לזרוק ולשכוח
מחוויותיו (המתסכלות) של פעיל סביבתי
לעולם לא אשכח את התלת אופן הראשון שלי. הייתי בן שלוש ודהרתי עליו ברחבי השכונה. לפעמים מרכיב ילד נוסף שעמד מאחורי ואוחז בכתפיי ולפעמים דווקא אני הייתי זה שעמד מאחור כשחבר מדווש בעוז. הוא היה עשוי מתכת והוא סבל ממני צרות גדולות ובכל זאת הוא החזיק מעמד עד שכבר עברתי לאופניים של גדולים והתלת אופן שלי עבר הלאה לידיו של חבר או בן משפחה אחר.
אני לא זוכר בדיוק אל מי ואני גם לא זוכר אם כשאני קיבלתי אותו הוא היה יד ראשונה או שניה, זה באמת לא ממש שינה לי אז. כשהבן הבכור שלי הגיע לגיל שלוש חיפשתי לו תלת אופן כזה אבל כל מה שמצאתי היה חפצים שונים העשויים פלסטיק נחות. תלת האופן שלו לא הצליח להחזיק מעמד יותר משנה, חלקים שונים שלו החלו להתפרק די מהר. לאחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים כבר נאלצנו לרכוש תלת אופן חדש…
מסכימה איתך לגמרי!
ומוסיפה – תרבות הצריכה גורמת לא רק לנזק סביבתי, אלא גם לנזק מנטלי, רגשי, ופוגעת באיכות החיים.
כי הרי צרכנים כבדים מאלצים את עצמם לעבוד יותר למען ההוצאות שלהם.
הם נאלצים לאכסן ולנהל את החפצים הרבים והמיותרים.
וגם מפתחים תלות רגשית בקניות. כי הם שואבים עונג רגעי מפוקפק מהקניה ומהחפץ החדש.
וככה טעם החיים הולך לאיבוד.
צרכנים כבדים מורחים את חייהם על פני הדברים.