן מרחב מוגן, עם מים, צמחים, סלעים, כל מה שהם אוהבות. 

את הנוטריות מנחל סעדיה הצלנו. אבל רבות אחרות נוצדות ומומתות, בשל הנזק שהן גורמות לחקלאות ולצמחיית הנחלים. אין לי לצערי באמת מה לעשות בעניין מלבד מה שאני עושה. לתת בית טוב לספורות מהן, אלה שכאן אצלי, ולספר את הסיפור האמיתי של המכרסמים השוחים החמודים האלה מדרום אמריקה. על בני האדם שרצו להפוך אותן לכובעים. ומשלא צלח העסק, השתמשו בהן לניקוי ולטיהור בריכות דגים, הטיסו אותן לכל קצוות העולם מבלי לשאול אותן, הפיצו אותן, והפכו אותן ל”מין פולש לא רצוי”. וגם על המהפך שהתחולל, ועל איך שהגולם קם על יוצרו. על נקמת הנוטריות: ששרדו הכל, הסתגלו והתרבו והחלו גורמות נזקים רבים למגדלים ולחקלאים. ויותר מכל, על כך שהגיע הזמן שנלמד צניעות אל מול חוכמת הטבע, ונתחיל לכבד אותו ואת בעלי החיים בתוכו. שנלמד להיות חלק מהמארג הגדול והחכם הזה, אם לא למען בעלי החיים, אז לפחות על מנת שנפסיק להזיק לעצמנו.