חנה לסלאו של הטרנסג׳נדריות

ועדת השמות בעיריית רמת השרון קיבלה הצעה לקרוא רחוב על שמה של גילה גולדשטיין, שחקנית, אמנית וזמרת טרנסג’נדרית, שמתה לפני חמש שנים. את היוזמה העלה עידן למדן, יו”ר ועדת השמות של העיר. הוא אומר שהוא רואה ברעיון הזה מסר לגורמים שמרניים ברמת השרון והזדמנות להנציח דמות שתרומתה לקהילה היתה יוצאת דופן. עוד אי אפשר לפתוח שמפניה, כי העניין צריך לעבור את אישורה של מועצת העיר. אגב, גולדשטיין היתה בכלל תושבת תל אביב, לא רמת השרון. לבראשית נודע שעוד לפני היוזמה של עיריית רמת השרון, במאי האחרון, עיריית תל-אביב הוציאה קול קורא כדי לתת שם לרחוב בשכונת בבלי. חברי “פרויקט גילה” להעצמה טרנסית, מיהרו והציעו את שמה של גילה גולדשטיין כמועמדת, בשאיפה להכניס לראשונה בהיסטוריה של תל אביב אישיות טרנסית לרשימת הרחובות בתל אביב. הם הזמינו תושבים נוספים לתמוך בהצעה באתר עיריית תל-אביב. אבל עד כה, העיר ללא הפסקה לא הרימה את הכפפה. הקול הקורא נסגר בתחילת חודש יוני האחרון וההצעות הועברו לוועדה עירונית שתחליט מתישהו איך לקרוא לאותו רחוב חסר שם בשכונת בבלי.

גילה גולדשטיין היתה סמל בקהילת הלהט”בק. בשנת 1965 היתה אחת החלוצות שעברה ניתוח להתאמה מגדרית. בשנות השבעים עברה להתגורר באירופה שם עבדה כחשפנית. כשחזרה לישראל נהייתה לאמנית הבית של מועדון 51. חייה היו רווי אלימות, כאב וסכנות. חלומה האמיתי היה להיות זמרת-אמנית מופיעה, אבל לאורך כל חייה עבדה בזנות. פעם לקוח היכה אותה בראשה עם מוט ברזל. היא עשתה את עצמה מתה ומאוחר יותר נמלטה מידיו. בבית החולים הצילו את חייה אך מיהרו לשחרר אותה כי חברות וחברים רבים מהקהילה הגיעו לבקר אותה ו”עשו בלגן”. שנה מאוחר יותר חברה לקבוצה שעשתה בארץ את מופעי הדראג הראשונים. בהמשך גילתה שאותו גבר שניסה להרוג אותה, עשה זאת גם לשתיים מחברותיה. בפעם אחרת היא נפצעה כשלקוח השליך אותה ממכונית נוסעת. גולדשטיין היתה תמיד סקפטית לגבי האופציה של טרנסיות לחיות חיים נורמליים: “החיים פה מכריחים אותנו להיות ככה (במעגל הזנות). אין פתיחות לחיות עם גבר כבעל ואישה. אין. הקהל לא יבין את זה. החברה לא תקבל את זה. אולי יקבלו את זה כקוריוז”. למרות הדברים האלה, היא העידה בראיון אחר על כך שכן ידעה אהבה בחייה המרים: “חייתי 12 שנים עם גבר. אהבו אותי. אותי אוהבים. אהבת חיי היה רולף. הוא היה צייר. הוא אהב את הנשמה שלי. את הראש שלי. הוא אהב את גילה”.

היא נולדה ב-1947 כ-אילן רונן, בטורינו שבאיטליה, עלתה עם משפחתה לישראל וגדלה בעיר התחתית בחיפה. בגיל 13 גילתה את הזהות המגדרית שלה. פעם סיפרה בראיון איך השתתפה בהצגה בבית הספר, חבשו לראשה פיאה נשית כדי לשחק דמות ואז המנקה שראתה אותה מאחור אמרה לה: “ילדה זוזי!” וזהו. זה תפס אותה. מאותו רגע היא היתה ילדה. באותה תקופה כבר קלטה שהיא נמשכת לבנים ושיש דברים שכדאי לעשות אם היא רוצה להתחבב עליהם: “רציתי להיכנס לראש של הבנים וראיתי שהם משחקים כדורגל. רציתי שהם יאהבו אותי. זה היה ברור אז שלא יקבלו מישהו כמוני. אז התחלתי לרוץ. הייתי אלוף כיתה ד’ בריצת 60 מטר”. מאוחר יותר היא גם הפכה לשחקנית כדורגל. היא בחרה לעצמה את השם גילה בהשראת הדוגמנית גילה גולן שנבחרה לסגנית מיס עולם בשנת 1960: “…יום אחד גילה גולן נבחרה לסגנית מיס עולם. היא היתה יפהפיה מהממת. אז אמרתי מהיום והלאה קוראים לי גילה ואוי ואבוי למי שלא תקרא לי גילה… גילה זה גם שמחה. זה התאים לי. אני תמיד שמחה”.

היא דיברה על כך שלא התקבלה כאישה במשפחתה ועל הבית שבו גדלה העידה שהיה בית קר נטול חיבוקים ומילות אהבה. בגיל צעיר, מצאה את עצמה ברחובות והחלה להתפרנס מזנות. בתקופה מסוימת גם עבדה במפעל טבק בחיפה ובעבודות מזדמנות אחרות. כשהתגייסה לצה”ל, שלחו אותה להנדסה קרבית, אבל די מהר היא הבינה שזה לא בשבילה. היא החליטה לשחרר את עצמה בדרך מקורית כשנתנה מופע בפני הפלוגה שלה, שרה שירים של שושנה דמארי וליוותה את השירה בריקודים. המפקד שלח אותה למרפאה ופסיכיאטר קבע שהיא “בושה למדים” וכך השתחררה. לדבריה כשחזרה הביתה, אמא שלה התרשמה מאוד מהמדים ואמרה: “איזה יופי אתה משרת בצה”ל!” והיא ענתה לה: “התפטרתי”.

כל חייה הושיטה גולדשטיין עזרה לטרנסיות והבית שלה תמיד היה פתוח לחברות שהיו בשלבים שונים של תהליכי השינוי שלהן. חברותיה העידו עליה שהיא היתה בית ספר מהלך ושהיה לה לב זהב. זאת על אף שסגנונה היה לעיתים עוקצני והיא לא נהגה להשתמש בשפה נקייה או תקינה פוליטית.

בשנת 2003 זכתה גולדשטיין בפרס “יקירת הקהילה”. נורה גרינברג יו”ר אגודת הלהט”ב באותה העת נשאה דברים בטקס שבו הוענק הפרס. היא ציינה שחלק מחברי הקהילה היו מסוייגים מלתת פרס שכזה למישהי שעבדה שנים בזנות וחששו שזה עלול לשלוח מסר שלילי לציבור אבל הוסיפה: “היא יקירת הקהילה לא רק בגלל העזרה הממשית שהיא הושיטה ולא רק בגלל המודעות הגבוהה שלה לחשיבות של קהילה מאורגנת. אלא בגלל שעמידתה האיתנה על כך שהיא תחיה על פי דרכה – פתחה את הדרך לכולנו”. בראיונות שנערכו עם חברי קהילה שהגיעו לכבד אותה כשקיבלה את הפרס אמרו עליה שהיא: “עמוד האש לפני המחנה” ו”שסבלה הרבה בשביל שכל הקהילה תצא היום בגלוי”. כשעלתה נרגשת לבמה כדי לקבל את הפרס, תחילה הוציאה בהומור קונדום מהחזייה ורק בהמשך את משקפי הקריאה שלה. “… כבוד גדול הוא לי לקבל היום את תואר יקירת הקהילה”. אמרה גולדשטיין. “דרך ארוכה עברנו יחד. מתקופה של חוסר סבלנות ודיכוי לתקופה שדגלי הגאווה מתנופפים באבן גבירול במצעד לצד דגלי המדינה. לא יפה? אני מאחלת לנו שלא נפסיק להיאבק למען צדק וזכויות. הזכות של בני נוער לצאת מהארון ללא חשש, הזכות לאהוב ללא פחד… להיות מה שאנחנו”.

הבמאי אלון ויינשטוק עשה סרט תיעודי על חייה בשם “זה גילה, זה אני” שהשתתף בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע קווירי במיאמי. כשהוקרן הסרט בת”א וגולדשטיין הוזמנה לבמה היא אמרה: “אני גילה גולדשטיין – שחקנית, רקדנית ויצאנית”. היא הודתה לבמאי הסרט ויינשטוק והוסיפה: “אני לא יודעת למה הוא בחר לעשות סרט עלי. אולי אני מלכה. אולי אני לא. מה אתם חושבים?” באותו סרט יש סצנה נוגעת ללב שבה לוקח אותה ויינשטוק לפגוש את המורה שלה לבלט מימי נעוריה. מסתבר שהמורה ליזה בנג’מין ראתה את גולדשטיין משחקת טניס בחיפה והזמינה אותה לשיעור בלט. באותו מפגש עם בנג’מין היא סיפרה על גולדשטיין: “היא היתה אחת הרקדניות הכי טובות שלי ואף פעם לא עשתה לי בעיות. היא היתה כל כך מרוכזת כשהיתה רוקדת”. בנג’מין לימדה אותה במשך תקופה ולא לקחה ממנה אף פעם כסף. גולדשטיין גם רקדה בתיאטרון האופרטה בהצגה “הרוזנת מריצה” לפני שעברה את ההליך להתאמה המגדרית ועל כך אמרה: “הייתי משהו באמצע בין רקדן לזונה. כרקדן לא הייתי מרוויחה כסף”. במפגש עם מורתה לבלט מימי עבר, גולדשטיין נראתה שמחה ורגועה. הן רקדו יחד כמו בימי נעוריה והעלו זיכרונות. בנג’מין אמרה לה: “את כל כך יפה עכשיו” והיא ענתה: “זה בגלל שאנחנו מדברות על משהו שאני אוהבת”.

על שמה של גולדשטיין הוקם ב-2011 “פרויקט גילה” שפועל למען שינוי מציאות החיים של חברי הקהילה הטרנסית בישראל. בראיון עם עומר אלעד מנכ”ל הפרויקט הוא אומר שהבחירה לקרוא לעמותה על שמה של גולדשטיין היתה אך טבעית: “מבחינת התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו בעשורים האחרונים בקהילה בישראל, גילה היא האמא של כולנו. היא אומנם האמא שדיברה “לא יפה”, בצורה לא מהוגנת, במובן שהיתה מדברת על קוקסינליות ועל מיניות בצורה גלויה, אבל היא היתה מאוד חדה ומעשית. יש סיפורים עליה שאם מישהו או עמותה היו צריכים כסף, היא היתה הולכת, עושה את הכסף ושמה אותו על השולחן עבורם”. אמנם דברים רבים השתנו עבור הקהילה הטרנסית מימיה של גולדשטיין אבל הדרך עוד ארוכה: “חשוב שיידעו שהאוכלוסייה הטרנסית עדיין חווה המון אפליה והדרה בכל מישורי החיים. זו אוכלוסייה מאוד ענייה עם חשיפה מאוד גבוהה לאלימות ולאפלייה בתעסוקה. “פרויקט גילה” קם ופועל כדי לנסות למגר את הדברים האלה וגם לנסות ולבנות עולם שבו תהיה הזדמנות לאנשים מהקהילה הטרנסית לצמוח ולשגשג”. אלעד אומר שהקמת “המרכז הטרנסי” (מרכז קהילתי בדרום תל-אביב), הוא צעד חשוב בכיוון הזה. יש בו צוות תומך מבחינה סוציאלית, רפואית וחברתית. במרכז פתוחות גם מגוון אופציות להתנדב ולתמוך ביוזמה. בנוסף חברות וחברים מהקהילה הטרנסית משתתפים כיום בדיונים אשר משפיעים על המדיניות ולוקחים חלק בתכנון תוכניות ממשלתיות למען הקהילה. יש כוח עצום לדבריו בכך שהם יושבים בשולחן התכנונים כשקובעים מדיניות ואומרים “אנחנו”, בניגוד לאופן שבו החלטות התקבלו בעבר, מעל לראשה של הקהילה מבלי שנתנו לחברות ולחברים בה להשמיע את קולם.

היוצר והתסריטאי דרור נובלמן היה חבר קרוב של גילה גולדשטיין. שאלתי אותו מה לדעתו היא היתה אומרת על כך שרוצים לקרוא רחוב על שמה. והוא ענה: “אני חושב שגילה היתה מרוצה שיקראו רחוב על שמה. אני אומר זאת בזהירות, כי היא תמיד היתה מפתיעה, אז לך תדע, אבל רמת השרון זה קלאס. היא בטח היתה מתעניינת אם זה רחוב דו סיטרי או ללא מוצא, מה ערך הנדל״ן שם וגם עולזת על כך שהחברות האחרות לא קיבלו רחוב על שמן…. היתה אומרת שהיא המלכה וכולן תחתיה״. הוא מקווה שזאת רק ההתחלה וישמח אותו לראות שהיא תקבל הכרה ממלכתית. “היא באמת היתה אחת ויחידה. אני זוכר שפעם ישבנו בקפה והיא אמרה: ‘הסתכלתי על הנקודה של היקום. הנקודה של המפץ הגדול, ומה ראיתי שם? את גילה. באמא שלי, ראיתי את הפרצוף שלי, ואז הבנתי, אני היקום”.

היא מתה בגיל 69, כתוצאה מאירוע מוחי. הלוויתה היתה אירוע רב משתתפים כראוי למי שהפכה לאייקון בעודה בחיים. במעמד הלוויה דבר אחד הטריד את המשתתפים והוא העובדה שהיא נקברה תחת שם גברי. לפתע התברר שלאורך כל חייה, בכל הרשומות החוקיות היא נשאה את השם “אילן רונן” ולא טרחה או לא הצליחה לשנות זאת באופן רשמי. משפחתה הסבירה שרק ביום הלוויה גם הם נחשפו למידע זה וגם הם הופתעו לגלות שזה המצב. הם הבטיחו שעל המצבה ייכתב שמה האמיתי וכך היה.

מאוחר יותר בשנת 2017 הוגשה עתירה למשרד לשירותי הדת מטעם האגודה לזכויות האזרח שביקשה להבהיר את מדיניות הקבורה של טרנסג’נדרים וטרנסג’נדריות. באותה עתירה הזכירו את הלווייתה של גולדשטיין: “ברקע לבקשה עומדים מספר מקרים שאירעו בשנים האחרונות, שבהם טרנסג’נדרים וטרנסג’נדריות נקברו בשם ובמגדר שבהם נולדו, ושאינם תואמים את השם והמגדר שבהם חיו. למשל, בפברואר האחרון נפטרה גילה גולדשטיין, מוותיקות וממובילות הקהילה הטרנסג’נדרית בישראל. למרות שגילה היתה אישה במשך עשרות שנים, היא נקברה כזכר ובשם גברי”. מאוחר יותר במאי 2017 משרד הדתות הוציא מסמך רשמי אשר התייחס בצורה מסורבלת לנושא. נראה שהמשרד לא הצליח עדיין לייצר מדיניות חד משמעית וברורה בענין. מעבר להיותה דמות שהשפיעה רבות על קהילת הלהטב”ק בישראל, גולדשטיין היתה קודם כל אישה מאוד, מאוד אהובה. חברים רבים מהקהילה וידוענים בהם אמיר פרישר-גוטמן ז”ל, דנה אינטרנשיונל, חנה לסלאו, עופר ניסים, מוטי רייף, גל אוחובסקי, מושיק גלאמין, מיקי בוגנים וחברי מועצת העיר תל אביב באותה העת, אסף זמיר, יניב ויצמן, איתי פנקס-ארד ומיטל להבי – הגיעו להלוויתה. חלקם ספדו לה במילים אישיות חמות. חנה לסלאו אמרה: “אני מכירה את גילה משנת 1967 שזה היה פחות טרנדי להיות טרנסג’נדרית, והיא היתה, מעבר לחלוציות, טיפוס. קרקטר. אישה מצחיקה עם נשמה, דמות שכולם נאספים סביבה. היא היתה חנה לסלאו של הטרנסג’נדריות, היה לה פה… והיא היתה מלאת הומור”. אמיר פרישר-גוטמן ז”ל אמר אז: “אין מישהו שלא מכיר את גילה. היא מוסד בתל אביב ואבן דרך ואבן פינה. אין מישהו שבא לתל אביב ולא נתקל בגילה. כשהגעתי בן 16 לתל אביב וראיתי את המופע של גילה לראשונה בחיי זה היה אירוע מאתגר ובהחלט הכניס אותי לקהילה ואני חושב שאם מסתכלים על כמות האנשים, רואים שעשרות באו לתת לה כבוד”. איתי פנקס-ארד, חבר מועצת העיר תל אביב לשעבר, אמר: “גילה היתה אחת מהאמהות הגדולות של הקהילה. אישה צבעונית שחיה את החיים במלואם ועד הקצה. היא הייתה אמנית עם לב ענק, מהטרנדיות הבולטות של העיר. כל תושבי מרכז העיר הכירו אותה כי היא הייתה מעורבת ברמה הקהילתית וסייעה לרבות כמותה”. מאות, לא עשרות, ליוו אותה בדרכה האחרונה. על המצבה שלה נכתבו המילים: “הייתי מה שרציתי, עכשיו תורכם להיות”.