נתניהו הוא הקוסקוס שאמא לא בישלה לך

אני מצטער. לא נעים להודות, אבל בגלל הסבים שלי שבאו מהונגריה והסבים שבאו מליטא אני אשכנזי. וגם, סליחה ממש, אבל כן, אני חילוני. כלומר יש לי אלוהים אבל אין לי שום עניין בהלכה היהודית, וכל העניין הזה של דת מאורגנת לא מושך אותי בשום צורה. ואופס, אני גם שמאלני בן שמאלנים. כן, כן, רוצה ריבונות לפלסטינים, זכויות אדם, מדינת רווחה ומצביע פעם אחרי פעם מלפיד ועד הסוף שמאלה. ואני גם קיבוצניק לשעבר. שיט.

צירוף התכונות הזה הופך אותי למסוכן. בנימין נתניהו עובד על זה בחריצות כבר 30 שנה ולמרות אשכנזיותו הזוהרת הצליח להפוך את החבילה הזאת שאני מסתובב איתה למשהו מאיים, משהו שנוא, משהו שאפשר בעיניים נוצצות לצאת לרחובות או לקלפיות כדי להילחם בו. ועכשיו כשבן גביר, וסמוטריץ’ ודרעי וגולדקנופף ומירי רגב איתו מלא על מלא, ברור לי יותר מאי פעם שבעיני ישראלים רבים, בגלל החבילה הזאת אני לא הקשיש טוב הלב שפגשתי הבוקר במראה כשצחצחתי שיניים.

אני האויב.

ועכשיו תשאלו אותי למה. למה מיליונים של יהודים טובים שחיים איתי כאן בארץ, מתייחסים אליי כאל איום? למה הם נשמו לרווחה כשנתניהו הצליח להקים ממשלה ימנית דתית שמרנית שהחלום הרטוב של רוב משתתפיה הוא לסלק אנשים כמוני הצידה, כדי שלא נשפיע יותר על המדינה הזאת? אני נאלץ שוב להצטער.

כי הסיבה האמיתית שבגללה היה חשוב כל כך לנתניהו למתג אותי כאויב והסיבה שהוא כל כך הצליח בזה היא לא רוע. וגם לא שנאה. נתניהו הוא איש מבריק שיודע לנצל הזדמנויות ובשונה ממני (וגם ממך כנראה, אם יש לך זמן להקדיש למאמר כל כך לא פרקטי) הוא רוצה לשלוט. וכמו רבים לפניו מאחוריו ומצדדיו הוא יודע את הדרך הפשוטה מכל להשיג שליטה באנשים.

בואו נדבר רגע על כתות. לא, חס וחלילה, כי נתניהו הופך בעיניי למנהיג של כת כשהוא הופך אותי לאויב. גם יאיר לפיד לא הופך בעיניי למנהיג כת כשהוא מציג את נתניהו כאיום על הדמוקרטיה. אבל שניהם (כמו כל אדם שבוחר לשלוט באמצעות הפחדה בעמו או בעובדיו או בתלמידיו או בילדיו) רוצים למנף את המיזם שלהם. ושניהם בוחרים לעשות את זה תוך שימוש באותם פצעי ילדות שבהם משתמש כל מנהיג־כת שמכבד את עצמו. אז בואו נלמד רגע מהמאסטרים בתחום.

עשה לך כת בחמישה צעדים ( ושלוט ללא הפרעה):

1. תגדיר מה נכון לעשות, לחשוב, ללבוש, להאמין.
2. תקרא לזה אמת (או הדרך הקדושה או המתכון לגאולה או השיטה להישרדות – מה שבא לך).
3. תדליק אותנו על האמת שלך.
4. תמצא אויב מסוכן. מישהו שניתן “להלביש עליו” סיפור כאילו הוא מנסה למנוע מאיתנו לחיות לפי האמת שלנו.
5. תהפוך את עצמך למושיע. תמציא דרכים שיגרמו לנו (חברי הכת) להרגיש שרק בזכותך נוכל לזהות את האויב, להיזהר ממנו ולהילחם בו.

ו… זהו בעצם. אולי תרצה לעשות עוד קצת פיינטיונינג, ליצור טקסים, כתבים מקודשים, חוקים נוקשים, אבל למעשה סיימת את שלב ההקמה. עכשיו רק נשאר לרפרש מדי כמה ימים את חמשת הצעדים ולקטוף את הפירות. בגדול אתה בדרך הבטוחה ל”חופשי חודשי” של כוח, ממון ותהילה.

“הגעת לעולם הזה בלי שום יכולת לתת לעצמך בית אבל בידיעה שאתה ראוי לבית. באומץ, בנחישות, ביקשת שוב ושוב להיות הילד הבריא התלוי והחלש שאתה ושמישהו גדול וחזק שאוהב אותך, יאפשר לך להרגיש בבית תלוי וחלש או פראי וחזק – כמו שאתה”

אם נמשיך עוד רגע עם מנהיגי הכתות, אולי תרצו לשאול “אבל איך זה מצליח להם?” התשובה המקובלת לשאלה הזאת גם עם פוליטיקאים וגם עם מנהיגי כתות היא הנרקיסיזם שלהם, תאוות השליטה שלהם ושכרון הכוח. בגלל שאני כאן מצד הריפוי, אני מעדיף להתמקד בהבנת הקורבן ולא בהאשמת התוקף. משאיר את זה ל”כוחות האור”: העיתונות, המשטרה ומערכת המשפט.

גם למאבק עם סוחרי הסמים אני מתייחס כך. גם שם פחות מעניין אותי מי מכר את הסם, איך לתפוס אותו ואיך להעניש אותו. יותר מעניין אותי מי קנה את הסם ומה הסיבה העמוקה שמיליוני אנשים נבונים וחופשיים מכורים לסמים ומשקיעים את מיטב זמנם וכספם במימון סוחרי הסמים. אז לגבי מנהיגי כתות, פוליטיקאים, חושפי קונספירציות, מרצים כריזמטיים באוניברסיטה, מאמני כדורסל נערצים ומורים למוזיקה יחידי סגולה – שכדי לשלוט משתמשים במנגנון ההפחדה ודמוניזציה – פחות חשוב לי לעסוק ברוע או בתאוות השליטה שלהם. במקום לנסות לסלק את המוצר שלהם מהמדפים אני מעדיף לנסות להקטין את הביקוש . ולכן השאלה שמעניינת אותי יותר היא, שוב, “איך זה כל כך מצליח להם?”

והתשובה העצובה שמצאתי לשאלה הזאת היא שכדי להצליח לתפעל את מנגנון השליטה באמצעות הפחדה הם זקוקים רק לדבר אחד. לסחורה שיש בשוק כמו זבל. הומלסים.

אם דמיינת עכשיו את הנרקומן חסר השיניים שהושיט את ידו אלייך בדיוק כששפתייך נגעו בקצף של המקיאטו בקפה השכונתי שלך, אז לא. לא עליו אני מדבר. אני מדבר על כולנו (כמעט). הבקשה לבית היא הבקשה הראשונה שביקשנו לקבל מהורינו כשהגענו לכאן. כל רגע של אי הצלחה, חוסר אונים, פחד או מתח, כל רגע שבו ילדה חוותה קושי הוא רגע שבו אמא או אבא שלה קיבלו הזדמנות ליצור עבורה עולם שבו קושי הוא לא אסון. קושי הוא אפשרות מופלאה ומרפאת להתרחב ולהשריש בעולם. אני מדבר על הורים שנמצאים לצידו בדרכם ונותנים הכלה או הגנה או הזנה כשהילד זקוק להם. ואם לא מצליחים מנסים שוב. ושוב.

אני לא מכיר אותך אבל אני מהמר שכשהגעת לעולם בצרחה או בדממה, מתישהו אחרי צירים ולחץ ודרמה רגשית של לידה, הונחת על הידיים או על החזה של אמא. או אבא. ובגלל שהגעת לכאן בידיעה שאת ראויה לבית, הרשית לעצמך לתת אמון מוחלט. ברגע שהשתרר שקט הרשית לעצמך לעצום עיניים ולישון בידיעה שהאישה הזאת או האיש הזה יתנו לך בית. הם יכילו אותך, את כל הרגשות הקשים וההתנהגויות המוזרות והבחירות הלא הגיוניות שלך ולעולם לא ישפטו אותך. הם יגנו עלייך מפני הקור והרעב והפוגענות מצד דודות וגננות ומורים וילדים. הם תמיד יהיו בצד שלך ולעולם לא יאיימו עלייך. הם יתייחסו ברכות ובכבוד לצורך שלך במגע מאוד מסויים ובמזונות מאד מסוימים, לעולם לא תרגישי במחיצתם שאת “מפונקת” או “סתם רוצה תשומת לב” או “משגעת להם את השכל עם ההתעקשות הזאת שלך להוציא את כל חתיכות הבצל מהסלט”.

“אנחנו לא במודע בוחרים בחירות, יוצרים יחסים ונמשכים לרעיונות שמאפשרים לנו להמשיך “להרגיש בבית” שזה אומר להרגיש מתח, דאגה, חרדה מתמדת וגם ידיעה עמוקה שזה לא בידינו, שמישהו אחר, גדול וחזק אמור לבוא ולסדר את זה”

בקיצור הגעת לעולם הזה בלי שום יכולת לתת לעצמך בית אבל בידיעה שאתה ראוי לבית. באומץ, בנחישות, ביקשת שוב ושוב להיות הילד הבריא התלוי והחלש שאתה ושמישהו גדול וחזק שאוהב אותך, יאפשר לך להרגיש בבית תלוי וחלש או פראי וחזק – כמו שאתה.

גם אני הגעתי ככה. כמוך. אבל ההורים שלי, אולי כמו שלך (בסגנונם המיוחד כמובן) לא התמקדו בלתת לי את תחושת הבית שאני ביקשתי אלא בלתת לי את מה שהיה נכון בעיניהם. והם לא היו חארות. הם פשוט היו בעצמם תוצר של גישה הורית שבה מגדלים ילדים כדי לשרוד. גישה שגרמה לנו כבר מגיל שנתיים (במקרה הטוב) לוותר על הידיעה שאנחנו ראויים לבית מעצם קיומנו, לטובת מאמץ מתמיד שיקבלו אותנו, שישימו לב לרגשות שלנו, שיפסיקו להיות במתח כל הזמן. מתישהו בין גיל שנתיים לשמונה (בערך), כדי לשרוד, כבר ויתרנו על האפשרות להישען על הורינו. ויתרנו על האפשרות להרגיש אהובים גם כשאנחנו מפורקים ומיואשים, או על האפשרות למחות כשמעבירים עלינו ביקורת. ויתרנו על האפשרות לחיות בבית שמרגישים בו שקט ויציבות גם כשחסר כסף וגם כשיש רגשות קשים. וכך, בצריף קטן במוסררה או בווילת שלושה מפלסים בהרצליה, לבד בדיזינגוף סנטר או מוקפים באחים ואחיות ודודים ודודות בארוחת שישי – איבדנו את הבית. נפשנו הושלכה לרחוב בעוד גופנו משתרך בבית.

בשונה מההומלס בקפה השכונתי שכולם יודעים עליו – אנחנו מצאנו את הדרך לשרוד ולהשתלב בהמון חסרי הבית בלי שיראו עלינו. וזה קל כי כולם (חוץ ממיעוט ה”שבורים” שבגלל אובדן הבית נפלטו מהכלל) כמונו. כולם כלפי חוץ “מסתדרים מצוין” ומבפנים, ממשיכים במאבק להרגיש בבית. כבר לא מול הורינו אלא מול “כל מה שזז”. חברים, כסף, מין, בית, אוטו, עבודה, פוליטיקה, רוחניות… הכל.

מכירים את הקטע הזה בבוקינג שאומרים לך “נותר רק חדר אחד במלון”? ואז אתה מיד בחרדה ומזמין את החדר וכשמגיע למלון זה רק אתה ופקיד הקבלה ומלא לחמניות מיותמות בארוחת הבוקר העשירה? מי שרוצה לשלוט בנו צריך לייצר חרדה. ככה בבוקינג, ככה בכתות וככה בפוליטיקה של הפחדות ושנאת האחר.

הזעקה החרישית לבית של כל המבוגרים בעולמנו היא כמו הבסיסט במופע רוק. חלק גדול מהזמן אף אחד לא שם לב אליו אבל הוא הבסיס לכל מה שקורה על הבמה והכל (מוזיקלית) נהיה בדברו. הזעקה הזו חוצה מפלגות ודתות ועדות ומגדרים ועמים ושכבות סוציו–אקונומיות. מאז תחילת עידן החיפצון (המהפכה החקלאית) לפני 10000 שנה, במעט מאד בתים או אוהלים גדלים ילדים שמרגישים ראויים לבית. אז ממש אין סיבה לכעוס על עצמך או על הורייך אם גם את כזאת.

עכשיו חישבו רגע על האלטרנטיבה. נניח, ילד בן ארבע רץ אל המגלשה נתקל באבן ונופל על הפרצוף בחול ובוכה. בוכה. בוכה מאוד. אבא שלו מגיע. מתיישב. מושיט ידיים בשתיקה. הילד נשכב על ברכיו. ממרר בבכי, משחת נזלת וחול נמרחת על החולצה החדשה של האבא ששותק ומלטף, נותן לכאב לחלחל לתוכו כמה שרק צריך. זה סיפור על אבא שנותן בית לילד שלו. לא נותן עצות. לא מדרבן לקום ולהמשיך כי “לא קרה כלום” . לא עושה מזה צחוק. לא מתעלם. הילד לא צריך להילחם בשביל לקבל בית. זה אבא שפשוט נותן לו את זה מרצונו. בנדיבות. אם זו החוויה הקבועה בחייו של הילד הזה, הוא יוצא אל העולם בידיעה שהוא ראוי לבית מעצם קיומו. לילד הזה אי אפשר למכור את סם החרדה והגבורה. אשליית השייכות לא מפתה אותו, ולא מרגיע אותו מנהיג חזק וכל יכול. הדברים האלה לא מדברים אליו בכלל.

“לילדה שמרגישה ראויה לבית ויכולה לעבור יחד עם הוריה כל קושי פיזי או רגשי – יש כלים נפלאים לא רק להתמודד עם הטלטלות האלה אלא גם להרגיש עוד יותר מוגנת ומוכלת בזכותם”

אבל ילד בגוף מבוגר שוויתר על האורגינל, כלומר על התחושה שהוא ראוי להכלה ולמוגנות ולהזנה בחיים האלה – מתמכר לתחליפים. הוא לא יכול לחיות בידיעה צלולה שאינו ראוי לבית. זה כואב מדי. אז הוא משוטט ברחובות החיים ומחפש משהו דומה. משהו שמזכיר בית. ואחד התחליפים המומלצים בשוק האפור לתחושת בית בריאה היא אשליית השייכות. וכמו שאלכוהול מאלחש את תחושת חוסר הערך, השייכות לקבוצה שיש לה מנהיג ויש לה אמת, מאלחשת את הזעקה לבית. וזה עוד לא הכל.

להפוך אותי מאדם עם דעות ומנהגים שונים לאויב זה משתלם מעוד סיבה. מכירים את הקטע הזה בבוקינג שאומרים לך “נותר רק חדר אחד במלון”? ואז אתה מיד בחרדה ומזמין את החדר וכשמגיע למלון זה רק אתה ופקיד הקבלה ומלא לחמניות מיותמות בארוחת הבוקר העשירה? מי שרוצה לשלוט בנו צריך לייצר חרדה. ככה בבוקינג, ככה בכתות וככה בפוליטיקה של הפחדות ושנאת האחר.

כשאנחנו מוותרים בשלבים המוקדמים של ילדותנו על היותנו ראויים לבית אנחנו לא רק מתחילים לחפש תחליפים. אנחנו גם “מנרמלים” את הוויתור. מרכיב חשוב באסטרטגיית ההישרדות שלנו הוא הפיכת המתח והדאגה שעד שלב הוויתור היו בשבילנו סטייה מהתקן, לתו–תקן. לתבלינים שהופכים כל מאכל שנטעם ל”קוסקוס של אמא”. אנחנו לא במודע בוחרים בחירות, יוצרים יחסים ונמשכים לרעיונות שמאפשרים לנו להמשיך “להרגיש בבית” שזה אומר להרגיש מתח, דאגה, חרדה מתמדת וגם ידיעה עמוקה שזה לא בידינו, שמישהו אחר, גדול וחזק אמור לבוא ולסדר את זה.

תרבות החרדה והגבורה היא לא פטנט ישראלי. למי שרוצה לגרום לנו לשלם על מלון – ישתלם שנהיה בחרדה לאבד את החדר. מי שרוצה שנתנהג יפה בשיעורי מתמטיקה משעממים – משתלם לו להחדיר בנו את החרדה שבלי 5 יחידות לא נצליח לשרוד בחיים. למי שרוצה שנציית לחוקי הכת ונתגייס כדי לממן את קניית המרצדס שלו, משתלמת לו החרדה שלנו מלהיות מסולקים מנתיב האמת לגאולת הנפש מיסורי עולם החומר – שהוא חצב עבורנו.

תרבות החרדה והגבורה שבה אנחנו חיים לא נובעת מהמציאות האובייקטיבית. כי המציאות האנושית – אם יורשה לי – על פני רוב הפלנטה, בטוחה ושקטה יותר מאי פעם. ואני לא מתעלם כמובן מהמציאות הסובייקטיבית, מאסונות ומוות ופרידות ומחלות. אבל לילדה שמרגישה ראויה לבית ויכולה לעבור יחד עם הוריה כל קושי פיזי או רגשי – יש כלים נפלאים לא רק להתמודד עם הטלטלות האלה אלא גם להרגיש עוד יותר מוגנת ומוכלת בזכותם.

תרבות החרדה נובעת ממקום אחר. היא מיוצרת במיליוני בתים שמהם יוצאים לעולם ילדים שהבקשה שלהם לבית לא נענתה. שלא מאמינים שהם ראויים לחיות בשפע, בביטחון, בהכלה רגשית. הם צורכים בשקיקה תסריטי אימה, חזונות חורבן, מתכוונים להארה ולנבואות משיחיות. הם נמשכים לסרטוני אסונות בטיקטוק, לשמועות אפלות בוואטסאפ, לסרטים וסדרות וערוצי חדשות שמשמרים את החרדה ואת הציפייה לגבורה על אש קטנה, ללא הפסקה. חגיגת החרדה סביב מדורת השבט שלנו מתרחבת במעגל הרעלה אינסופי ובצורה מואצת בזכות הרשתות החברתיות שכמו מראה מגדילה, מבליטות “מחלות תרבות” שיש בנו והיא גם מגיעה בהזרקה ישירה אל פעוטות שצופים ב”הופ – לגדול בידיים טובות” בסדרות לגיל הרך שבהן שרקנים עם כוחות–על מצילים חתולות שנחטפו על ידי תמנונים רשעים.

“לא סתם חברות הביטוח וחברות התרופות וחברות הנשק משגשגות כל כך. הם הייצוגים הכלכליים של החרדה הקיומית שתפיסת החרדה והגבורה מייצרת”

אז לפחד מהקשיש השמאלני החביב שאני זה טוב אבל לא מספיק. כי פחד בריא וקונקרטי כמו שפחדת מהאיש שאיים עלייך במכות ברמזור, או מבדיקת סיטי לא סימפטית – לא מבטיח שליטה. כדי להפעיל את מנגנון השליטה, הפחדה, שנאת האחר – צריך להשתמש בחומר שמפרנס את יוצרי סרטי האימה: חרדה מאויב מרושע שמקדיש את כל חייו למטרה להחריב אותנו ואת כל מה שיקר לנו. אויב כל כך נורא שבכל רגע, אם נהיה שאננים, ינחית את המכה. בקצרה, מישהו כמוני.

מסתבר שלא כל כך קשה לייצר חרדה בתרבות של חסרי בית. לא סתם חברות הביטוח וחברות התרופות וחברות הנשק משגשגות כל כך. הם הייצוגים הכלכליים של החרדה הקיומית שתפיסת החרדה והגבורה מייצרת. ובדיוק כמו בסרטי הפעולה, ברגע שיצרנו את הגיבור הרע גם יצרנו את הגיבור הטוב שבלעדיו לא נשרוד כמובן. הגיבור הוא זה שתמיד לצידנו (אלה שנוהגים נכון), תמיד יודע לזהות את הרשעים (שכמו הפראיירים לא מתים אלא רק מתחלפים), והוא כמובן היחידי שיש לו את הכוח להציל אותנו ממכת המוות שמחכה לנו, התמימים והבורים, אי שם בחושך.

אז מה היה לנו?

1. ילד שביקש בית ולא קיבל וכדי לשרוד ויתר על האפשרות להרגיש בבית בעולם הזה.
2. תרבות של חרדה/גבורה הקולטת את הילד ומתחזקת אצלו את החרדה כמרכיב הכרחי ואת האשלייה שלפיה תחושת ביטחון ושקט משיגים על ידי מאבק באיומים מבחוץ.
3. אישה או איש שרוצים לשלוט. הם מגדירים אמת, מקדשים אותה וממציאים אויב שמאיים עליה.
4. קבוצה של 30 נערים או 3 מליון מבוגרים שמוכנים לוותר על חופש המחשבה שאיתו נולדו למען אשליית השייכות ואשליית הביטחון שמנהיג הקבוצה מעניק להם.
5. אשכנזי שמאלני חילוני קשיש שהפך לאיום קטלני על עתיד העם והמדינה.